שבת | דף צד | מלאכה שאינה צריכה לגופה

במשנה נדון חיוב ההוצאה על חפצים, כאשר ההוצאה לא נעשתה לשם שימוש או צורך באותם הדברים, אלא מתוך צורך אחר, והם רק נלווים אליו:

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמר רב יוסף אמר רבי שמעון בן לקיש: פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו".

לדברי רבי שמעון הוצאה לצורך קבורה של המת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן יהיה פטור על הוצאה זו. כלומר, לא רק הוצאה של המת החוצה שאז כל רצונו של המוציא הוא שגופת המת לא תפריע היא מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא אף כאשר אדם מוציא את גופת המת לצורך קבורה, שאז הוצאת הגופה היא, לכאורה, לצורך ההוצאה – לתכלית ההוצאה עצמה, סובר רבי שמעון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

נקודה זו אינה מובנת כלל, מדוע הוצאת המת נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה - מה ההבדל בין מלאכה שהיא לצורך של אדם חי לבין מלאכה שהיא לצורך של המת?

מדברי הגמרא בסנהדרין (דף מו עמוד ב) ניתן להבין דין קבורה כהצלה של הגופה מבזיון ו/או ככפרה.

אם נבין שסיבת הקבורה היא שהמת לא יהיה מונח בדרך של בזיון אז ניתן להבין מדוע אדם המוציא את המת פטור, שכן הקבורה עצמה אינה מלאכה הצריכה לגופה והיא לא לצורך המת אלא שלא יהיה מונח בבזיון.

אולם אם נבין כדברי הגמרא בסנהדרין שמטרת הקבורה איננה רק למנוע בזיון אלא משום שיש במעשה הקבורה כפרה, יוצא שיש בקבורה צורך של המת.

יתכן לומר שלדעת רבי שמעון, הוצאת המת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, בין אם היא באה לשם מניעת בזיון ובין אם היא לשם כפרה, משום שמדובר במצווה. בניגוד לשאר המצוות שבהם הוצאה לצורך המצווה נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, במצווה זו ההוצאה מוגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה משום שבהוצאת מת הכוונה העיקרית של האדם היא לפנות אותו שלא יהיה לידו. אם אכן נקבל הסבר זה ניתן לומר שכאשר עיקר המלאכה נעשה שלא לצורך גופה המוציא יהיה פטור גם אם יש צד שנעשה לצורך גופה.