מלאכת אוכל נפש ביום טוב לשיטת הרמב`ן

  • הרב שמואל שמעוני

היתר אוכל-נפש ביו"ט לשיטת הרמב"ן

בשבוע שעבר עסקנו בשיטות הקובעות שהמקור להיתר אוכל נפש ביום-טוב מצוי בפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יֵעשה לכם". היום נבחן את שיטת הרמב"ן (ויקרא כ"ג, ז), הסובר שפסוק זה רק מבהיר בעקיפין פסוק אחר. הרמב"ן עומד על העובדה שבמרבית המקומות התורה אינה אוסרת עשיית "מלאכה" ביום טוב, אלא רק עשיית "מלאכת עבודה":

"פירוש 'מלאכת עבודה' - כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש... ומלאכה שהיא באוכל נפש היא 'מלאכת הנאה', לא 'מלאכת עבודה'. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה 'כל מלאכה לא יֵעשה בהם' - הוצרך לפרש 'אך אשר יֵאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם', ובשאר כל ימים טובים - יקצר ויאמר 'כל מלאכת עבודה לא תעשו', לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים 'כל מלאכה' ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש, כי 'מלאכת עבודה' ילמד על זה... פירוש 'מלאכת עבודה' - מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיו"ב. אבל אוכל נפש - אינה מלאכת עבודה".

גישת הרמב"ן שונה באופן מהותי מהגישה שראינו בשבוע שעבר. לפי הרמב"ן, אין עימות בין איסור מלאכה לבין חשיבות האכילה המסתיים בכך שחשיבות האכילה גוברת ומתירה לבשל. הרמב"ן סובר שהתורה כלל לא אסרה מלאכות אוכל נפש ביום טוב, אלא אסרה רק "מלאכת עבודה". להבחנה זו יש השלכות רבות, ונעמוד כעת על שתיים מהן:

א. לפי פירוש רש"י (ביצה יב ע"א), שיטת בית הלל היא שמלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש ביום-טוב הותרו גם שלא לצורך כלל. לכאורה, הדבר תמוה ביותר: הלא התורה התירה בישול רק למטרת אכילה, וכיצד ניתן להתיר בישול חומרים לצביעה, שאין לו מטרת אכילה כלל? על פי הרמב"ן הדבר מובן: היתר בישול אוכל נפש מלמד שמלאכת בישול לא נכללה מעולם ברשימת המלאכות האסורות ביום טוב, וממילא היא מותרת באופן מוחלט.

ב. לשיטת חכמים (ביצה כח ע"ב), אסור לעשות "מכשירי אוכל נפש", כלומר - פעולות שאינן מלאכות אוכל-נפש ממש אלא רק חיוניות לעשיית מלאכות אוכל-נפש. יש לציין שחכמים אוסרים עשיית "מכשירי אוכל נפש" אפילו כאשר אי אפשר היה לעשותם לפני יום-טוב. הדבר טעון הסבר: הלא פעולות אלו הן הכרחיות לצורך האכילה, ומדוע הן נאסרו ביו"ט? אך על פי הרמב"ן ניתן להבין זאת: היתר אוכל-נפש אינו נובע מחשיבות האכילה, אלא פשוט יש מלאכות שהתורה לא אסרה ביו"ט. כאשר מלאכה מסויימת נאסרה ביו"ט - אסור לעשות אותה אפילו אם היא חיונית לצורך האכילה.

ונסיים בשאלה למחשבה: יש כמה פוסקים שמתירים לעשות מכשירי אוכל נפש, וגם פוסקים שמותר לעשות מלאכות אוכל-נפש בלי צורך ("מתוך שהתורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך"), אך אינם מוכנים לשלב בין שני ההיתרים ולהתיר עשיית מכשירי אוכל נפש שלא לצורך. כיצד אפשר להבין את שיטתם?