מלאכת מחשבת – מבוא (א')

  • הרב ברוך גיגי

א. המקור להגדרת מלאכה

את שיעורנו על מלאכת מחשבת נפתח בדיון ראשוני בגדרי הדרישה למלאכת מחשבת בשבת, ובהיקף דרישה זו.

הביטוי "מלאכת מחשבת" כולל שני מוקדים: "מלאכה" ו"מחשבה". נפתח בבירור הביטוי "מלאכה".

 

ברור, שעל מנת להתחייב בשבת צריך האדם לעשות מלאכה, שהיא אחת מרשימת המלאכות שעוצבה על ידי חז"ל במשנה בפרק כלל גדול (שבת ז', ב').

על כך נאמר בגמרא:

"הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר להו רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת"        (שבת מט:)

התוספות שם כתבו[1], שאף הסובר כנגד "מלאכה" ו"מלאכתו" מודה שעצם המלאכות נלמדו מן המשכן:

"לכאורה נראה דיליף נמי ממשכן שהרי לכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן ועוד דאי לא יליף ממשכן אם כן היכי ידעינן לדידיה הי נינהו אבות מלאכות והי תולדות דאין סברא לומר שמדעתם ביררו מלאכות החשובות ועשאום אבות ועוד דבהדיא תנן לקמן בהזורק המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים אלא לפי שיש מלאכות דומות זו לזו ואנו עושין שתיהן אבות כגון מרקד ובורר לכך חלקום חכמים להשלים מנין מלאכות שבתורה הואיל וחלוקות קצת זו מזו" (שבת שם תוספות ד"ה כנגד)

בניגוד לתוספות, היראים אימץ למעשה את הסברה הדחויה בתוספות. לשיטתו, חכמים הם אכן אלו שקבעו מסברה את רשימת המלאכות:

"ואמרינן בשבת פרק במה טומנין (מט:) הני אבות מלאכות כנגד מי אמר רבי חנינא בר חמא כנגד עבודת המשכן רבי יונתן בן אלעזר אומר היה רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אומר כנגד מלאכה ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת וראו חכמים אלו המלאכות הדומות עבודה הדומה היא נקראת מלאכה דכתיב מלאכת עבודה לא תעשו ואמרינן אלו הן שהקפידה התורה עליהן כי לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ואלו ראויות לקרוא מלאכה"               (יראים ריש ער"ד)

שיטת היראים, הקובעת שרשימת המלאכות מבוססת על סברת חכמים, מקבלת חיזוק מהתוספות בברכות:

"בן זומא כשראה אוכלסין בהר הבית אומר ברוך מי שברא את אלו לשמשני כמה יגע אדם הראשון ולא טעם לוגמה אחת עד שזרע וחרש וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני עומד בשחרית ומוצא אני את כל אילו לפני כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק עד שגזז ולבן ונפס וצבע וטווה וארג ואחר כך לבש ואני עומד בשחרית ומוצא את כל אילו לפני כמה אומניות שוקדות ומשכימות ואני עומד בשחרית ומוצא כל אילו לפני"                             (תוספתא ברכות ו', ב')

כידוע, רשימת המלאכות מורכבת משתי קבוצות עיקריות: מלאכות הפת (אחת עשרה המלאכות הראשונות) ומלאכות עשיית הבגד (שלוש עשרה המלאכות הבאות). בתמצית, "לחם לאכול ובגד ללבוש". בתוספתא, בן זומא מודה לקדוש ברוך הוא על כך שזוכה ללחם לאכול ובגד ללבוש מבלי לטרוח בעצמו בעשיית כל המלאכות הללו.

מכאן נראה, שיש סברה יסודית ברשימת המלאכות האסורות בשבת, שהן המלאכות המספקות צרכי האדם[2].

ממילא, ברור שכל פעולה שאין בה מלאכה אינה בכלל האיסור "לא תעשה כל מלאכה". כאמור, לפי דעה אחת כל פעולה שלא הייתה במשכן ואי אפשר לשייך אותה כתולדה לאחת המלאכות הידועות במשכן, אינה נחשבת מלאכה. אולם, לפי הדעה האחרת כל פעולה שלא נראית לחכמים שראויה להיקרא מלאכה אינה בכלל המלאכות האסורות.

 

ב. מדוע תקיעת שופר ורדיית פת אינן מלאכות

אלא, שיש לעיין בברייתא שהובאה בגמרא במספר מקומות:

"תנא דבי רבי ישמעאל לא תעשה כל מלאכה (שמות כ', ט') יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה"          (שבת קיז:)

בסוגיה אחרת, נמצא נוסח אחר:

"תנא דבי שמואל כל מלאכת עבדה לא תעשו (ויקרא כ"ג, כ"ה)[3] יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה"   (ראש השנה כט:, וראה שבת קלא:)

ברייתא זו מוציאה שתי פעולות מרשימת המלאכות: תקיעת שופר ורדיית פת.

מהברייתא משמע, שפעולות אלו נתמעטו מכוח הפסוק. לאור זאת, נחלקו הראשונים בזהותו של הפסוק הממעט וכן בטיבו של המיעוט הנלמד ממנו.

מקצת הראשונים כתבו שאין חשיבות לפסוק המצוטט. מדבריהם נראה, שלא מדובר בייתור לשון בפסוק, אלא במשמעות הלשון. רוצה לומר, שהתנאים רואים את תקיעת השופר ורדיית הפת כפעולות שאינן ראויות להיקרא מלאכה (ובוודאי לא מלאכת עבודה), וממילא כלא ראויות להכלל באיסורי המלאכה שנאמרו בשבת ויום טוב. כך נראה מדברי התוספות והתוספות רא"ש בראש השנה (כט: ד"ה כל מלאכת)[4].

אולם, הרמב"ן הוביל קו אחר בפירוש הברייתא. לשיטתו, מדובר במיעוט הנובע מלשון הכתוב. לפיכך, שלל הרמב"ן את האפשרות למעט את תקיעת השופר ורדיית הפת מהפסוק הכתוב בשבת, "כל מלאכה לא תעשה", כיוון שאין בו מיעוט כלל[5]. אדרבה, להבנתו לשון "כל" מלאכה בא לרבות ולא למעט[6].

לשיטת הרמב"ן, המיעוט בא מהפסוק הכתוב ביום טוב, "כל מלאכת עבודה לא תעשו". להבנתו, הביטוי "מלאכת עבודה"[7] בא למעט פעולות שאינן מוגדרות כמלאכת עבודה, אף על פי שעקרונית היו יכולות להכלל במושג מלאכה. מרגע שנתמעטו פעולות אלו מכלל מלאכה האסורה ביום טוב, ממילא נתמעטו גם מכלל מלאכה האסורה בשבת, שהרי כל המלאכות האסורות בשבת אסורות ביום טוב, מלבד מלאכות אוכל נפש שנלמדו מהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש".

כך ביאר את הדברים ביתר בהירות, הרשב"א ההולך בדרכו של הרמב"ן:

"ומכאן למדו להתיר תקיעת שופר ורדיית הפת דהאי מלאכת עבודה למעוטי מאי אי למעוטי אוכל נפש הרי התירו בפירוש בחג המצות אלא ודאי להוציא אלו שאינן מלאכה בא, אלמא אף על פי שאסר בו הכתוב בפירוש כל מלאכה חוץ מאוכל נפש אפילו הכי תקיעת שופר ורדיית הפת הותרו בו דאלמא אינו בכלל כל מלאכה, וכיון שכן אף בשבת ויום הכיפורים שכתוב בהן לא תעשה כל מלאכה מותר דאינן בכלל כל מלאכה"     (רשב"א שבת קיז:)[8]

 

נראה, שישנו פער משמעותי בין שתי הגישות שהוצגו. לפי הדרך הראשונה, פשוט וברור שאין מקום מסברא לראות את תקיעת השופר ורדיית הפת כמלאכות. לדרך השנייה, היה מקום לראות פעולות אלו כמלאכות, עד שבא הכתוב ומיעטן.

מסתבר, ששורש העניין נעוץ בהבנת המושג הבסיסי של מלאכה. מצד אחד, יתכן שמראש אין אנו רואים בתקיעת שופר וברדיית פת מלאכות, משום שאין בהן עשייה או יצירה שיוצרות שינוי כלשהו בחפץ שבו נעשית המלאכה[9]. מצד שני, יתכן שמלאכה היא כל פעולה משמעותית שהאדם עושה, וודאי שתקיעת שופר ורדיית פת הן פעולות משמעותיות. אולם, הן אינן מלאכות עבודה, מפני שיסודן הוא העדינות והחכמה הטמונה בעשייתן, ולא ביסוד העבודה. המוקד של יסוד העבודה הוא ביצירה הפיזית ובשינוי המעשי שנוצר בעקבות הפעולות הללו.

 

ג. דמעמד התקיעה והרדייה מדרבנן

אם כן, למרות שלמסקנה ברור שתקיעת שופר ורדיית הפת אינן חשובות מלאכה, נראה שקיים פער בין הראשונים בדבר מעמד פעולות אלו מדרבנן, וכן לגבי עוצמת האיסור של עשייתן.

מחד, נראה פשוט שיש איסור דרבנן בעשייתן, כפי שהוכיחו התוספות בכמה מקומות, כגון בראש השנה:

"דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת"      (ר"ה כט: ד"ה רדיית הפת)

מאידך, נראה מהסוגיה בשבת (קיז:) שצריך להיות היתר גמור. זאת, כיוון שהקשו על איסור הרדייה במרדה מן הברייתא, הקובעת שרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה. אולם, אם בכל מקרה יש איסור דרבנן, לא ברורה קושיית הגמרא.

אכן, הראשונים התפצלו בנקודה זו בביאור הסוגיה, וטיב האיסור.

התוספות בראש השנה כתבו בשם רבינו חננאל:

ר"ה שם כתבו בשם ר"ח: 'פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו"       

                                      (תוספות ראש השנה שם)

מקור הדברים הוא ברבנו חננאל (שבת ד:), שהתקשה למה אסרו לרדות את הפת כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה, שהרי חכמים קבעו שרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה. ותירץ רבינו חננאל:

"ויש אומרים כי רדיית הפת האפויה היא חכמה ואינה מלאכה. אבל רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה היא. הלא תראה הפת האפויה אפשר לרדותה בסכין וכיוצא בה. אבל העיסה אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כמו לש ועורך. ומתקן הוא ואינו מקלקל. ולפיכך לא הזכירו במקום הזה. הא דתנא דבי שמואל כלל ללמד כי אינו דומה זה לזה כלל"  (שם)

לדברי רבנו חננאל, רדיית הפת לאחר אפייתה אינה מלאכה והיא מותרת לגמרי, אך לפני אפייתה יש בה מלאכה כעין לישה. לדבריו צריך לומר, שמה שהגבילו חז"ל שלא ירדה במרדה אלא בסכין, הוא מפני שיש לשנות ככל האפשר, כדי שלא ייראה כעובדין דחול.

בניגוד לדברים אלו, הרי"ף בתחילת מסכת שבת כתב:

"אף על גב דרדיית פת בתנור חכמה היא ואינה מלאכה לא שרו רבנן אלא היכא דשכח פת בתנור וקדש עליו היום דמציל ממנה מזון שלש סעודות לשבת משום כבוד השבת ואפילו הכי בעי לשנויי כדקתני לקמן (קיז:) ולא ירדה במרדה אלא בסכין אבל רדייה שלא לסעודת שבת לא שריוה ליה רבנן אפילו על ידי שינוי ורדייה דהכא לאו לסעודת שבת היא דהא לא חזיא לאכילה ומשום הכי לא שרו ליה רבנן אלא משום שלא יבא לידי איסור סקילה"

                                                   (רי"ף שבת א:)

בפירוש דברי הרי"ף נחלקו הרמב"ן והר"ן.

הרמב"ן כתב בספר המלחמות:

"דלעולם משום שבות יש בו ולא התירו בין בבא להציל בין בעלמא אלא בשנוי ולכבוד השבת שלא גזרו בשבות כלאחר יד לצורך השבת וכאן התירו אפילו הדביק בשבת שאינו ראוי לאכילה אפילו במרדה כדרכו שלא יהא מחזר אחר סכין ונמצא מתחייב בין כך ובין כך"

                                        (מלחמת ה' לרמב"ן שם)

לדברי הרמב"ן, יש ברדיית הפת ובתקיעת השופר בשבת איסור שבות. כיוון שזהו איסור שבות, התירו לעשותו בשינוי לצורך השבת, כפי שניתן להציל מזון ג' סעודות בסכין ולא במרדה (שבת קיז:). בנוסף, התירו אפילו כדרכו כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה, כפי שנאמר בתחילת שבת לגבי הדביק פת בתנור.

לעומת גישה זו, על פי הר"ן רדיית הפת ותקיעת השופר אינן אסורות אפילו לא באיסור שבות. לדבריו, חכמים אסרו פעולות אלו בתנאים מסוימים משום עובדין דחול בלבד. ממילא, רדיית פת שנאפתה בהיתר לצורך שבת מותרת לגמרי[10] במרדה ללא צורך בשום שינוי.

לשיטתו, לא הצריכו שינוי אלא בנאפתה הפת באיסור, כדי שלא יהיה כעובדין דחול. למעשה, גם שם מדובר בדין לכתחילה, ובדיעבד אם אי אפשר לשנות מותר לרדות כדרכו.

כך כתב הר"ן:

"וטעמא דמילתא משום דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא וכל היכא דלא עבד איסורא ואיכא צורך היום שרו כי אורחייהו והיינו נמי דאמרינן בפרק בתרא דראש השנה (לב:) גבי תקיעת שופר דמתעסקין עם התינוקות כדי שילמדו ואפילו בשבת ואי הוו שבות גמור לא שרינן ליה במקום מצוה... אלא ודאי מפני שאינו שבות גמור כל שהוא צורך היום מותר כדרכו וכל שאין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי וכל שיש בו צורך היום ונעשה באיסור כי ההיא דשכח פת בתנור דבפרק כל כתבי וכן נמי ליכא צורך היום אלא דאיכא למיחש שלא יבא לידי איסור סקילה אם אפשר לשנויי משנינן ואי לא אפשר עביד כי אורחיה" (חידושי הר"ן שם)

אם כן, ישנה מחלוקת בין הר"ן לרמב"ן האם רדיית הפת בשבת היא איסור שבות (רמב"ן), או שנאסרת רק משום עובדין דחול כשעשאה באיסור או כשאין בה צורך לשבת (ר"ן).

נראה, ששורש מחלוקתם נעוץ בשאלה שהזכרנו למעלה בהגדרת מלאכה לעניין שבת. הר"ן סבור שאין להעלות על הדעת כלל שתקיעת שופר ורדיית פת תיחשבנה מלאכות, וממילא אף מדרבנן אינן חשובות מלאכות. רק בתנאים מסוימים הם נאסרו, משום הבעיה הצדדית של עובדין דחול. לעומתו, הרמב"ן סבור שעקרונית יש מקום לראות פעולות אלו כמלאכות אלמלא מיעטן הכתוב. על כן, יש לאסור פעולות אלו מדרכנן כמלאכות דרבנן, המותרות רק לעת צורך ובתנאים שנקבעו על ידי חז"ל.

בשיעור הבא נציע, בסיעתא דשמיא, מבט נוסף על פעולות אלו ועל מעמדן ההלכתי.

 

 

 

[1] וראה שם גם ברמב"ן וברשב"א שהלכו אף הם עקרונית בדרך זו.

[2] גם את המלאכות הבאות, העוסקות בעיבוד העור, ניתן לראותן כהמשך הבגד ללבוש, בתעשיית הנעליים, ומלאכות הבונה והסותר והמכה בפטיש, בבניית קורת הגג, שהיא חלק מן הבגד ללבוש של האדם. יש מקום לראות את מלאכות עיבוד העור כחלק ממלאכות הכתיבה והמחיקה, שהיא מותר האדם מן הבהמה ביכולת הפעלת הדעת שלו בכתיבה ולימוד, ואכמ"ל.

[3] וכן במדבר כ"ט, א', פסוקים אלו אוסרים מלאכת עבודה ביום טוב.

[4] וראה גם רשב"א שם, ובשבת קיז: הלך עקרונית בשיטה זו, שעיקר העניין בא לומר שתקיעת שופר ורדיית הפת אינן ראויות להיקרא מלאכה, ואין חשיבות לפסוק המלמד אותנו עיקרון זה (שם גם הביא את שיטת הרמב"ן).

[5] כך כותב הרמב"ן:

"ועוד דהא משמע דמקרא קא ממעט ליה ואלו מכל מלאכה לא ממעט מידי דלא משתמע מיניה מיעוטא כלל" (רמב"ן שבת קיז:)

[6] כך כותב הרשב"א:

"ועוד מנא לן דכל מלאכה מוציא תקיעת שופר ורדיית הפת אדרבה מרבה הוא כל מלאכה לאיסור"

[7] הרמב"ן (שם ד"ה הא דתני) עומד על כך שהביטוי מלאכת עבודה הכתוב בחג המצות שבפרשת אמור הוא מיותר, וראוי היה לכתוב שם לא תעשה מלאכה ככתוב בפרשת ראה. לפיכך ראוי הוא למעט ממנו תקיעת שופר ורדיית הפת. עיין היטב בלשונו שם.

[8] ועיין היטב לשון הריטב"א שבת שם.

[9] מן הטעם הזה יש שרואים את מלאכת הוצאה כמלאכה גרועה. כך, ראה תוספות שבת (ב. ד"ה פשט), ואת דברי האבני נזר (קפ"ט, ז') ביחס למלאכת צד.

[10] והוא הדין בתקיעת שופר לצורך היום שרי, אם יש מציאות כזו, כמו בראש השנה.