מלאכת משרטט – חלק א'

  • הרב ברוך גיגי

א. אי הופעת מלאכת משרטט במשנה

מלאכת משרטט לא מוזכרת כלל במשנת המלאכות בפרק השביעי. הגמרא בשבת מוסיפה אותה על חשבון מולח או מעבד:

"והמולחו והמעבדו. היינו מולח והיינו מעבד! רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט"    (שבת עה:)

מפשט דברי הגמרא נראה שיש לגרוע אחת מן השתיים, בלא שיש חשיבות איזה מהן?[1]. אולם, רש"י כתב:

"אטו מליחה לאו צורך עיבוד היא?!"  (שבת שם)

מדברי רש"י נראה, שיש להשאיר את מלאכת מעבד ולהוציא את מלאכת מולח, כיוון שהעיבוד הוא המלאכה הרחבה והכוללת יותר. כך כתב בפירוש בחידושים המיוחסים לר"ן:

"והיינו מעבד. פירוש ובמעבדו סגי ליה[2] למתני דהא מליחה צורך עיבוד הוא"    (המיוחס לר"ן שם)

 

בניגוד לדברי הבבלי, מהירושלמי עולה שעיבוד הכתוב במשנה הוא שרטוט:

"המעבדו מה עיבוד היה במשכן שהיו משרטטין בעורות מה משרטטין לון מסרגלין לון" (ירושלמי שבת ז', ב')

לפי הירושלמי, היו משרטטים ומסמנים על העור כדי לחותכו לחתיכות הנדרשות, וזוהי כוונת המשנה במושג "מועבד". למעשה, הר"ח הבין שגם הבבלי סבר כדברי הירושלמי:

"והמולחו והמעבדו. אקשינן דמולח היינו מעבד כדאמרינן (לקמן עט:) לענין חיפה מליח וקמיח שנמצאת מליחתו עבודו ופרקין רבי יוחנן וריש לקיש דהמולח והמעבד תרווייהו מלאכת עיבוד נינהו ותני חדא והוא הדין לאחרינא. אי הכי בצרי להו עייל שירטוט ושני במתני' המולחו והמשרטטו[3], ירושלמי מה עיבוד היה במשכן שהיו משרטטין בעורות מהו משרטטין מסרגלין"   (ר"ח שבת עה:)

ב. גדרי המלאכה – עיבוד העור או הכנה לכתיבה

בגדרי מלאכה זו, ניתן להציע שתי דרכים עיקריות. דרך אחת מתמקדת בעיבוד, והאחרת מתמקדת בכתב.

 

מדברי הירושלמי שראינו לעיל עולה, שהשרטוט הוא גמר הכנת העור. לפי דבריהם שם, לאחר כל תהליך עיבוד העור על ידי המליחה, היו משרטטים ומסמנים על העור לטובת חיתוכו. אם כן, ה"משרטט" כהגדרת הבבלי, שהירושלמי הבין שהוא המעבד המופיע במשנה, הוא הפעולה האחרונה לפני חיתוך העור.

כך פירש רש"י שם:

"לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך, ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט, וכן בעורות המשכן כשחתכום"    (רש"י עה:)

אולם, ניתן גם לומר שהשרטוט הוא התחלת הכנת הקלף לכתיבה. כך כתב הרמב"ם:

"המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט חייב, חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה הרי זה תולדת משרטט, וכן הגבלים שעושים כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה, ואחד המשרטט בצבע או בלא צבע הרי זה חייב"  (רמב"ם שבת י"א, י"ז)

כיוון שמלאכת משרטט ביסודה היא הכשרת הקלף לכתיבה, לכן שיער איסורה הוא בשיעור שתי אותיות.

 

מדברים אלו יוצא, שרש"י והרמב"ם הבינו אחרת דברי הגמרא, "אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט". לפי רש"י השרטוט עומד במקומו של אחד מהמלאכות הללו, אך לפי הרמב"ם אנו כבר לא במלאכת עיבוד העור אלא עברנו לכותב.

 

לאור הבנה זו מובן, מדוע הרמב"ם הביא מלאכה זו לאחר הכותב ולא בצמוד למלאכת עיבוד העור[4].

כך עולה במפורש מדבריו בפירוש המשניות:

"ויושלם מנין השלשים ותשע בשרטוט שהוא מאבות מלאכות והשמיטו התנא בעת חבור המשנה לפי שעשאו ממכשירי הכתיבה"   (פירוש המשניות לרמב"ם, שבת ז')

 

ג. עיון בשיטת הרמב"ם

בדעת הרמב"ם יש לעיין, לאור המשרטט שהיה במשכן. כפי שפירש רש"י, השרטוט במשכן היה לצורך חיתוך העור, ולא היה שירטוט לכתיבה. הכתיבה במשכן הייתה רק בקרשים, שם מסתבר שלא היה שירטוט[5].

ייתכן, שהרמב"ם סבור שהשרטוט לחיתוך העור הוא חלק מן העיבוד[6]. על כן, לא שייך להזכיר שרטוט זה, שכבר הוזכר במלאכת מעבד, אלא רק את השרטוט לצורך הכתיבה. לשיטתו, שירטוט כהכנה לחיתוך האבן או העצים וכיוצא בזה, הם תולדה של משרטט.

אולם, מדברי המבי"ט משמע שמבין ברמב"ם, שאם משרטט את העור לצורך חיתוכו הוא חייב משום שרטוט, וזהו אב המלאכה. חידושו של הרמב"ם הוא, שגם מחתך לכתיבה הוי אב ושיעורו בשתי אותיות.

לדבריו, אם כן, שרטוט בעורות הוא אב, בין אם נעשה לתעשיית העור ובין לכתיבה, ושרטוט באבנים ובעצים הוא תולדה. כך כתב:

"המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו השירטוט חייב, ושרטוט הוא במשכן כשחתכו העורות אע"ג דלא היה לכתיבה[7], אם שירטט לכתיבה חייב כשיעור שתי אותיות, חרשי העצים והגבלים שמשרטטים בין בצבע בין בלא צבע בעצים או באבנים כדי שיהיו שווים חייב משום תולדת משרטט"  (קרית ספר ברמב"ם שם)

היה מקום להציע שלדעת הרמב"ם, האב של משרטט הוא שרטוט העור לצורך הכתיבה. התולדות יכולות להיות משני סוגים:

  1. דמיון מצד הפעולה - שרטוט העור לצורך חיתוך.
  2. דמיון מצד התכלית – סימון לכתיבה שלא על ידי שרטוט, אלא בצבע או בסימון שורות (כמקובל במחברות בימינו).

אולם, ברור ברמב"ם שאף סימון בסיקרא לצורך חיתוך הוא תולדת משרטט. זאת, כיוון שכל פעולה שיש בה סימון לצורך דבר משמעותי, היא תולדת משרטט[8].

מכל מקום יש לעיין, האם הסימון חייב להיות בגוף הדבר (כגון חורץ בגוף הקלף או העור, או שמסמנים בצבע בגוף האבן או הקורה לפני החיתוך) כפי שבשרטוט, או שגם בעשיית סימן חיצוני (כגון שלוקח חוט ומניח אותו על גבי הקורה כשרוצה לסמן את מקום החיתוך) נחשב כמשרטט כמדומני, שהדבר תלוי בבעלי האומנויות[9]. אם זו דרכם לסמן את החיתוך, יש לראות זאת כתולדת משרטט.

 

ד. בין רש"י לרמב"ם במשרטט לצורך כתיבה

נראה שאף רש"י יודה, שאם משרטט בקלף לצורך הכתיבה חייב[10]. אלא, שלשיטתו משרטט בקלף לצורך כתיבה הוא תולדה של משרטט, והאב הוא במשרטט לחיתוך העור.

אמנם, ראיתי מי שחולק וכותב שלדעת רש"י אין משרטט לכתיבה חשוב מלאכה כלל. טעמו הוא, שמפני שאינו מתקן את העור וגם אין לראותו כחלק ממכשירי הכתיבה.

יסוד הדברים מצוי בהסבר הרמב"ם: הרמב"ם כתב שהתנא שלא מנה משרטט ברשימת המלאכות עשה זאת משום שמונים רק פעולות שמתקנות את הדבר עצמו (כגון סחיטה, שהיא מצרכי הכיבוס ומשלימה אותה). המשרטט אינו מתקן את הכתב עצמו, אלא מיישר אותו מפני ההלכה (בכתיבת סת"ם) או מפני היופי (בכתיבה רגילה).

בכל אופן, מסתבר יותר שיש לחייב גם משרטט לכתיבה כתולדה של משרטט לחיתוך העור, אף לשיטת רש"י.

 

אף על פי כן, יש חילוק בין הרמב"ם לבין רש"י, במקרה שאינו יכול לשרטט ועושה קפל בנייר כדי ליישר את כתיבתו. לשיטת רש"י ששרטוט לכתיבה הוא תולדת שרטוט לחיתוך העור, באופן זה אין האיסור ברור (ראה הערות 8 ו-12). אולם, לרמב"ם ששרטוט לכתיבה הוא האב, ייתכן שגם קיפול הנייר ייחשב כשירטוט לעניין זה. במקביל, יתכן שהאיסור הוא מדרבנן בלבד מפני שאינו כדרך המלאכה, וצריך עיון.

הרדב"ז כתב:

"ומכל מקום מודה אני שאם הנייר קשה שיהיו הכפלים עומדים וניכרים עד סוף כתיבת הגט סגי בהכי דמה לי שישרטט בקנה או בחוט או בכל דבר העומד וניכר הטעם הוא כדי שתהיה כתיבה ישרה והא איכא" (שו"ת הרדב"ז א', קנ"ו)

נראה לי שאף לשיטתו, דברים אלו אמורים רק לענין גט, שם הדבר החשוב הוא יישור הכתב. אולם, בשבת הדבר החשוב הוא שתיעשה מלאכה כדרכה, וכיוון שאין זו דרך שירטוט אינו אלא איסור דרבנן[11].

בין כך ובין כך, ברור שאין לעשות כן לכתחילה בשבת.

 

במקרה ומקפל נייר כדי להכין אותו לקראת החיתוך המדוייק שהוא חפץ בו, נראה שלכל הדעות יש בכך תולדת משרטט[12]. קיפול זה נועד להקל על החיתוך המדויק,ובזה הוא עושה את אותה הפעולה של משרטט.

מעין זה כתב במנחת חינוך:

"ונראה דהרושמים בזכוכית באבן טוב[13] כדי שיפצל בשוה כדרך שהאומנים עושין גם כן בכלל משרטט כך נראה פשוט" (מנחת חינוך, מוסך השבת, מלאכת משרטט)

 

ג. משרטט שלא על מנת לחתוך או לכתוב

לבסוף נדון במקרה בו האדם שירטט שלא על מנת לחתוך או לכתוב תחתיו, אלא על גבי שולחן או על גבי קרקע כדי לקבוע גבול בינו לבין חברו וכיוצא בזה.

לכאורה, במקרה כזה יש לחייבו משום משרטט, שאף הוא יוצר סימן שיש בו חשיבות ומשמעות.

אלא, שראיתי בספר האיר יוסף לרבי אריה יוסף לורנץ, שנראה לו פשוט מסברא שאין זה בכלל המלאכה:

"וכן נראה במלאכת משרטט שיסודה שרטוט לצורך חיתוך וכתיבה, ובאופן שמשרטט ליפוי הדבר או לצורך סימן הגבול שבין שתי חצרות ל"ה בזה לתא דמלאכת משרטט, משום דכל יסוד מלאכת משרטט הוא לצורך המלאכה שלאחריה (כתיבה וחיתוך העור), אבל שירטוט לצורך מילתא אחרינא ליכא בזה שם מלאכה דמשרטט"       (האיר יוסף, מלאכת קושר ומתיר עמוד 142)

עיקר כוונתו היא, שמלאכת משרטט היא מלאכת הכשרה לפעולה הבאה ואינה עומדת בפני עצמה. הסימון כשלעצמו אין בו חשיבות מלאכה, וכל חשיבותו הוא בהיותו מאפשר את החיתוך הישר וכיוצא בזה. ממילא, כאשר אין בכוונתו לעשות זאת, אין לזה חשיבות מלאכה[14]. ויש לעיין בכך.

כיוצא בזה ראיתי שכתב הרב זילברשטיין שליט"א, בספרו חשוקי חמד[15]:

"מצינו משרטט רק כשאחר כך תבוא מלאכה דאורייתא, בין לשיטת רש"י הסובר שהשרטוט היה במשכן על גבי העורות כשחתכום, שלאחר השרטוט חתכום וקרעום. ובין לשיטת הרמב"ם הסובר שהשרטוט היה לצורך כתיבה, מה שאין כן כשמשרטט לצורך דבר שאין בו מלאכה, נראה דמותר"[16]    (חשוקי חמד שבת עה:)

מצד הסברה הפשוטה, בכל אופן, נראה לי שכל שירטוט שמהווה סימן בעל חשיבות יש לאסור. אם מדובר בהכנה לחיתוך או לכתיבה, הרי הוא אב[17], ואם כדי להוות סימן במקומו המדויק, יש לראותו כתולדה.

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

[1] וכן משתמע מדברי המאירי בסוגייתנו:

"שהמולח והמעבד מלאכה אחת הן עד שאמרו על אחת מהן שאינה מן המנין והוא שאמרו אפיק חדא מנייהו ועייל שרטוט וזה שהוצאנו אחת מהן לא מן החיוב אלא מן המנין וכל מולח ומעבד שניהם חייבים ומתורת מלאכה אחת" (מאירי שם)

[2] והשווה לדברי הריטב"א שם:

'שהעיבוד שם כללי בכל מלאכת עיבוד שבעולם"   (ריטב"א שם)

[3] לשיטתו, מה שאמרו בגמרא אפיק חדא מינייהו, אין הכוונה כשיטת המאירי שיש להוציא אחת משתיהן ואין לש"ס חשיבות איזו מלאכה להוציא, וכן לא כשיטת המיוחס לר"ן, שיש להוציא את המולח, אלא יש להוציא דווקא עיבוד ולהשאיר את המולח. אז המשרטט יחליף את המעבד, וכשיטת הירושלמי, שהמעבד הוא המשרטט (וראה רשימת המלאכות של הרמב"ם ריש פרק ז' מהל' שבת( ביתר בהירות כתב כן באור זרוע:

"'פי' האי מעבדו היינו משום שירטוט הוא מיחייב..."  (אור זרוע ע"ב)

[4] עדיין יש לעיין גם לשיטתו, למה לא הביא את מלאכת שירטוט לפני מלאכת כותב, שהרי היא מכשירה את הכתיבה. שמא יש לומר שכיוון שעיקר כתיבה במשכן בלא שירטוט, ורק בכותב על העור יש שירטוט, לפיכך דחאה לאחר מלאכת הכותב.

בעיקר הדבר, יש לעיין בלשון הש"ס דאפיק מליחה או עיבוד ועייל שרטוט, שהוא נוח יותר לפירוש רש"י הקרוב לשיטת הירושלמי, שמלאכת השירטוט גם היא ממלאכות העור. בודאי הדבר מסתבר אם מוציאים מעבד ומעלים שרטוט. אולם, לשיטת הרמב"ם אנחנו מוסיפים מלאכה לרשימת המלאכות שהיא שונה מהותית מן הרשימה הכתובה. כך כתב בפירוש המשנה:

'והשמיטו התנא בעת חיבור המשנה לפי שעשאו ממכשירי הכתיבה"

בעת חיבור המשנה סבר התנא שאין לראות שרטוט כמלאכה עצמאית, לפי שהיא מכשירה לכתיבה, והיא מצרכי הכתיבה וכלולה במלאכת כותב. התלמוד, לעומת זאת, סבר שיש לראותה כמלאכה נפרדת, וצ"ע.

עיין במה שהרחבנו בגדר זה של 'צרכי המלאכה' – במלאכות מלבן לעניין סחיטה, ובישול לעניין הגסה, ותופר לעניין מתיחת חוט של תפירה.

[5] שוב ראיתי שעמד על כך בספר האיר יוסף. לדבריו, הרמב"ם לשיטתו שמלאכת כותב במשכן הייתה בחושן, בציץ ובאיפוד ושם היה שייך שרטוט, ולרש"י למדו מקרשי המשכן, ולא היה בהם שרטוט. כמו כן, יש שכתבו שגם בקרשים הוצרכו לשרטט, וצריך עיון.

[6] וצריך עיון בזה, ואין לומר שהוא מצרכי החיתוך, וחייב משום מחתך, שאם כן אף המשרטט לחיתוך הקורה והאבן היה לו לראותן כך. אבל אם בעור חייב משרטט משום מעבד, מפני שהוא גמר התהליך מובן מדוע שרטוט לחיתוך קורה ואבן (שם אין שייכות למעבד) יחוייב כתולדה של משרטט, שלשיטת הרמב"ם עיקרו בהכנה לכתיבה.

[7] לדבריו, שגם משרטט לחיתוך העור הוא אב, יש לעיין מה הוא שיעור המלאכה בזה. מדבריו נראה שרק משרטט לכתיבה, שיעורו בשתי אותיות, ומסתבר שהשיעור לשרטוט לחיתוך העור תלוי בשיעור מלאכות העור, כדי לעשות קמיע, וכן כתב להדיא במנחת חינוך מוסך השבת במלאכת משרטט.

[8] ויש לעיין אם יש ללמוד מכאן שלדעת הרמב"ם יש תולדה לתולדה. זאת, כיוון שייתכן שמה שדומה בצד אחד לאב שהוא משרטט לכתיבה הוא תולדה, אבל משרטט בסיקרא לחיתוך אינו דומה לא מצד צורת הפעולה ולא מצד תכליתה, אך כיוון שיש דמיון בצד אחד לתולדה, אפשר שזו תולדה לתולדה.

אולם, יתכן ואין זה קשור לשאלה זו, אלא שכל פעולת שרטוט או סימון לצורכי חיתוך היא תולדה, כי כל העושה דבר כדי ליישר חשיב תולדה, וצריך עיון. בעיקר השאלה של תולדה לתולדה נגענו בתוך מלאכת זורע בתוך טללי שבת א' עיי"ש, וראה עוד להלן הערה 12.

[9] נראה לי שכדי לקובעה כמלאכה, צריך שתהיה זו דרכם של בעלי אומנויות ולא רק של כמה בעלי בתים.

[10] ראה משנה ברורה שמ ס"ק כב ובשער הציון ס"ק נד שכתב כן.

[11] ובמקום שנוהגים לעשות כן כדי ליישר הכתב, יש מקום לחוש לאיסור תורה, לשיטת הרמב"ם.

[12] אף לרש"י, שהרי זה תולדת המשרטט לחיתוך העור. אבל מקפל נייר ליישור הכתיבה, הוא לדעת רש"י תולדה לתולדה: שרטוט לכתיבה הוא תולדה משרטוט לחיתוך, וקיפול לכתיבה הוא תולדה משרטוט לכתיבה, ותלוי במחלוקת הראשונים אם יש תולדה לתולדה.

[13] כוונתו לחיתוך זכוכית ביהלום.

[14] וראה שם שציין לדוגמאות נוספות לעיקרון זה.

[15] נמצא בתוכנת פרויקט השו"ת של בר אילן.

[16] אמנם, עיין שם שלא החליט הדבר לגמרי, אך זוהי נטייתו.

[17] ולרש"י אין נחשב אב אלא משרטט לחיתוך בעור או הבד וכיוצא בזה, ושרטוט לכתיבה הוא תולדה.