דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 106

מלבן | 4

קובץ טקסט

שרייתו זהו כיבוסו - השלמה

 

נפתח את שיעורנו, בהשלמת כמה פרטים בעניין שרייתו זהו כיבוסו. כתבו התוספות:

"ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו. ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר ר"ת [ליטול ידיה][1] ולקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך. ואין נראה לר"י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך ודרך רחיצה וליבון הויא זה הקינוח" (שבת קיא: סוף ד"ה האי)

ביסוד מחלוקת הראשונים הזו, נראה שכולם מודים דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו כשנעשה בדרך לכלוך, אלא שנחלקו האם הכוונה משפיעה על דיני הליבון:

  • ר"י סבר כי שכיוון שכוונתה לטהר הבגד ממי הרגליים, שהיא כוונה הלכתית - נחשב הדבר כדרך ליבון, שהרי ניחא לה במים אלו שבאים אל הבגד ומבחינתה אינו נקרא לכלוכו של הבגד.
  • אולם, ר"ת סבר שהתועלת ההלכתית ונוחיותה של האישה שתוכל להתפלל, אינם משפיעים על דיני הליבון. כיוון שהפעולה ביסודה אינה מוסיפה ניקיון לבגד, אין זה ליבון ושרי.

והנה, הרא"ש הביא את שיטת ר"ת ולא הביא את דברי ר"י החולק:

"ותינוק שליכלך בגדי אמו במי רגלים - התיר ר"ת שתטול ידיה ותקנחם באותו מקום שאין זה דרך ליבון אלא לכלוך הוא ואינה מתכוונת אלא לבטל מי רגלים כדי שתוכל להתפלל (יומא פ"ח סי' ד').

ומכוח זה הכריעו הפוסקים כשיטה זו (עיין ש"ע סי' ש"ב בהגהת הרמ"א לסעיף י). ומה שהשו"ע השמיט דין זה, נראה שהוא הולך לשיטתו לחוש לכתחילה לשיטת היראים ומהר"ם שחששו לשרייתו זהו כיבוסו גם בבגד נקי ואף אם נעשה בדרך לכלוך, אולם כבר הבאנו למעלה שנראה שאף השו"ע מודה להלכה שבדיעבד יש להקל אם נעשה בדרך לכלוך.

דעת ה'שלחן ערוך'

כבר עמדנו למעלה [בשיעור הקודם] על המתח בין דברי השו"ע בסי' שלד מהם משמע שהוא סבור שדין שרייתו זהו כיבוסו נוהג גם בבגד נקי, לבין דבריו בסי' שב מהם נראה שדין זה נוהג רק בבגד שיש עליו לכלוך. והאחרונים נחלקו בביאור שיטתו:

ה'מגן אברהם' סובר שהש"ע הכריע שהדין נוהג רק בבגד שיש עליו לכלוך, ומה שאסר בסי שלד לתת מים על בגד שאחז בו האור, וכן מה שאסר בסי' שיט/י לסנן מים צלולים בסודר, היינו רק מן הטעם שמא יבוא לסחוט, וז"ל המגן אברהם:

"ונ"ל שלזה כוון הטור דס"ל כמ"ש הב"י סי' ש"ב בשם התוס' והרא"ש דכשאין עליו לכלוך לא הוי כיבוס וכמ"ש שם בש"ע וכ"מ סי"ו אלא דאסור שמא יסחוט והוי כיבוס ולכן בעשוי לכך לא גזרינן. ומ"ש בסוף סי' של"ד דאסור ליתן מים היינו נמי שמא יסחוט והוי כיבוס"                                                   (סי' שב, ס"ק יא).

אמנם הגר"א ורוב האחרונים סבורים כי השו"ע אוסר גם בבגד שאין עליו לכלוך, ואם עושה כן בדרך לכלוך נטה השו"ע להתיר וחשש לכתחילה ליראים, ולכן כתב  שטוב לנגב הידיים קודם שיקנחם במפה.

וראה ביאור הגר"א עצמו שהכריע להקל שאין שרייתו זהו כיבוסו אלא בבגד שיש עליו לכלוך, אבל בבגד נקי מותר אם אינו מתכוון לכביסה, וז"ל:

"ויותר נראה דסבירא ליה כמ"ש ב"ח בשם סמ"ג דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא אם נתכוין לכבס כמתני' דלשלשת והוא הנכון והוא ג"כ כהיש מתירין דכאן. והרמב"ם על כרחך סובר כתירוץ הראשון של תוס' וכיש מתירין דכאן שהרי בפ"ח מתיר ליתן מים בסודרין"                                               (סי' ש"ב/ט ד"ה ויש).

ומ"מ לעניין מעשה נקט בביאור הלכה:

"ומכל מקום כיון שיש כמה ראשונים שמחמירין בזה וכן הוא דעת הטור בסימן שי"ט ובסימן של"ד לפי מה שביארו הבית יוסף בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה"                (שם ד"ה שיש).

ולדבריו יש להחמיר אף בבגד נקי ששרייתו זהו כיבוסו אם נעשה בדרך ליבון.

ובדבר ההיתר לקנח ידיים הרטובות בבגד כדי לטהר את מי הרגליים לתפילה, נראה מדברי ר"ת ור"י שהיתר זה הוא רק לדעת הסוברים שבדרך לכלוך מותר, אבל הסוברים שבבגד נקי אין בו שרייתו זהו כיבוסו ובבגד מלוכלך אמרינן בו שרייתו זהו כיבוסו, בגד שיש בו מי רגליים הוא מלוכלך, ויש לאסור לקנח את הבגד לשיטה זו, וכן נראה מהפרי מגדים אשל אברהם שב/כד, שדיוננו תלוי במחלוקת זו, ולמעשה יש להקל בזה כי כבר כתבנו שבדרך לכלוך יש להתיר ולא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו.

וכתב ה'מגן אברהם':

"אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו בניגוב הידים"

                                                                         (שם ס"ק כד). 

והיינו שהוא מחלק בין העברת מי רגלים בדרך לכלוך להעברת צואה או טינוף בדרך לכלוך, שבצואה וכיו"ב, יש בודאי רצון להעביר הטינוף מן הבגד, ואף שעושה זאת בדרך לכלוך מ"מ בודאי עיקר כוונתו לנקות הבגד מצואתו ומטינופו ואסור ובמי רגליים כיוון שעיקר כוונתו לטהר הבגד לתפילה, ועושה זאת בדרך לכלוך שרי. אבל במרדכי ברכות סי' רה העתיק שיטת ר"ת שהתיר לאישה שהטיל בנה צואה על בגדה בשבת בבית הכנסת ליטול ידיה ולקנחה בשבת מקום הטינוף, ולפי זה עיקר יסוד ר"ת הוא שהוא סבור שאם עושה בדרך לכלוך יש להתיר אפילו בבגד שיש עליו לכלוך, ואין לחלק בזה בין מי רגלים לצואה, אבל ברוב הראשונים האחרים הגירסא בר"ת היא דווקא במי רגלים, ולכאורה צדקו א"כ דברי המ"א לחלק ביניהם[2].

השלמת הדיון בסחיטת בגדים

באחד מהשיעורים הקודמים [מלבן ב'] עסקנו בגדרי האיסור של סחיטה. עתה, ברצוננו לדון בשיטות השונות בהיקפו של איסור סחיטה, הן מצד הנוזלים הנסחטים, והן מצד סוג הבגד שאותו סוחטים, דהיינו, החילוק בין בגדים שאדם חפץ בנקיונם לבין בגדים שאין אדם מקפיד עליהם.

באותו שיעור, ראינו את שיטת ר"ת בספר הישר כי אין לחייב בסחיטת שאר משקים משום מלבן[3] אלא בסחיטת בגד ממימיו. התלבטנו בדעתו אם הוא סבור שאין בזה גם משום כיבוס, כשמכבס בשאר משקים, או שמא יש לחלק בין כיבוס לסחיטה. בעל המאור כתב להדיא שאין לחלק ביניהם:

"שהכבוס והסחיטה אינה אלא במים אבל ביין אין בו משום כבוס וסחיטה"     (ביצה טז:).

אך עיין בר"ן, שלאחר שהביא שיטת ר"ת, הוסיף:

"ואפשר שאף היין מלבן כדאמרינן התם (סוכה מ.) לאכילה ולא למשרה לאכילה ולא לכובסה וההוא דהוי תולדה דדש איתנהו בכולהו משקין ובלבד שיהא צריך למשקין הנסחטין דומיא דדש והך מסוכרייא משום סחיטה דמלבן אין בה שאפילו תמצא לומר שהיין מלבן וכדכתיבנא מכל מקום אין המסוכרייתא מתלבנת שאין דרך ליבון בכך"  (שבת מא. באילפס ד"ה ולפיכך).

נטייתו של הר"ן היא שיש ליבון בשאר משקים, ומכל מקום הוא מסייג דבריו שבסחיטת המסוכרייתא [=חתיכת בד שסותמת פי החבית] אין חיוב משום מלבן, וטעמו עימו – 'שאין דרך ליבון בכך'. ונראה לי, שאינו מתכוון לחילוק שהצענו בשיטת ר"ת, בין כיבוס לסחיטה, שאף שאנו אומרים שהיין מלבן כדיליף לה מיין של שביעית שניתן לאכלה ולא לכבוסה, אפשר שהיינו דווקא בכתם שיש על הבגד שנוהגים להסיר לכלוכו על ידי כיבוס ביין שמפרק הכתם, אבל סחיטה של יין מבגד אין בה ליבון כי אין דרך ליבון בכך, שהבגד לא מצהיל צבעו לגמרי ע"י סחיטת היין ממנו, ואין פירוש זה מסתבר שהר"ן יאמר חילוק יסודי כזה במילים סתומות שאין דרך ליבון בכך. לכן נראה שכוונתו לומר שאין ליבון במסוכרייתא כי אינו מקפיד על ליבונה כי היא מצויה תדיר בפי החבית ואין לו עניין בליבונה.

שוב ראיתי ברמב"ן שכתב שם וז"ל:

"וההיא דאיתמר בפ' תולין (קלט:) מסננין את היין בסודרין ולא חיישינן דילמא סחיט, לא מפני שאין ביין משום סחיטה דליבון אלא לפי שאין הסודרין מתלבנין בכך ואין דרך לסחטן מן היין עד שמתלכלכין הרבה ומכבסין אותן במים וכל הגזירות כדרכן חששו להן כדחש ליה רבה בדסתודר אפומא דכובא בריש במה טומנין ואף על פי שאין בכובא אלא יין".

העולה מדברי הרמב"ן ששייכת סחיטה של מלבן אף ביין[4], אלא שבסודר לא גזרו שמא יסחוט כי אין דרכו של אדם בכך, אבל הר"ן כתב שאף אם יסחוט את המסוכרייא לא יתחייב כי אין דרך ליבון בכך[5].

אף בספר יראים כתב כדברי הרמב"ן שיש סחיטה גם ביין, ואפילו בבגד שאינו מקפיד עליו, וז"ל:

"שכל דבר ששרה במים אסור לטלטל גזירה שמא יסחיטנו וחייב משום ליבון והוא שיהא אותו דבר השרוי דבר שאדם מקפיד עליו אבל אם הוא דבר שאינו מקפיד על שריית מימיו כגון דבר העשוי להיות שרוי מאליו לעולם לא גזרינן ביה שמא יסחוט כדתנן מסננין את היין בסודרין ופירשנוהו בשל בגד. אף על פי שאמרנו דביין ושכר אין בשרייתם כיבוס וליבון בסחיטתם יש ליבון" (סי' רעד, מלבן).

ולהלכה כתב ה'שלחן ערוך':

"חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור"                           (סי' ש"כ, סעיף יח).

מדבריו נראה שכל הדיון הוא בסחיטה של דש, ומשמע שאין צד איסור מצד מלבן בסחיטה בשאר משקין. אבל לענ"ד אין ראיה מהש"ע לנקודה זו, ואדרבה מסתבר שהוא חושש לאיסור סחיטה גם בשאר משקין, וכדמשמע מכמה מהראשונים הנ"ל, ומה שהיקל בסעיף זה מצד מלבן הוא מפני שגם אם סוחט את הבגד אין לו שום כוונה לנקות החתיכה הזו הסותמת את החבית, ומצוייה שם בקביעות וכלל לא איכפת ליה בניקיונה.

אמנם, ב'משנה ברורה' כתב:

"ודע דכל הסעיף הזה הוא בחבית של יין כמו שהזכיר השו"ע בראש הסעיף וה"ה שאר משקין אבל לא במים וטעם הדבר דבכל משקין חוץ ממים דעת כמה ראשונים דאין בהם משום ליבון ואיסור סחיטתו הוא רק משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים ולכן בעינן מן התורה לכו"ע שיהא צריך למשקין היוצאין דומיא דמפרק ורק מדרבנן ס"ל לדעה אחרונה דאסור וכמו שכתבתי בביאור הלכה אבל בחבית של מים איסור סחיטתו הוא משום ליבון הפקיקה דסוחט הוא תולדה דמלבן ואסור בכל גווני ודעת הט"ז דיין לבן דומה למים לענין כבוס ולדבריו השו"ע לא איירי כאן כ"א ביין אדום שאינו מלבן"   (שם ס"ק נה).

ועיין אליהו רבה (שם, כב) שכתב לבאר שאף הש"ע יודה שיש ליבון בשאר משקים כשסוחטים אותם, אלא שלא גוזרים בהם שמא יסחט, וזהו דבר  ברור שלכ"ע אין לחוש לגזירה שמא יסחוט  אלא במים ולא בשאר משקים.

ולאחר העיון בדברי הב"י בסי' שיט, ובסי' שכ נראה לי שעמדת הש"ע שלא אמרינן בשאר משקין שרייתו זהו כיבוסו וגם לא גזרינן ביה שמא יסחוט. אבל נראה מדבריו שאם סוחט ממש יש מקום לחוש שיש בו ליבון, ואין הדברים מוכרעים לגמרי. דברינו מבוססים מצד אחד על ספק הבית יוסף בסי' שכ בדעת הרמב"ם האם שייך איסור סחיטה במשקים אחרים חוץ ממים, וז"ל שם:

"אבל לענין מה שכתב דביין נמי שייך כיבוס לכאורה יש לדקדק מלישנא דהרמב"ם איפכא דבמים דוקא קאמר דחייב הסוחט אבל לא בשאר משקין אלא שבפרק כ"ב (הט"ו) כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בה לסתמה שמא יבא לידי סחיטה עכ"ל ומדלא פירש דבאשישה מלאה מים דוקא קא מיירי משמע דבשאר משקין נמי מיחייב הסוחט את הבגד משום מכבס".

ומצד שני כתב בסי' שיט על דברי הטור שאין בעיית מלבן בסינון במשמרת מפני שעשויה לכך ואינו מקפיד על ליבונה, שדברי הטור אמורים רק בסינון מים אבל בסינון יין, בלא"ה אין בו ליבון כלל, וכתב עוד שם בהמשך:

"וכתבו הגהות בפרק ח' (אות י) בשם סמ"ג דלא גזרינן שמא יסחוט אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בכך אבל סחיטת שאר משקין אינו אסור אלא משום דש ולא חיישינן שמא יסחוט כי אין רגילות לסוחטו והוא מדברי התוספות בסוף פרק שמנה שרצים (קיא. ד"ה האי)".

ויש שרצו לדקדק מדברין שיש ליבון ביין אלא דלא חיישינן ביה לשמא יסחוט, אבל אין נראה לי כן, שהרי כתב בפירוש  שסחיטת שאר משקין אין בה איסור אלא משום דש ולא משום מלבן, והוסיף לומר שגם משום דש אין לחוש לשמא יסחוט כי אין רגילות לסוחטו. ואף שנראה יותר שהצדק עם המ"ב בהבנתו בש"ע שאין ליבון כלל ביין, מ"מ מידי ספק לא יצאנו, וצ"ע.

  

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1] כך היא הגירסא בדפוסים לפנינו, ושתי מילים אלו נמצאות בסוגריים, וראה בית יוסף שגרס בדברי התוס': 'שהתיר רבינו תם לקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך..', ומפני זה תמה שם: 'ומיהו תמיהא לי היאך אפשר שבקינוח ידים במקום המי רגלים יתבטלו דהא בעינן רביעית מים לבטלם והייתי סבור לפרש דרבינו תם מתיר ליטול ידיה על מקום המי רגלים ובזה הם מתבטלים ועוד התיר לקנח ידיה באותו מקום להעבירם כיון שאינו אלא דרך לכלוך ואף על פי שהתוספות לא הזכירו שהתיר רבינו תם ליטול ידיה אפשר שלא חשו להזכיר רק הקינוח שחולק בו ר"י אבל ליטול ידיה על אותו מקום אפשר דאפילו ר"י מתיר כיון שהוא דרך לכלוך דמים שנטל בהם ידיו שופכים נינהו ואין דרך לכבס בשופכין', והביא שם ראשונים [הגהות מרדכי ברכות, וספר כלבו] שגרסו כן להדיא בשיטת ר"ת שמתיר ליטול ידיים ולקנח ידיה, אבל כיוון שראשונים רבים שהביאו את ר"ת לא הזכירו נטילת ידים, הסיק הב"י: 'ולכן נ"ל דאפילו לרבינו תם אסור ליטול ידיה על אותו מקום דמים הנוטפים מידיו אף על גב דשופכים נינהו מכל מקום כיון שאין בהם שום לכלוך חזו לכיבוס ואסור ולא התיר רבינו תם אלא לקנח ידיה וכגון שהמי רגלים מועטים כמו שדרך התינוקות להטיל מים בתוך בגדי עטיפותיהם ואין נוזל מהמי רגלים לבגד האם כי אם טיפות דבר מועט דסגי ליה לבטלו בקינוח ידיה במקום ההוא'. וכן פסק הרמ"א  שלפי ר"ת מותר רק לקנח ידיה ולא ליטול ידיה, וז"ל בסי' שב/י: 'אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי לבטלם', וראה עוד במ"ב ס"ק נד.

[2] [ועיין עוד נשמת אדם כלל כב/א, שחולק על המגן אברהם הנ"ל].  ודע עוד שמדברי המרדכי  הנ"ל נראה חילוק מחודש בדין שרייתו זהו כיבוסו, שלא אמרינן דין זה אלא בבגד שיש עליו רק מעט טינוף, אבל בבגד שכולו מלוכלך או כולו לבן לא אמרינן, ונראה שסבור ששרייתו זהו כיבוסו היינו  דווקא בבגד שיש עליו לכלוך נקודתי שבשרייתו במים מתנקה, לא כן הדבר בכולו מלוכלך או בלכלוך גס שאינו מתנקה בשרייתו, שיש להתיר. ואף שהדברים סבירים, רוב הפוסקים חולקים בזה ומחמירים, וכפי שכבר כתבנו בפנים בפירוט.

[3] אך, יש מקום לדבר על חיוב מצד דש בסחיטת משקים מבגדים, אם מתכוון להשתמש בהם – עיין מה שכתבנו בזה במלאכת דש.

[4] 'והוא שמתכבס הבגד בכך מעט' – רמב"ן שם. והתוס' קיא: כתבו: 'אבל מ"מ אסור לסחוט דכי סחיטו ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס', בדברי הרמב"ן ברור שמדובר באיסור תורה, אבל בדברי התוס' יש להסתפק שבתחילה כתבו אסור לסחוט ומשמע שהוא מדרבנן, ולבסוף כתבו והוי מכבס, ומשמע שהוא מדאורייתא, ויותר נראה לי לומר שהוא איסור תורה, כדמשמע מסוף דבריהם, ולא כיוונו בתחילת דבריהם לאבחנה זו של  הביטוי, [היינו הביטוי אסור שנאמר בדבריהם אינו בהכרח רק איסור דרבנן שכלל זה נאמר רק בשיטת הרמב"ם, ובראשונים אחרים הדבר תלוי בהקשר הרחב].

[5] וז"ל ש"ע הרב בקונטרס אחרון לסי' שב ס"ק א': 'ואף הר"ן דעתו כן, שכתב שאין המסוכריא מתלבנת מפני שאין דרך ליבון בכך, משמע דס"ל דכל שאינו סוחט בידיו בדרך נקיות לא מקרי דרך ליבון אף שסוחט ממש, וכל שכן בשרייה בעלמא בדרך לכלוך. וכן כתב בהדיא בפ' בתרא דיומא דלא מיתסר אלא בדעביד דרך ליבון (ומשום הכי מסננין את היין בסודרין אף על גב דס"ל שהיין מלבן. ..). והא דלא חיישינן שמא יסחוט, לפי מ"ש דאף בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים, כבר תירץ בריש פרק המביא דמיירי בסודרין המיוחדין לכך'. כל זה כתב בדעת הר"ן אבל הוא עצמו סבר שיש להכריע כשיטת ר"ת שאין ליבון כלל ביין, ולכן הוסיף לכתוב שם:  'אבל אנן דקיי"ל בסי' שי"ט להתיר בכל סודר, על כרחך צריך לומר דאין היין מלבן. וההיא דלאכלה ולא לכביסה על כרחך צריך לומר דמיירי בחמר חווריין' [כשיטת הט"ז המחלק בין יין לבן ליין אדום].

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)