מלבן | 7
ניקוי בגד מטיט
גרסינן בגמרא:
"אמר רב כהנא טיט[1] שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. מיתיבי: 'טיט שעל גבי מנעלו מגררו בגב סכין, ושעל בגדו מגררו בצפורן ובלבד שלא יכסכס' - מאי לאו שלא יכסכס כלל? לא שלא יכסכס מבחוץ אלא מבפנים" (שבת קמא.).
דעת רש"י הינה כי מכיוון שאינו נותן מים להסרת הטיט, אין כאן מלבן ממש החייב מדאורייתא. לדעתו, ההבדל בין שפשוף מהצד הפנימי של הבגד[2] לבין שפשוף מהצד החיצוני, נוגע לשאלת מיחזי כמלבן. גרירת הטיט בציפורן מותרת גם מבחוץ, ובב"י (סי' ש"ב) כתב שאפשר שמותר לגרדו אפילו בחוד הסכין[3].
ובשער הציון הגביל את היתר השפשוף מבחוץ בתנאי שיישאר רושם הטיט, ואינו משפשף רק את גוף הטיט, אבל אם מתנקה הבגד בכך לגמרי, ולא מותיר שום רושם משמע שיש לאסור[4], מפני שדומה למנער טליתו מן האבק שחייבים על כך, וז"ל:
"ולא דמי למה דמחייבינן במנער טלית חדשה מן האבק שעליו לשיטת רש"י, דהתם מצחצח הבגד על ידי זה והוא תיקונו, מה שאין כן כאן שאינו רק שמסיר הטיט, ורושם הלכלוך עדיין נשאר עליו, והדרך להעבירו על ידי מים" (סי' ש"ב, ס"ק ז).
אמנם, עיין לעיל שכתבנו לחלק באופן אחר מההיא דניעור הטלית, ולדברינו אפשר ומסתבר ששפשוף הטיט מבפנים מותר שאינו נראה כמלבן, ואע"פ שמתנקה לגמרי.
ולכאורה נראה שהדבר נתון במחלוקת הט"ז וה'משנה ברורה' בבגד שאין עליו ממשות של טיט. הט"ז כתב:
"אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרד שם לבטל המראה, אין זה דומה לטוחן. ומטעם זה יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרד בצפורן[5] ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות" (שם ס"ק ו).
אבל ב'ביאור הלכה' כתב:
"ונראה עוד דלדעת רש"י דמחייב חטאת במנער הטלית מן האבק שעליו גם בזה יש חיוב חטאת כיון שהוא מכוין לצחצחה. ובזה נראה דאפילו אם איננה שחורה וחדשה ושם שאני שהאבק בעלמא איננו מקלקל מראיתה כ"א בשחורה וכמו שכתב רש"י שם וגם דוקא בחדתי דבאופן אחר אין דרך בני אדם להקפיד משא"כ בעניננו דדרך בני אדם להקפיד בכל גווני כשיש עליו רושם לכלוך מטיט וצואה ממילא זה שמעביר הרושם ומצחצחו הוי בכלל מלבן[6]" (שם).
שפשוף בגדים לצורך ניקוי
גרסינן בגמרא:
"בעא מיניה [רב אחא בר יוסף מרב ספרא וי"ג מרב חיסדא] מהו לכסכוסי כיתניתא [חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה, והרי היא קשה ומשפשפה בין שתי ידיו והיא מתרככה, ואף הליבון שלה מצהיל על ידי השפשוף –רש"י] בשבתא? לרכוכי כיתניתא קא מיכוין ושפיר דמי, או דילמא לאולודי חיורא קמיכוין[7] ואסיר אמר ליה לרכוכי קא מיכוין ושפיר דמי. כי נפק אתא אמר ליה מאי בעא מר מיניה? אמר ליה בעי מיניה מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא, ואמר לי שפיר דמי. ותבעי ליה למר סודרא! סודרא לא קא מיבעיא לי, דבעי מרב הונא ופשיט לי. ותיפשיט ליה למר מסודרא אמר ליה התם מיחזי כי אולודי חיורא [שמקפיד על ליבונו וצוהרו של סודר יותר מכיתניתא- רש"י] הכא לא מיחזי כאולודי חיורא" (קמ.).
לכאורה נראה ברור מן הסוגיה שלא מדובר באיסור תורה, שהרי הבגדים המדוברים הם לאחר כביסה, ושפשופם נועד לרככם או להצהיל צבעם, ואם המטרה היא הצהלת הבגד - בזה יש לדמותו קצת למלבן.
למסקנה, לפירושו של רש"י, סודר אסור לכסכסו כי מתכוון להצהיל צבעו, ואילו בגד פשתן מותר שעיקר כוונתו היא לרככו.
אמנם הרמב"ן סבר שגם סודר פשטו לו להיתרא, ואדרבה לכתחילה שאל על פשתן מפני שחשב שהוא חמור יותר מסודר, [כי בפשתן יש יותר רצון להצהיל הבגד], ולבסוף פשטו לו גם בפשתן להיתרא. לפירושו מותר לכסכס גם סודר וגם בגד פשתן, משום שעיקר כוונתו לרכך ולא להצהיל.
במאירי נתבאר יותר יסוד המחלוקת:
"חלוק של פשתן שנתכבס מותר לכסכסו בשבת, ר"ל לפשפשו בין שתי ידיו שאין זה נעשה אלא לרככו. ואף על פי שהלבון מצהיל על ידי הכסכוס, מכל מקום הוא אינו מתכוין אלא לרככו שהלבון אחר שהוא לובשו תחת בגד אחר אינו קפיד עליו אבל הסודר סתמו מקפיד הוא על לבונו ומתכוין הוא לכך ואסור. וגדולי הדורות שלפנינו [= רמב"ן] פוסקים להיתר אף בסודר מפני שאין גורסין דבעי מיניה ופשט לי לאיסורא אלא ופשט לי כלומר להיתרא ופירשו שבחלוק אדם מתכוין ללבנו יותר מן הסודר".
ואף הרמב"ם והראב"ד נחלקו בדבר: הרמב"ם (פכ"ב, הלכה יז) פסק כרש"י, ואילו הראב"ד כרמב"ן. ועיין ש"ע שהכריע כרמב"ם (סי' ש"ב, סעיף ה).
גירסא ופירוש אחר בסוגיה מצאנו בספר שיבלי הלקט, וז"ל:
"ואלו הכובעין דקין של פשתן אסור לכסכס אותן בשבת כדי לרככן לפי שהן קשין אחר רחיצתן. ומנהג העולם לכסכס אותן בידיו מעט ואסור לעשות כן משום שלליבונו הוא צריך. כן כתב רבינו ישעיה זצ"ל והוא הדין לחלוק ומכנסים וכל בגדי פשתן דריכוכן זהו ליבונן" (סי' קט).
לשיטתו, לא התירו בסוגיה חלוק של פשתן כי כלי פשתן אסורים, ומה שהתירו בסוגיה דווקא באינו של פשתן. וראה בית יוסף שכתב:
"ונראה לי שטעמו משום שהוא גורס דסודר אסור, ומפרש דכל בגד פשתן בכלל סודר וכתניתא דשרי התם היינו בגד שאינו של פשתן" (סי' ש"ב).
וסיים שראוי להחמיר בזה כיוון שאין בו צורך כל כך, וכן פסק הרמ"א בהגהתו לסעיף ה'.
וב'משנה ברורה' כתב שחלוק של פשתן מותר, ורק בבגדים עליונים של פשתן אסור:
"והטעם שהחמירו בכלי פשתן מפני שהם קשים אחר רחיצתן וריכוכן זהו ליבונן. ומכל מקום בחלוק מותר[8] אפילו בשל פשתן מפני שהוא מלבוש תחתון ואינו נראה מבחוץ מסתמא הוא מתכוין לרככו" (שם ס"ק כה).
ליבון בחום
שנינו בגמרא:
"ב"ש אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום... וב"ה מתירין" (יז:).
וברש"י:
"והן אגודות של פשתן מנופץ ונותנין אותו בקדירה לתנור ומתלבן" (שם).
אך בתוס' ישנים שם פירש ריב"א שיש בו איסור בישול כי טרם שיתייבשו מתרכך מחמת הלחלוחית, וכדאמר לקמן האי מאן דשדי סיכתא לאתונא[9]. ובמרדכי כתב את שני הטעמים:
"גם יש לאסור לנגב הבגדים ששרויין במים סמוך לאש בשבת משום מלבן, מידי דהוה אאונין של פשתן לתוך התנור דאפילו ב"ה לא שרו אלא כשנותנו עם השמש אבל בשבת אסור משום מלבן כמו שפרש"י וכן משמע בבמה מדליקין דקאמר האונין משיתלבנו. ועוד יש לאסור משום מבשל, כמו מאן דשדא סיכתא לאתונא דחייב משום מבשל" (סי' תלד).
וכן נפסק להלכה בשו"ע (סי' ש"א, סעיף מו), וראה שם בדברי ה'משנה ברורה' (סעיף קסט).
אמנם, בעל ה'תפארת ישראל' פירש את הדברים בצורה מעט שונה:
"או עשה דבר אחר שהתלבן על ידו, כגון שהניח בגד פשתן בחמה וזרק עליו מים חייב ושיעורו בחוט ארוך ד' טפחים" (כלכלת שבת מלאכת מלבן).
מדבריו נראה ששייך ליבון בחמה, ולכאורה הדבר נוגד את דברינו לעניין מבשל שאין תורת בישול בחמה, מכיון שפעולה הנעשית ע"י החמה אינה נחשבת למעשה האדם [עיין היטב בדברינו למלאכת בישול- בישול בחמה, ולכאורה ה"ה כאן לעניין מלבן].
ובביאור הלכה ד"ה מותר הקשה מן המשנה בה שנינו:
"מי שנשרו כליו במים שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם" (קמו.).
ואפילו האוסרין שם לא אסרו אלא משום מראית העין, ולא אסרו משום דמתלבן על ידי זה. ואף דאינו מתכוין שיתלבן רק שיתנגב, מכל מקום פסיק רישא הוא. ודוחק לומר דהמשנה איירי דוקא בכלים שאינן של פשתן, דהמשנה סתמא קאמר.
והיה אפשר לומר דלא הוי ליבון עי"ז אלא בכלי פשתן חדשים שדרך ללבנו באופן זה, אבל בבגדים ישנים אף שהן של פשתן אין דרך ליבון באופן זה כי אם ע"י כביסה וסחיטה. אבל לפ"ז א"כ אפילו כשהוא מנגבן סמוך לאש לא יהא בו משום ליבון כ"א בחדשים דבאופן זה מיירי אונין של פשתן משיתלבנו [הנזכר בשבת י"ז ע"ב במשנה עיין שם ברש"י].
ובמרדכי ס"פ תולין [והובאו דבריו לעיל בסימן ש"א סמ"ו ע"ש] משמע דאף בישנים כשהוא מנגבן סמוך לאש יש בו משום ליבון ג"כ דאינו מחלק שם כלל בין ישנים לחדשים. וצע"ק מ"מ בעיקר הענין נראה דהדין עם התפארת ישראל כיון דהוא עשוי להתלבן ע"י פעולה זו וע"כ צריך לתרץ המשנה כמו שכתבנו[10].
אך לענ"ד קשה מאוד לומר כן ששייך מלבן בחמה, ויותר פשוט לומר שיש ליבון באש, אך לא בחמה, וממילא המשנה תהיה מובנת היטב: שייבוש בגדים בחמה אסור רק מצד מראית העין, ודברי התפארת ישראל צ"ע. וקצת סמך לדברינו, מצאתי במגן אברהם על מה שפסק בש"ע שם שאסור לנגב סמוך לאש בגדים השרויים במים, וז"ל:
"משום מלבן או משום מבשל, וכו'. ומיהו במקום שאין היד סולדת בו ליכא משום בישול כמ"ש סי' שי"ח סי"ד, ובמקום שאין בישול אין ליבון, דאל"כ בחמה נמי ליתסר משום ליבון, אלא ע"כ כמ"ש" (סי' ש"א, ס"ק נז).
הרי שפשוט לו למג"א שלא שייך לדבר על ליבון בחמה. ואף שב'אגרות משה' (ח"ה סי' י"ח) העיר על דברי המ"א הללו, אך בגוף הדיון לעניין ליבון בחמה, הסכים אף הוא שליכא ליבון בחמה. ומה שכתב ב'ביאור הלכה' שם בהמשך דבריו להביא ראייה לדברי התפארת ישראל:
"ודע עוד דאיתא בירושלמי פרק כלל גדול על המשנה המלבן רב כהן בשם רבנן דקיסרין אמיינטון חייב משום מלבן וע"ש בק"ע שלא פירש בו כלום והאיר ה' עיני ומצאתי בערוך ערך אמיינטון וז"ל במדרש שה"ש בפסקא נפת תטופנה צא ולמד מן אמיינטון הזה שאינו מתגהץ אלא באור פירוש בלשון יוני ורומי מין אבן הנטוית ונארגת לבגד ובהיותה מלוכלכת מגהצין אותה באור עכ"ל הערוך והשתא מה נכונים דברי הירושלמי דאשמועינן רב כהן דמה שמגהצים אותה באור הוא בכלל ליבון כיון דדרך ליבונה בהכי וכמו שאר דברים שמיטהרים ומתכבסים ע"י מים כן זה ע"י האש. והנה מן הירושלמי הזה ג"כ סייעתא לדברי תפארת ישראל הנ"ל".
מדברים אלו ברור שיש איסור כיבוס גם בניקוי יבש כמתואר כאן, ולפי שדרכו בכך, נראה לי שאף רש"י יודה בכך, וכפי שפירשנו דבריו גם בעניין ניעור מן האבק. אבל אין מכאן ראיה לתפארת ישראל, לפי שאף זה נעשה בחמי האור, ובזה ודאי שייך ליבון, אבל אם שוטח בחמה, נראה שאין בזה תורת ליבון כלל, וצ"ע.
שוב ראיתי שה'אבני נזר' עמד על כך, והקשה על המ"א מנ"ל דלא שייך ליבון בחמה, ותירץ:
"וצריך לומר על פי פרש"י דבחמה מותר משום דאין דרך בישול בכך. וכשמתלבן על ידי בישול אין דרכו אלא באור. על כן פטור גם משום מלבן ומותר. ודוחק"
(סי' קסג).
אמנם, לענ"ד אינו דוחק כלל ע"פ מה שביארנו דחמה היא כוח טבעי ואין בו לא בישול ולא ליבון שאין המעשה מתייחס לאדם.
ודע עוד, שנראה לי שעיקר הליבון בייבוש בגדים ליד האש, הוא משום שעל ידי החום הבגד המתייבש מתלבן, ומצטהל צבעו, הבגד שב בזה לבהירותו המקורית, ומכוח זה נראה לי שיש איסור מלבן גם בגיהוץ בגדים במגהץ בשבת (וכן הוא ב'חיי אדם' כלל כ"ב, י, וב'משנה ברורה' סי' ש"ב, ס"ק כב).
ובוודאי מכאן מודעא רבה שצריך ליזהר בימות החורף כשנכנסים הביתה עם הבגדים הרטובים, שלא לייבשם סמוך להסקות או לרדיאטורים במקום שהיד סולדת מהם. אבל במקום שאין היס"ב שרי. ובמשנה ברורה (שם ס"ק קסט), הזהיר שלא לעשות כן גם בבגדים שהוא לבוש בהם.
|
* |
********************************************************** |
* |
|
* * * * * * * * * * |
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/ |
* * * * * * * * * * |
.
[1] בהגהות רבינו פרץ לסמ"ק (סי' רפב אות טו) כתב בשם תוס' רבינו יהודה שבטיט יבש אסור לכסכס או לגרר מפני שהוא טוחן, ואע"פ שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, איסורא מיהא איכא. והובא להלכה בש"ע (סי' ש"ב, סעיף ז). וראה ט"ז שם ס"ק ו' שנטה להתיר כיוון שלא ניחא ליה במה שנטחן לאו בכלל טוחן הוא, וכוונתו שאין טחינה אלא כשיש לו כוונה לפורר לפירורים דקים ובזה יש לאסור אף באינו צריך להם, אבל הכא עיקר כוונתו להסיר הטיט מהבגד, ואין לו כוונה כלל לטחינה, בזה עדיף הוא ממשאצל"ג, ונחשב לדעתו כאין כאן טוחן כלל, אבל רוב האחרונים נטו לחשוש לדין טוחן.
[2] בשיבולי הלקט י' קט כתב בשם ר"ת:
"והא דאמר רב כהנא טיט שעל גבי בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ, פי' רבינו תם זצ"ל דבאותן של פשתן קאי דמחזי כמלבן. אבל של צמר ושל משי מותר".
לדבריו בצמר ומשי יש להתיר שפשוף גם בצד החיצוני של הבגד, אולם בש"ע השמיט דין זה, וכן הסכימו האחרונים שאין להקל כשיטה זו, ויש לאסור כסכוס מבחוץ בכל סוגי הבגדים (עיין ביאור הלכה לסעיף ז ד"ה טיט).
[3] וכן פסק ה'מגן אברהם' (ס"ק לד), אבל שעה"צ (מב) לא החליט הדבר להיתר.
[4] כתבנו איסור ולא כתבנו חיוב, מפני שאפשר שאין זה דרך ליבון הבגד בענייננו, כי דרך להסירו ע"י מים, אך עיין להלן שנביא מביאור הלכה שאפשר שאפילו יש לחייב בזה.
[5] וה"ה שמותר באופן זה לכסכסו מבפנים אך לא מבחוץ.
[6] הביאור הלכה חולק על הט"ז משני טעמים: מצד הדמיון לכסכוס סודר, שיידון להלן בסמוך [ובזה נראה לי שיש לחלק בין כסכוס סודר שאסרוהו משום שעיקר מגמתו שם היא באולודי חיוורא, עיי"ש, אבל כאן עיקרו בניקוי הלכלוך, ואין דרך לכבסו אלא במים.], ומצד עמדת רש"י בניעור טלית מן העפר, ונראה ברור שהט"ז סובר בעניין ניעור הטלית כשיטתנו, ולא קשה עליו משם [אלא אם נאמר שלא חשש כלל לשיטת רש"י, ודוחק]
[7] באופן פשוט נראה שהספק הוא בכוונת האדם, האם מתכוון להצהיל הצבע או לרכך, ואין להקשות והלא פסיק רישא הוא שיצהיל הצבע על ידי הכסכוס, שיש לומר שלא אסרו חז"ל מדרבנן אלא כשמתכוון להצהיל שאז מיחזי כמלבן, וכשאינו מתכוון שרי, שוב ראיתי בריטב"א שפירש ספק הסוגיה באופן אחר: 'פי' לאו דוקא מכוין דא"כ נשאל את פיו אלא הכי קאמר מהו עיקר המעשה בכך שיהא המעשה האחר טפל', וביאור דבריו הוא שכל אדם מכוון וחושב על שני המוקדים הנ"ל והשאלה היא מה הוא עיקר המעשה הנעשה כאן, ששם הפעולה ייקרא על שמו, והכוונה האחרת תיחשב טפילה. חידוש גדול שמענו מדברי הריטב"א הללו, שאדם שעושה פעולה שיש לה שתי משמעויות והאחת היא מרכזית, נעשית השנייה טפילה וכנעשית מאליה, ואין אנו מייחסים לאדם אלא את המשמעות המרכזית, ואין זה רק בפעולות האסורות מדרבנן, אלא גם בפעולה שיש בה צד של תורה, וכעין מה שמצאנו בדברי הר"ן בסוגיית הגמרא קו. בעניין מקלקל בחבורה ומלאכה שאינה צריכה לגופה שכתב, וז"ל: 'לפיכך אני אומר דהכי קאמרינן לר"ש כיון דסבירא ליה דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה כל שאתה מוסיף תיקון בדבר שאינו מגופה של מלאכה אי אתה מוסיף חיוב במלאכה אדרבה אתה מוסיף בה פטור דכל היכא שהתיקון שאינו מגופה יותר חשוב המלאכה היא יותר נגררת אצלו והיא נעשית טפילה לאותו דבר שהוא פוטרה ומגרע כחה'. ואכמ"ל. ואפשר שיש נ"מ בין שתי הדרכים הללו באדם שמתכוון להצהיל את כתונת הפשתן, שלטעם ראשון יש לאסור ולטעם שני יש מקום להתיר כי השאלה היא בהגדרה האובייקטיבית של הפעולה, וצ"ע. ולמעשה כתב המשנה ברורה בס"ק כד לאסור במקום שמתכוון.
[8] הכרעה זו היא דלא כשיבולי הלקט הנ"ל שמחמיר בכל כלי פשתן, אבל בזה סבר המ"ב להיתר [עיין ביאור הלכה ד"ה ושאר], וראה שם בד"ה דינן, שבסודר יש לאסור בכל גווני ולאו דווקא בפשתן כמשתמע משיבולי הלקט, הואיל ורוב הראשונים החמירו בסודר אף אם אינו של פשתן.
[9] וראה דברינו במלאכת מבשל מה שהרחבנו בזה. וראה הגהמ"ר עח: שהכריע כתוס' שהוא משום ליבון.
[10] נראה לי שכוונתו היא שאין לחלק בין בגדים ישנים לחדשים, משום שאם כן, היה צריך להיות מותר לייבש בגדים סמוך לאש שהרי אינם חדשים, אלא שיש לחלק בין בגדי פשתן לבגדי צמר וכיו"ב, ודווקא בבגד פשתן שייך ליבון, וזה שייך לדעתו בין בחום האש ובין בחמה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)