דילוג לתוכן העיקרי

ישנם כמה הבדלים משמעותיים בין קרבנות בהמה לבין קרבנות עוף. אחד מהם נוגע לאופן ההמתה של בעל החיים המוקרב: בקרבנות בהמה מתבצעת פעולה של שחיטה, הדומה באופן כללי לפעולת השחיטה של בהמת חולין לשם אכילתה; בעופות, לעומת זאת, ישנו פער גדול בין חולין לקדשים: עופות חולין הנועדים לאכילה טעונים שחיטה, ואילו קרבנות עוף טעונים מליקה. שתי הפעולות הללו שונות מאוד זו מזו: שחיטה נעשית בסכין, ואילו מליקה - ביד; שחיטה היא מן הצוואר, ואילו מליקה - מן העורף. שתי הפעולות חייבות להיעשות דווקא באופן זה, כפי שקובעת המשנה בחולין יט ע"ב בצורה חדה: "כשר בשחיטה - פסול במליקה, כשר במליקה - פסול בשחיטה".

משמעות הדבר היא, שקרבנות העוף מומתים באופן המוגדר בדרך כלל כשחיטה פסולה, והכוהנים האוכלים את בשרם בעצם אוכלים בשר שהיה נחשב נבלה, אלמלא היה קרבן.

האחרונים הסתפקו כיצד להבין את חידושה של התורה כאן (ראה למשל 'אתוון דאורייתא', כלל א').

הבנה אחת היא, שמליקה היא אמנם שחיטה פסולה לכל דבר, אלא שהתורה קבעה באופן חריג שכוהנים מותרים באכילת נבלה במצב כזה, וגם אינם נטמאים בטומאת נבלות. הגמרא בכמה מקומות באמת מתייחסת לאיסור נבלה כאל איסור קל יחסית, בטענה שהוא "הותר מכללו", היינו שיש מצב בו מתירים אותו - כאשר כוהנים אוכלים עוף קדשים שנמלק, והדבר הולם היטב את ההבנה הזו.

הבנה שנייה היא, שהתורה בעצם קבעה שמליקת קדשים אינה שחיטה פסולה, כך שאין כאן נבלה כלל. פעולת ההמתה הראויה, המפקיעה איסור נבלה, אינה זהה בכל מקרה ומקרה: בחולין שחיטה מוציאה מידי נבלה, ואילו בעופות קדשים דווקא מליקה היא שמוציאה מידי נבלה: "מליקתן זו היא שחיטתן".

הגמרא בזבחים סט ע"א דנה בשאלה האם עוף קדשים שעבר שחיטה במקום מליקה נחשב נבלה ומטמא טומאת נבלות. שאלה זו היא בעצם הצד השני של החקירה שהזכרנו לעיל: אם מליקה היא השחיטה הכשרה בהקשר של עופות קדשים - ניתן לומר ששחיטה רגילה מוגדרת כשחיטה פסולה בהקשר זה, וממילא אין בכוחה להוציא מידי נבלה; אולם אם מליקה היא שחיטה פסולה בכל מקרה, אלא שיש כאן היתר חריג לאכול נבלות - סביר שמעבר לכך אין חילוק בין עוף קדשים לעוף חולין, ושחיטה רגילה מפקיעה ממנו איסור נבלה, כרגיל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)