סנהדרין | דף יט | מלך שמחל על כבודו לדבר מצוה

"המלך... לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מייבם ולא מייבמין לאשתו. רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ או לייבם – זכור לטוב. אמרו לו: אין שומעין לו" (משנה יח ע"א).

הגמרא דף יט ע"ב תמהה על שיטת רבי יהודה:

"והאמר רב אשי: אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר 'שום תשים עליך מלך' (דברים י"ז, טו) – שתהא אימתו עליך!

ומשיבה:

"מצוה שאני".

"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – מדוע?

הראשונים עסקו בשאלה זו בעמוד א, לגבי הוראתו של שמעון בן שטח לינאי המלך: "עמוד על רגליך ויעידו בך" (יט ע"א). הראשונים התקשו בכך: הרי בשבועות דף ל ע"ב נאמר שתלמיד חכם אינו צריך לעמוד בבית דין, משום כבוד התורה; ולכאורה כבודו של מלך גדול מכבוד תלמיד חכם, שהרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואילו הרב שמחל על כבודו – כבודו מחול (קידושין לב ע"א)!

התוספות (ד"ה ינאי) השיבו שכבוד תלמיד חכם בוודאי גדול מכבוד מלך, ולכן תלמיד חכם אינו צריך לעמוד בבית דין, ואילו מלך חייב לעמוד. אם כן, מה פשר החילוק ביניהם בעניין מחילה על כבודם? התוספות מסבירים שתורתו של תלמיד חכם – שהיא המחייבת בכבודו – שייכת לו, כדאיתא בעבודה זרה דף יט ע"א: "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: 'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' (תהילים א', ב)"; לכן הוא יכול למחול על כבודו. כבוד מלך, לעומת זאת, אינו שלו, אלא הוא "בא לו משום דמצות המקום כך הוא, ואין יכול להפקיע מצות המקום".

כיוון שונה בהגדרת כבוד מלך עולה מדברי רבנו יונה על אתר: "כי אמרינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, משום דכבודו הוא כבוד של ישראל כולו, דהמלך שלהם ניכר, והילכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל". כמו התוספות, אף רבנו יונה סבור שכבוד מלך אינו נובע ממנו ואינו שייך לו. ההבדל בין שיטותיהם נעוץ בשאלה עקרונית ביותר בעניין יסוד המלכות וכבודה: האם הוא כבוד שמים או כבוד העם. מכל מקום, על פי דרכו ביאר רבנו יונה מדוע עמידת המלך לפני בית דין אינה פוגעת בכבודם של ישראל: "כשיש לו דין עמהם ומעמידין אותו, יותר יש להם כבוד כשהם דנין אפילו למלך".

האם אמרינן "מצוה שאני"?

מסוגייתנו עולה שנחלקו בזה רבי יהודה וחכמים, והדבר הוביל את הראשונים לשאול על שתי הדעות מסוגיות אחרות, שממקצתן עולה כי אמרינן "מצוה שאני", וממקצתן משמע שלא אמרינן. אנו נתמקד בקושיה הנוגעת לדעת חכמים. בסוגייתנו מיאנו חכמים להשתמש בעיקרון זה, אבל במסכת סוטה הוא מובא באין חולק. המשנה שם מא ע"א מתארת את מעמד הַקְהֵל:

"פרשת המלך כיצד? ...עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה... והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים".

ובגמרא שם ע"ב למדנו:

"שבחוהו – מכלל דשפיר עבד?! האמר רב אשי: אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר 'שום תשים עליך מלך', שתהא אימתו עליך! - מצוה שאני".

הר"ן עמד בחידושיו לסוגייתנו על קושיה זו, והציעה הבחנה מציאותית פשוטה: קריאה בעמידה היא פגיעה קלה בכבוד המלכות, ואילו חליצה (מעמד הכרוך ביריקה בפני החולץ) וייבום הן פגיעה קשה בו. ואולם, בהמשך דבריו הביא הר"ן כיוון שונה בשם רבנו דוד:

"שלא אמרו שמלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול לענין מצוה, אלא שאין אחרים רשאין לנהוג בו זילותא אפילו לאחר שמחל, כענין זה של חליצה ושל יבום, שלא נתנו רשות לנשים ההם להתנהג בו בבזיון אף על פי שהוא מוחל, אבל כשקבל המלך על עצמו לקרות בעמידה, אין אחרים נוהגין בו בזיון של כלום".

העולה מדבריו, שיש שני רבדים בכבוד המלך: הכבוד שאחרים חייבים לנהוג בו, והכבוד שחייב הוא לנהוג בעצמו. על הכבוד שאחרים נוהגים בו אין המלך רשאי למחול גם במקום מצוה, שהרי אין למחילתו שום תוקף במה שנוגע לאחרים. אבל הכבוד שהמלך חייב לנהוג בעצמו, הריהו רשאי למחול עליו במקום מצוה (אף כי אין בכוחו למחול עליו שלא במקום מצוה, משום שזהו כבודה של מלכות).

להרחבה בנושא זה ראה שיעורִי למסכת כתובות דף יז ע"א.