מלכויות, זיכרונות ושופרות
בניגוד לרמב"ם, שכידוע מנה י"ג עיקרי אמונה, בעל ספר העיקרים הסתפק בשלושה: אמונה במציאות ה', בשכר ועונש ובתורה מן השמים. לדעתו (מאמר ראשון פרק ד'), ג' עיקרים אלו משתקפים בברכות מלכויות, זכרונות ושופרות שאנו אומרים בראש השנה. ברכת המלכויות היא כנגד עיקר מציאות ה' - "יכירו וידעו כל יושבי תבל"; ברכת הזכרונות מורה על השגחה ושכר ועונש - "אתה זוכר מעשה עולם"; וברכת השופרות עוסקת בתורה מן השמים - "מן השמים השמעת קולך". גישה זו משתלבת היטב עם השיטה שנפסקה להלכה, שברכות אלו נאמרות דווקא במוסף (בניגוד לדעת בעל המאור ר"ה יב ע"א באלפס), וייעודן הוא שהתקיעות ייאמרו על סידרן: כך אנו תוקעים וממליכים את הקב"ה תוך הכרזה על העיקרים היסודיים של האמונה בו. זו גם הסיבה שאף באירוע מובהק אחר של המלכת הקב"ה - יום הכיפורים של שנת היובל, שמוציא לחירות את העבדים שכן הקב"ה הוא השליט היחיד, ומשחרר את הקרקעות "כי לי הארץ" - אנו אומרים בתפילת מוסף תפילת תשע של מלכויות, זכרונות ושופרות (רמב"ם, הל' תפילה פ"ב ה"ח).
מדברי רש"י ניתן גם להבין שברכות מיוחדות אלו הן חובה מדאורייתא. על האמור בפרשת אמור: "בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כד), אומר רש"י: "זכרון תרועה - זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות" (ד"ה זכרון).
הרמב"ן (שם) מביא את דברי רש"י, וטוען שמדובר באסמכתא, וחיוב מלכויות, זכרונות ושופרות הינו מדרבנן. לכך הוא מביא ראיה מן הגמרא בראש השנה (לד ע"ב), הקובעת שכאשר יש התלבטות בין שמיעת תקיעות לבין שמיעת הברכות - יש להעדיף לשמוע את התקיעות, שכן "הא דאורייתא, הא דרבנן".
מדברי הרמב"ן משתמע שהוא מבין שרש"י אינו חולק על שיטתו, אלא מציין באופן סתמי לימוד מהפסוק, על אף שמדובר באסמכתא. אולם מפשטות דברי רש"י נראה שאכן הדין הוא דאורייתא, ויש לפרש את הגמרא שרק ברכות המנותקות מן התקיעות חיובן מדרבנן, אך יסוד חיובן של מלכויות, זכרונות ושופרות הוא מדברי תורה, ועניינו לשלב את המלכת הקב"ה בתקיעות עם הכרזה על עיקרי האמונה בו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)