מלכים א, יט - ייאושו של אליהו

  • הרב יוסף מרקוס

ייאושו של אליהו (מל"א י"ט)

בסוף פרק י"ח, כזכור, לאחר נצחונו של אליהו על נביאי הבעל במעמד הר הכרמל, כל העם - ואחאב בתוכם - התנערו מעובדי הבעל ומנביאיו. בפרק י"ט אנו מגלים שכוחה של איזבל גדול מדי, ושנטישתה של דרך קלוקלת ביום אחד איננה דבר פשוט.

אחאב מספר לאיזבל את שהתרחש, ובתגובה היא שולחת אל אליהו הודעה שהוא בן מוות. אליהו מבין שדבריה מסמלים למעשה את חזרתו של העם כולו לעבודת הבעל מייד לאחר תום מעמד הר הכרמל, ומתייאש משליחותו ומהעם. הוא הולך אל המדבר ומבקש נפשו למות, באופן המזכיר את יונה הנביא. אין ספק שהפער בין התחושה הגדולה שחש במעמד הר הכרמל ובין המציאות שטפחה על פניו מייד לאחר מכן - היא שהחזירה אותו למעמד של 'נגד העם', כפי שהיה בפרק י"ז.

אולם הקב"ה אינו מוותר לו, ושולח אותו אל הר חורב. במשך 40 יום ו-40 לילה צועד אליהו להר חורב ללא אכילה ושתייה - פעולה המזכירה את משה רבנו, שאף הוא שהה על הר חורב במשך 40 יום ולילה ללא אכילה ושתייה.

אליהו מגיע אל ההר, נכנס למערה ולן שם - לינה שאולי מזכירה את יונה, הלן בספינה ומבקש 'להירדם מהעולם'. הקב"ה פונה אליו ושואל אותו למעשיו, והוא עונה: "קנוא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל... ואיוותר לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה". אליהו מעמיד עצמו בדברים אלו כנגד העם מפר הברית - כנביא המקנא לה'.

הקב"ה מצווה עליו לצאת מהמערה, ומתגלה אליו: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה". ניתן לעסוק בהרחבה במשמעותה של התגלות זו, אך בקיצור נשים לב לכך שהקב"ה אומר לאליהו שדרכו של ה', לפחות כפי שהיא אמורה להיות מיוצגת ע"י אליהו, איננה דרך הכוחות המשברים, אלא דווקא דרך הדממה הדקה, המסמלת את ההזדהות ואת הרוך.

לאחר התגלות זו, שב הקב"ה ושואל את אליהו על מעשיו כאן. אליהו אינו מוותר, וחוזר על דבריו לעיל. אליהו נשאר בשלו, ובשל כך מצווה עליו הקב"ה למנות את אלישע תחתיו, ולמעשה 'מפטר' אותו מנביאותו.

אכן, ישנה מידת דין בעולם, אך תפקידו של הנביא הוא להביא לידי ביטוי את מידת הרחמים ע"י תפילה והזדהות עם העם. כך התנהג משה כאשר היה בחורב, כך התנהגו אהרן ושמואל ועוד נביאים רבים, וכך נדרש גם אליהו לנהוג - אך לא עמד בכך.