מלכים א, כ-כב | חטאי אחאב ומותו

בסוף פרק כ', מסופר כי אחאב חמל על מלך ארם, ולמרות שניצח את ארם - לא הרגו. בעקבות מעשה זה, שולח ה' נביא המוכיח את אחאב על כך, ומנבא על מותו ועל נפילת מלכותו. חומרת העונש ודאי אינה נובעת רק ממעשה זה - שהרי אחאב אחראי להפצת העבודה הזרה בישראל; אך מעשה זה חמור במיוחד כיוון שהוא משקף כריתת ברית עם אויב שהקב"ה הכניעו בצורה גלויה ומפורשת מפני אחאב.

פרק כ"א מספר את סיפור כרם נבות. אחאב מבקש מנבות לתת לו את כרמו, ולאחר שזה מסרב - הוא הורג אותו בעצת איזבל, ויורד לרשת את כרמו. מעשה זה מעיד שרחמנותו של אחאב על מלך ארם, שעליה קראנו רק פרק קודם לכן, אינו משקף את תכונותיו האמיתיות של אחאב. מסתבר שבשני המקרים פעל אחאב לטובת עצמו בלבד.

גם סיפור כרם נבות מסתיים בנבואה חריפה, המבשרת על מות אחאב ועל קץ שלטונו. אם כן, יש כאן שני סיפורים המסתיימים בנבואה על מותו של אחאב ועל הפסקת השושלת: סיפור אחד הממוקד בחטא כלפי שמיים, וסיפור שני הממוקד בחטא כלפי אדם. אמנם, לאחר שאחאב חזר בתשובה, במידה מסויימת (בסוף פרק כ"א), הקב"ה קובע שהרעה לא תבוא בימיו אלא רק בימי בנו.

פרק כ"ב מספר על מותו של אחאב. אחאב מעוניין לצאת למלחמה, ולשם כך מגייס את נביאי השקר. הוא יודע שמיכיהו, נביא אמת, ינבא לו הפסד ומוות בשל מעשיו, אך הוא מנסה לדחותו ולא לתת קיום לדבריו. בסופו של דבר הוא אכן מוצא מותו, כאילו במקרה. למרות שמלך ארם ציווה להשקיע את כל המאמצים במציאת מלך ישראל, מותו ארע 'במקרה' כאשר חץ טועה פגע בו בדיוק במקום בו לא-מוגן והרגו.

השוואה לשאול, שגם הוא מצא את מותו בנסיבות דומות, מדגישה את ההבדל ביניהם: שאול אמנם חטא וגם עליו נגזרה גזרה, אך מותו היה מות גיבורים: המלחמה נכפתה על ישראל בידי פלשתים, שאול ידע שהוא עתיד למות בה, ובכל זאת יצא אליה למען הגנת ישראל. אחאב - לעומתו - יזם את המלחמה מדעתו (כדי לכבוש את רמות גלעד), והנביא אמר לו שלא לצאת למלחמה כיוון שה' לא עִמו בשל מעשיו. למרות זאת אחאב בטח בעצמו וניסה לעצב את גורלו, אך סופו היה מוות וכליון.