מלכים ב, יז-כא | גלות

חלקו האחרון של ספר מלכים (פרקים י"ז-כ"ה), החותם למעשה את כל סיפורי הנביאים הראשונים, מתאר את גלות שומרון ולאחר מכן את גלות יהודה. בפרק י"ז מספר הכתוב על הושע מלך ישראל, שגם הוא עשה הרע בעיני ה', אם כי לא כקודמיו. מלך אשור עלה עליו, והושע נכנע לו והשתעבד לו, דבר הבא לידי ביטוי במנחה ששלך לו. אולם הושע, שרצה כנראה להשתחרר מהשעבוד האשורי, פנה למלך מצרים וניסה להתחבר עמו. הדבר נודע למלך אשור, והתוצאה הייתה בסופו של דבר הכנעה סופית של שומרון והגליית תושביה.

למפלת שומרון הייתה אם כן סיבה מדינית. אך מייד בהמשך הפרק מזכיר לנו הכתוב שהסיבה האמתית למפלה היא הבגידה המתמשכת בה'. שבעה-עשר פסוקים מקדיש הכתוב לתיאור חטאי ישראל בעבודה זרה מאז מלכות שלמה, ולתיאור הנביאים שנשלחו להחזיר את העם אל ה' ללא הואיל, "עד אשר הסיר ה' את ישראל מעל פניו כאשר דיבר ביד כל עבדיו הנביאים".

בהמשך הספר מתוארת עליית אשור על יהודה, אך גורלה של יהודה בשלב זה היה שונה. באותו זמן מלך ביהודה חזקיהו, עליו אומר הכתוב "בה' אלוהי ישראל בטח ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו" (י"ח, ה). חזקיה מרד במלך אשור, אך כאשר זה עלה עליו - חזר בו וביקש לפייסו, ושלח לו את כל הכסף הנמצא במקדש ואת אוצרות המלך. אף על פי כן, מלך אשור לא קיבל את המתנה והחליט לעלות על ירושלים, כאשר רבשקה - שר צבא אשור - מצהיר בנאומו שגורל יהודה יהיה כגורל שומרון, תוך זלזול בכוחו של ה'.

אך ה' הציל את יהודה. ירושלים ניצלה בנס גדול, כאשר בלילה אחד הוכה כל מחנה אשור ע"י מלאך (י"ט, לה). כנראה שהרושם הגדול של מאורע זה (יחד עם פעולות נוספות) נתן לחזקיהו כבוד גדול בעיני האומות ("וינשא לעיני כל הגויים" - דה"ב ל"ב, כג), עד שמלך בבל שולח לו מנחה (כ', יב). חזקיהו מצליח, אם כן, לשחזר במעט את התקופה הגדולה של הממלכה, ונראה שעל כך דרשו חז"ל "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח" (סנהדרין צד ע"א).

אולם גם חזקיהו חוטא לבסוף, בהתקשרותו למלך בבבל ובכריתת הברית עמו (כ', יג), ובכך מסתיימת תקופת הזוהר הקצרה. אחריו מולך מנשה, החוזר שוב לחטאי העבר ובכך סותם למעשה את הגולל על ממלכת יהודה: "לכן כה אמר ה' אלוהי ישראל, הנני מביא רעה על ירושלים ויהודה... ונטשתי את שארית נחלתי ונתתים ביד אויביהם והיו לבז ולמשיסה לכל אויביהם" (כ"א, יב-יד).