דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף לט | ממתי נקבע דין המום שבבהמה?

 

בתורה נאמר שקודשים בעלי מום קבוע נפדים ויוצאים לחולין (ויקרא כז, יא-יב):

"וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה'וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן: וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה".


בסוגייתנו, הגמרא דנה בדין של בהמת קדשים שהיו עיניה נוטפות מים ובעל הבהמה פדה אותה בכסף קודם שהוברר האם בהמה זו בעלת מום קבוע או לא; רק לאחר הפדיון בדקו האם המום שיש לבהמה הוא מום קבוע או עובר – הגמרא מסתפקת ממתי אנו אומרים שהבהמה נחשבת לבעלת מום קבוע:

"אי אמרת למפרע הוי מומא - מעיל, ואי מיכן ולהבא הוי מומא - לא מעיל".


כלומר, האם הבהמה נחשבת בעלת מום מרגע קביעת דין הבהמה ואילך או מרגע הפדיון ומוכח למפרע שכבר אז הבהמה הייתה חולין (והכסף נעשה קודשים).

רש"י והרמב"ם נחלקו בהבנת הסוגיה:

לדעת רש"י (ד"ה למימעל) קודם שהושלמה הבדיקה השתמש בעל הבהמה בכסף הפדיון. יוצא שאם התברר לבסוף שהמום קבוע, יש לשאול האם מדובר במקרה זה במעילה בהקדש (בכסף הפדיון) או שהיות והשימוש בכסף היה קודם לקביעת דין הבהמה אין מעילה כלל. כלומר, האם מהרגע שבו הוכרז שמדובר במום קבוע מועיל לקבוע למפרע שהפדיון חל והבהמה נעשתה לחולין מאותו הרגע וממילא הייתה מעילה בהקדש – השלכה נוספת לכך שאם מעל בבהמה, למעשה לא מעל כלל; או שאנו אומרים שהבהמה נחשבת לבעלת מום רק מרגע זה ואילך ובזמן שפדה אותה הבעלים כלל לא ניתן היה לפדות אותה.

ניתן לומר שלדעת רש"י, דעת הבעלים היא שהפדיון יחול בזמן המתאים ולכן אם התברר שהבהמה בעלת מום קבוע והשתמשו בכסף הפדיון, זו מעילה.

לדעת הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח ב, טז), מדובר שהשימוש בכסף נעשה רק לאחר שהוברר שהבהמה היא בעלת מום קבוע:

"יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום קבוע מעת שבאו לה המומים או מעת שנתייאשו מרפואתה לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה הרי זה ספק מועל ואינו מביא קרבן מעילה כמו שיתבאר במקומו".


מדבריו משמע שאם ההנאה נעשתה קודם לקביעה שהבהמה בעלת מום קבוע, אין הנהנה מן הכסף בכלל מועל בהקדש. יתכן להסביר שלדעת הרמב"ם, אם נעשה הפדיון קודם לקביעת מעמד הבהמה ולא ידוע שהבהמה היא בעלת מום קבוע האדם שנהנה מכסף ההקדש עושה זאת בשוגג (ולכן לא מתחייב בדיני מעילה).

יתכן לומר שרש"י והרמב"ם כלל לא נחלקים. רש"י מתייחס למצב בו השימוש בכסף נעשה קודם לבירור, בעוד הרמב"ם מתייחס למצב בו השימוש בכסף נעשה לאחר הבירור. הספקות קיימים בשני המקרים – האם הפדיון חל בשעת הפדיון או רק לאחר שנקבע דין הבהמה; אם מדובר בכך שנהנה מכסף הפדיון קודם שנקבע דין הבהמה אז יתכן לומר שהוא מועל בהקדש, או שנאמר שהפדיון לא חל עד קביעת דין הבהמה ולכן או שנאמר שגם אם ישתמש בכסף לאחר קביעת דין הבהמה אין במקרה זה מעילה משום שהפדיון מעולם לא חל או שנאמר שהפדיון חל למפרע והייתה מעילה.

נראה שהגמרא מסתפקת האם יש שני סוגים של מום של מים בעין – האחד נרפא והשני לא ולכן צריך בדיקה; או שמדובר בסוג אחד והדבר תלוי בחומרת המום. השאלה היא האם הבדיקה מגלה לנו איזה סוג מום זה ולמעשה מראש כבר יש דין לבהמה רק שעלינו לגלות אותו באמצעות הבדיקה או שרק לאחר הבדיקה נוכל לדעת האם זה מום חמור או מקרה קל יותר שעתיד להרפא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)