מנורה וקטורת

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מנורה וקטורת[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לחנוכה

אנו רגילים לתאר את יוון ותרבותה כ'רשע' ו'רוע', שהיהדות והתורה נלחמו בהם בשצף קצף. אולם, יש לנסות ולבדוק עד כמה באמת חלוקים עולמות אלו, ועל מה בדיוק נטושה המלחמה. בכדי לברר נקודה זו, יש לנסות תחילה להגדיר מהי בדיוק 'תרבות יוון' שאליה אנו מתייחסים.

ובכן, עד כמה שקשה לדבר על 'תרבות יוון' בהכללה, משום שרבו בה התפיסות והמחלוקות, נראה שישנן שתי נקודות המאפיינות תרבות זו:

א. היוונים סברו שהכרת המציאות ניתנת להשגה ולהשתלטות. הם לא ראו במציאות מסתורין, ולא זיהו בה כוחות גדולים מהם, אלא ראו בה אתגר שעליו ניתן להתגבר. כמובן שכשאנו מדברים על 'השתלטות' אין הכוונה לשלטון פיזי, אלא על השלטת השכל על העולם - כלומר, הבנת המציאות.

בשל התפיסה שאין במציאות דבר שהוא למעלה מן השכל, ניסו היוונים לנתח את החוקים הקיימים בעולם ע"י המפעל הגדול של סיווג העולם לפרטיו. בתפיסה היוונית העולם הפך ל'קוסמוס' - כלומר, סדר ויופי. לשיטתם, ישנו סדר העומד בבסיס העולם, ונותר רק להבין אותו בכדי לפצח את סוד ההויה.

ב. בתפיסה היוונית מודגשת מרכזיות האדם כבעל שיעור קומה, וכשולט בכל היקום. ניתן לראות גישה זו בצורה קיצונית ב'אנטיגונה' לסופוקליס, שכולו שיר שבח לאדם המסוגל להשתלט על הטבע.

שתי נקודות אלו, הקיימות בתרבות היונית, מציגות את האדם כעומד מול הבריאה, שולט מול נשלט שהבריאה היא פרט אחד מפעולותיו.

לפי הצגת דברים אלו, במבט ראשון לא מובן על מה בדיוק נטוש המאבק בין התרבויות? הרי עיקר זה, שהאדם שולט על הבריאה, מופיע כערך מרכזי גם ביהדות - "כל שתה תחת רגליו"? בנוסף לכך, האם ציווי התורה הוא לפתח את הרגשת האדם כקטן וגלמוד אל מול פני המסתורין הנסתר מעיניו? האם מטרתנו היא להשאיר את המציאות כנעלמת ומסותרת, ולא לכבוש אותה ולהבינה?

הפתרון לתמיהות אלו הוא, שתרבות יוון אכן איננה רע מוחלט הראוי להיעקר מן העולם ללא שריד וזכר. הרוע שבתרבות יוון בא לידי ביטוי בהצגת אמת חלקית, כשלמה. מלחמת היהדות ביווניות הייתה כנגד המגמה להציג ערכים חלקיים, שיש בהם מידה של אמת, כמוחלטים ובלעדיים, העומדים בפני עצמם. היהדות אמנם רואה את האדם כשולט במציאות הנגלית ועומד במרכזה, אולם מציאות נגלית זו היא כאין וכאפס לפני הקב"ה ועולמותיו - לפני המציאות הנסתרת והסודית הנעלמת מעינינו. באותה מידה, שלטון האדם וכבוש הטבע, שקיים ביהדות כחלק מעבודת ה' ומההכנעה לפניו יתברך, הופך בתרבות היוונית לעצמאי ובלעדי, ומכאן הדרך קצרה עד הנפילה לעבודה זרה, שיכולה להתבטא בעבודת האדם וכוחותיו לא פחות מאשר בעבודת אלילים.

התורה אומרת כי הטבת הנרות והדלקתם צריכה להיעשות במקביל להקטרת הקטורת:

"והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה; ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה, קטרת תמיד לפני ה' לדרתיכם"

אמנם הציר המרכזי של נס החנוכה הוא המנורה - נס פך השמן - אולם אין לנתק את המנורה מהקטורת, שהקטרתה מלווה תמיד את הדלקת המנורה. הקשר של הקטורת לחנוכה בא לידי ביטוי גם בפרשיות הנקראות בימי החנוכה, שבהן מוזכרת הקטורת כחלק מקורבן הנשיאים - "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת". מה משמעות הקשר ההדוק שבין המנורה לקטורת?

אור הוא סמל לדברים ברורים, בהירים ומסודרים - "ברור כשמש". מסיבה זו הוא גם מרמז על שכל והיגיון. כפי שהסברנו, ההיגיון והסדר היו תכונות יווניות מובהקות, והם מהמאפיינים הבולטים של הפילוסופיה היוונית. ההדגשה שבאה לידי ביטוי בחג החנוכה היא, שבנוסף למנורה - ביהדות יש גם קטורת, ולעולם "בהיטיבו את הנרות - יקטירנה". הקטורת אפופה נימה של מסתורין: עשן בוקע ועולה ממנה, אדים טרנסצנדנטיים מרחפים מעליה; היא אנטיתטית לאור! הקטורת אינה שייכת לעולמנו הרציונלי המובנה, אלא לעולם של מיסטיקה, מחוץ להבנתנו ומעבר להשגתנו.

כפי שהסברנו בתחילת הדברים, מחלוקתנו עם העולם היווני, היא במידה שבה אנו רואים את ההיגיון ואת כושר ההבנה כמנצחים על המציאות. העולם היווני הוא עולם של מנורה צרופה, ואילו עולמנו אנו - שונה הוא. המנורה הכרחית וחשובה בו, אך היא מאוזנת ביחס דיאלקטי עם הקטורת: מחד, הבנה והשכלה, סדר והיגיון; ומאידך, מודעות למסתורין שביקום, שכולל בראש ובראשונה מודעות לא-ל המסתתר בשפריר עוז חביון. את אור המנורה אנו רואים תמיד בפרספקטיבה של עשן הקטורת!

בין שני המרכיבים, המנורה והקטורת, השלטון והענווה, קיימת הפריה הדדית: המאמץ האינטלקטואלי להבין ולשלוט יונק מתחושה של מגע עם הנצח והמסתורי, וההבנה מזינה את תחושת הענווה אל מול האינסופי הסודי. אולם, אותה הפריה והזנה הדדית מוצאת עצמה מותקפת משני כיוונים הפוכים - על ידי חוגים שכלתניים מחד, ועל ידי בתי מדרש המתעסקים במיסטיקה, שכולה בלבול ואי-הבנה, מאידך. השילוב הנכון בין המנורה והקטורת הוא חלומה וחזונה של הישיבה, ואני מקווה שזו גם שאיפתו של כל תלמיד בישיבה.

כאברהם אבינו, שראה רק הוא את הענן הקשור על הר המורי'ה, ראה גם הרב עמיטל, עוד לפני הקמת הישיבה, כשלא היו כאן אלא הרים, שדווקא על ראשה של פסגה זו יעמוד מקום שיוכל לשלב כראוי בין מנורה וקטורת!



[1] השיחה נאמרה במסיבת חנוכה תשס"ו, ולא עברה את ביקורת הרב.