מנורת המקדש

  • הרב משה טרגין

מנורת המקדש

לעילוי נשמות אילן רמון ז"ל, שקידש שם שמים ברבים ושאר צוות הקולומביה.

בפרשת תרומה מצווה משה לבנות את כלי המקדש, וביניהם את המנורה:

"ועשית מנרת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה, ירכה וקנה, גביעיה, כפתריה ופרחיה ממנה יהיו. וששה קנים יצאים מצדיה..." (כ"ה, לא-לב)

מאפייני המנורה

למנורה שלושה מאפיינים ייחודיים, המבדילים אותה משאר כלי המקדש ובכך מושכים את תשומת הלב:

א. המנורה נעשתה "מקשה אחת" - כלומר, היא נוצרה מחתיכה אחת של זהב ולא מכמה חתיכות שחוברו.

ב. המנורה הייתה מעוטרת ומקושטת מאד. ששת קני המנורה שיצאו ממרכזה היו מעוטרים בכפתורים, גביעים ופרחים.

ג. את המנורה צריך לעשות מכמות קבועה מראש של זהב. בדרך כלל, כלי המקדש נעשו מכמות המתכת הנדרשת להשגת ייעודו של הכלי. במקרה של המנורה, לעומת זאת, הוגדרה מראש כמות הזהב בה צריך היה להשתמש ("ככר זהב טהור יעשה אתה" [כ"ה, לט]).

מדוע הלכות ייחודיות אלו חלו דווקא על המנורה? הבהרה אפשרית לשאלה זו יכולה להימצא בסוגיה במסכת מנחות (כח.):

"דתניא: 'ככר זהב טהור יעשה אותה', באה זהב - באה כיכר; אינה באה זהב - אינה באה כיכר. 'גביעיה כפתוריה ופרחיה', באה זהב - באה גביעים כפתורים ופרחים; אינה באה זהב - אינה באה גביעים כפתורים ופרחים... 'וזה מעשה המנורה מקשה זהב', באה זהב - באה מקשה; אינה באה זהב - אינה באה מקשה".

הגמרא קובעת ששלושת הדינים הללו שייכים במידה שהמנורה נעשית מזהב - כפי שיש לעשותה לכתחילה. אך אם אין זהב בנמצא, והמנורה נעשית ממתכות אחרות, שוב אין צורך במקשה, עיטורים, ובכיכר. אם דינים אלו הם אכן מרכיבים או מאפיינים מהותיים של המנורה, מדוע צריך לוותר עליהם כאשר עושים את המנורה ממתכת אחרת, שאינה זהב?

תפקיד המנורה ביחס למקדש

אם נבין את התפקיד הייחודי שממלאת המנורה, אולי נוכל להבין טוב יותר את דברי הגמרא. ישנה מחלוקת מפורסמת בין רש"י ובין הרמב"ן בשאלת מטרת בניית המשכן. לדעת רש"י (למשל בפירושו לשמות ל"א, יח ד"ה ויתן אל משה), משה נצטווה על בניין המשכן רק לאחר שישראל חטאו בחטא העגל. לפי הסבר זה, אילו לא חטאו ישראל בחטא העגל, אפשר שלעולם לא היה מצטווים לבנות את המשכן. ומכאן, שמטרתו העיקרית של המשכן היא לאפשר את הקרבת הקרבנות ואת תהליך הכפרה. הרמב"ן (שמות כ"ה, א ד"ה כאשר דיבר) חולק על רש"י, ומתבסס על העובדה שהציווי לבנות את המשכן מופיע בתורה כבר בפרשת תרומה, לפני חטא העגל, שמתואר בפרשת כי תשא. לדעתו, המושג של בית א-לוקים, שבו תשרה שכינתו, קדם לחטא העגל. ממילא, מטרתו המרכזית של המשכן אינה מתמצית רק בכפרה. תפקידו של המשכן הוא לשמש כבית לשכינה ולהוות המשך מתמיד של ההתגלות במעמד הר סיני.

למחלוקת זו השפעה משמעותית על שאלת תפקידם של כלי המקדש. לדעת רש"י, עלינו לראות את הכלים בראש ובראשונה כמסייעים לפעולות ולטקסים המתבצעים במשכן. אך לדעת הרמב"ן, כלים אלו משמשים כ'ריהוט' המונח בבית, על מנת ליצור בו את האווירה של בית א-לוקים.

למען האמת, אין צורך לומר כי מדובר בשני תפקידים שונים ומנוגדים של הכלים. המקדש משמש הן כמקום התרחשותם של תהליכי כפרה והן כמקום שבו תשרה השכינה. ממילא, לכלים יש תפקיד כפול - לאפשר את הטקסים המתקיימים במקדש, ולפאר את בית ה'.

נראה כי הכלי המתאים ביותר לקיום מטרה אחרונה זו - הוא המנורה. בשונה משאר הכלים, המנורה אינה נוטלת חלק בטקסים הפורמליים המתבצעים בבית המקדש. לפי חלק מן הדעות, הדלקת הנרות במנורה מותרת גם למי שאינם כהנים, דבר שאי אפשר לאומרו ביחס להנחת לחם הפנים על השולחן, הקטרת הקטורת או זריקת הדם על המזבח. מכל הכלים, ודאי שהכלי שפיאר והידר את המקדש יותר מכולם הוא המנורה. הרמב"ן עצמו כותב (בפירושו לבמדבר ח', ד ד"ה וטעם וזה מעשה המנורה):

"והזכיר זהב כי כן יהיה מצוה לדורות לעשותה ממנו, לרומם את בית א-להינו".

קיצור הדברים: באופן כללי, כלי המקדש משמשים לא רק כעזרים בטקסים המתבצעים בבית המקדש, אלא גם כחלק מן התפאורה הנדרשת בבית שיש בו השראת שכינה. בעיקר המנורה, שלא שימשה כעזר באף אחד מטקסי המקדש הפורמליים, תרמה תרומה ייחודית לפאר וליופי של בית המקדש.

כעת נוכל לשוב לסוגיה במסכת מנחות כדי להעריך טוב יותר את כפל התפקידים הזה. הדרישות למקשה, לעיטור קני המנורה ולהגבלת משקל הזהב לכיכר, משרתות את העלאת האיכות האמנותית של המנורה. אך יסודות אלו נדרשים רק אם המנורה עשויה מזהב, שאז היא משמשת בתפקידה הקישוטי כפאר והדר של בית המקדש. מנורה שעשויה מכסף או מחומר אחר משמשת רק ככלי עזר - לאפשר את הדלקת הנרות, והיא נטולת משמעות ברמת העיטור והקישוט. במקרה כזה, אין הגבלה על משקל מינימלי, אין צורך בכפתורים, פרחים וגביעים, והמנורה יכולה להיות מורכבת מכמה חלקים.

סיכום: הבחנו בין שני תפקידים אותם משרתת המנורה. ראשית היא משמשת ככלי עזר - פמוט - לצורך הדלקת הנרות. מעבר לזה, המנורה האידיאלית היא גם לבו הקישוטי של המקדש. אם המנורה אינה עשויה מזהב, היא מאבדת תפקיד שני זה, ושוב אין צורך בכל אותן דרישות עיטוריות.

המנורה ודין "תמיד"

תמיכה נוספת להבנה שהמנורה אכן משמשת כחלק מהריהוט של בית המקדש, ולא רק ככלי עזר לקיום הטקסים הנעשים בו, אפשר למצוא בסוגיה במסכת חגיגה (כו:):

"משנה. כיצד מעבירין על טהרת עזרה? מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם: הזהרו שלא תגעו בשולחן...

גמרא. תנא: הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה. ותנא דידן מאי טעמא לא תני מנורה? שולחן כתיב ביה 'תמיד', מנורה לא כתיב בה 'תמיד'. ואידך - כיון דכתיב 'ואת המנרה נכח השלחן' (שמות כ"ו, לה), כמאן דכתיב בה 'תמיד' דמי".

הגמרא מספרת שהכהנים היו מקפידים שאנשים טמאים לא ייגעו במנורה ובשולחן, שכן אם אחד מן הכלים הללו ייטמא, יהיה צורך להוציאו לטבילה מחוץ למקדש, ובמקרה כזה, נאבד את ההמשכיות והרצף - "תמיד". התורה משתמשת במילה "תמיד" כאשר היא מתארת את תפקידו של השולחן: "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כ"ה, ל). אם יהיה הכרח להוציא את השולחן מהמקדש, כדי להטביל אותו בשל טומאתו, יהיה בכך משום ביטול היסוד הזה של תפקוד השולחן. לפי דעה אחת בגמרא, הדברים נכונים גם ביחס למנורה (בהתבסס על ההיקש בין המנורה לשולחן). התוספות (שם ד"ה מנורה) מקשים על קביעה זו - הלוא המנורה הודלקה רק פעם אחת ביום, ואחר כך כבתה מאליה! כיצד אפשר להתייחס למנורה במונחים של "תמיד"? תשובת התוספות היא שיסוד ה"תמיד" שבמנורה היה קיים בנר מערבי, שעליו נאמר שבדרך נס לא היה כבה לעולם. ניתן ללכת בכיוון שונה מהתוספות, ולהציע שה"תמיד" של המנורה אינו נוגע דווקא להדלקת הנרות. המנורה תורמת לאווירה של בית המקדש גם כשנרותיה אינם דולקים. הוצאת המנורה מן המקדש כדי להטבילה תפגע ברצף מבחינת הערך האסתטי אותו תורמת המנורה למקדש, גם אם הוצאה זו לא תפגע ברצף ההדלקות.

תפקיד הנרות והקנים

ההבנה הזו של תפקיד המנורה תוכל לסייע לנו להבין הלכה תמוהה הנוגעת לנרות המנורה. 'נרות' הוא המונח בו משתמשת הגמרא כדי לתאר את כלי קיבול הקטנים בהם הונח ודלק השמן. הגמרא במסכת מנחות (פח:) דנה, האם גביעים אלו צריכים אף הם להיות עשויים מקשה אחת עם המנורה, או שניתן להכינם בנפרד ולחברם אחר כך למנורה. אך הלוא גביעים אלו הם חלק אינטגרלי מן המנורה; כיצד נוכל להבין את הדעה שאיננה מצריכה שיהיו חלק מן המקשה? מתמיהה יותר הוא הקישור אותו עושה הסוגיה שם בין שאלה זו ובין שאלה אחרת, שלכאורה איננה שייכת לה: הגמרא טוענת כי השאלה האם הגביעים כלולים במקשה תלויה בשאלה האם גביעים אלו כלולים במשקל הכיכר של המנורה. אם הם נעשו כחלק מן הכיכר, חל עליהם גם דין מקשה. אם הם נעשו מזהב אחר, לא מכיכר הזהב ששימש לעשיית המנורה, דין מקשה אינו חל עליהם. כיצד עלינו להבין את המחלוקת שבעניין מקשה ובעניין דין כיכר בגביעים אלו? יתר על כן, מה יוצר את הזיקה בין שני גורמים אלו (כיכר ומקשה) שנראים, בהשקפה ראשונה, בלתי קשורים זה לזה?

נוכל להשיב כדלהלן. ההתלבטות של הגמרא היא האם גביעים אלו - ששימשו להדלקת המנורה - מהווים חלק גם מתפקידה העיטורי של המנורה. ניתן לראות את המנורה כמשרתת את תפקידה הקישוטי גם כשהיא נטולה גביעים אלו; התפקיד שלהם הוא תפקיד פונקציונלי בלבד. אם אכן גביעים אלו אינם חלק מהפאר וההדר של המנורה, הרי שאין מקום לדרוש שיהיו חלק מהמקשה, ובמקביל אפשר לנתק בין הגביעים הללו ובין דין כיכר. שהרי כבר עמדנו על כך ששתי דרישות אלו מסמלות את הצד העיטורי של המנורה, ולא את הצד התפקודי שלה: כזכור, מנורה שאינה עשויה מזהב אינה צריכה להיעשות מכיכר או כמקשה אחת; נוכל להסיק מסקנות מקבילות גם לגבי גביעי מנורה.

ניתן לבצע הבחנה דומה גם ביחס לקני המנורה. למעשה, קנים אלו אינם נדרשים מן הבחינה התפקודית; ניתן לדמיין 'מדפים' המחוברים אל המוט המרכזי של המנורה, ועליהם ניתן להניח שבעה נרות. האם ניתן ללמוד מכך כי הקנים היו חלק מהפן העיטורי של המנורה ולא חלק מן הפן התפקודי שלה? שאלה זו עולה לדיון בגמרא במסכת מנחות (כח.), בהמשך לברייתא שציטטנו בתחילת השיעור:

"ואימא נמי: באה זהב - באה קנים, אינה באה זהב - אינה באה קנים?".

הגמרא מציעה שכשם שיש צורך בפרחים ובכפתורים רק כאשר המנורה עשויה מזהב, כך גם קנים יהיו חובה רק אם המנורה עשויה מזהב; מנורה שתיעשה ממתכות אחרות לא תצטרך קנים, ותימצאנה דרכים אחרות להעמיד שבעה נרות. הגמרא איננה מקבלת הצעה זו. ניתן היה לצפות לדחייה ברוח הבאה: אכן, מנורה ללא עיטורים או שאיננה מקשה עדיין כשרה להדלקה מבחינה תפקודית. העדר יסודות אלו מסלק רק את הפן העיטורי של המנורה; אם המנורה אינה עשויה מזהב, ניתן להשתמש במנורה שאיננה עיטורית. אך מנורה חסרת קנים איננה רק מנורה שאינה עיטורית, שעדיין מאפשרת הדלקה; למנורה חסרת קנים אין בכלל דמיון למנורה מבחינת המבנה הבסיסי שלה, ועל כן היא איננה מוגדרת כמנורה כלל. שלא כמו הדרישה למקשה, לכיכר ולעיטורים, הדרישה לקנים היא חלק מהגדרתה וממהותה של כל מנורה.

מעניין כי הגמרא אינה משיבה את התשובה הזו, אלא תשובה אחרת:

"ההוא (= מנורה חסרת קנים) - פמוט מיקרי".

רש"י מסביר את המילה "פמוט" - מנורה קטנה. האם ניתן להבין מפירוש זה שמנורה מעין זו עדיין מוגדרת כמנורה מבחינה הלכתית, אלא שזו מנורה קטנה מדי בשביל המקדש? מדוע יש צורך במקדש במנורה גדולה דווקא? ומה הדין במקרה שהמנורה אינה עשויה מזהב - מדוע אז לא ניתן לעשותה 'קטנה'?

יהי רצון שנזכה לגאולת ירושלים, לבניין בית המקדש, ולחידוש ההדלקה במנורת הזהב בהיכל.