מנחות דף ה – ממשקה ישראל

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדפים ה'-ו' עוסקת בכלל ההלכתי "ממשקה ישראל". כלל זה מבוסס על פסוק מנבואתו של יחזקאל (מ"ה, טו):
"וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם".
על פי פשוטו, קובע פסוק זה שישנה חובה לתרום אחת מכל מאתים בהמות לצורך קרבנות המקדש (כפי שמצאנו בתרומות ובמעשרות בפרי הארץ). עם זאת, בגמרא בפסחים (מז:-מח.) דרשו חז"ל מקרא זה ללימוד הלכות שונות בענייני הקרבנות הכשרים והפסולים:
"שה – ולא הבכור; אחת – ולא מעשר; מן הצאן – ולא הפלגס; מן המאתים – ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, מכאן לערלה שבטילה במאתים; ממשקה ישראל – מן המותר לישראל, מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל".
הברייתא מזכירה פרטים שונים הפסולים לקרבנות או לנסכים. הנימוקים לפסול מגוונים, והכלל העקרוני הנוגע לענייננו הוא "מן המותר לישראל"; לאמור – כל דבר שיש בו איסור אכילה כלשהו, פסול להקרבה על גבי המזבח. הגמרא בדף ו ע"א מבררת האם כל האיסורים כולם כלולים במיעוט זה של "ממשקה ישראל", אך התוספות (ו ע"א, ד"ה כתב רחמנא) מעירים שאף אם איסור זה או אחר נלמד ממקור אחר – הרי שהביטוי "ממשקה ישראל" הפך לביטוי עקרוני הכולל את כל האיסורים.
בעל "מקדש דוד" ערך דיון ארוך ומקיף בגדר הלכה זו של "ממשקה ישראל" (סימן ל"ג ס"ק ג'). הוא מברר את היקף ההלכה בשתי רמות: בתחילה הוא בוחן האם ישנם איסורים שאינם כלולים בהלכה זו. כך, למשל, הוא מציע שדבר מה האסור באכילה מדרבנן לא ייפסל מהקרבה. כמו כן, הוא מעלה את השאלה האם תרומה, האסורה באכילה לזרים אך מותרת באכילה לכהנים, ראויה להקרבה על גבי המזבח.
בשלב השני הוא בוחן האם הלכה זו נוהגת בכל הקרבנות, או שמא ישנם יוצאי דופן. בין היתר, הוא עוסק בפרה אדומה, בשעיר המשתלח ובשאר קרבנות חריגים שיתכן שאין בעיה בהקרבתם מדבר איסור.
הנקודה המשמעותית יותר בדיונו של בעל ה"מקדש דוד" היא הצעתו לנימוק העקרוני לדין זה. הוא עומד על כך שהרמב"ם במשנה תורה איננו מביא את דין "ממשקה ישראל" אף לא פעם אחת. עם זאת, הרמב"ם מצטט הלכה אחרת, והיא: "הקריבהו נא לפחתך". הלכה זו קובעת שאין להקריב על המזבח בהמות פגומות או בזויות, שאותן לא היה שולח אדם כדורון למלך בשר ודם. כך, למשל, הגמרא בדף ה' ע"ב מזכירה את ההלכה שלפיה אסור להקריב טריפה על גבי המזבח. הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח, פרק ב' הלכה י') שנה הלכה זו כך:
"בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך".
יש מן הטריפות שאכן נראות פגומות או בזויות (כגון בחסרון אבר כלשהו). עם זאת, יש מן הטריפות שלמראית עין נראות תמימות ושלימות. מדוע, אם כן, נאסרה הקרבתן? בעל "המקדש דוד" מבאר:
"כיון דאסור לעצמו, אינו דורון יפה...
והנה לפי זה, כל פסול ממשקה ישראל הוא משום "הקריבהו נא לפחתך" כיון שנותן דבר שאינו ראוי לעצמו. וזהו גם כן הטעם שלא הביא הרמב"ם ז"ל בשום מקום פסול של ממשקה ישראל, דסבירא ליה דקרא דממשקה ישראל הוא רק גילוי דכל שאסור לישראל פסול להקרבה, אך אין זה שם פסול בפני עצמה, והפסול הוא משום הקריבהו נא לפחתך".
בעל ה"מקדש דוד" מחדש שעצם העובדה שדבר מה אסור באכילה לישראל מובילה לביזיונו ולנחיתותו.
דומה שבדברים אלה גלום יסוד משמעותי בנוגע להקרבת הקרבנות, והוא: הזדהות המקריב עם קרבנו. המקריב קרבן מבקש למסור את נפשו, במידה זו או אחרת, לקדוש ברוך הוא. אם יקריב אדם דבר מה האסור עליו באכילה, יווצר נתק בינו ובין הקרבן, שהרי למעשה מדובר על דבר המנותק לחלוטין מעולמו של המקריב. לדעת המקדש דוד, נתק שכזה – יש בו משום ביזיון ופחיתות כבוד כלפי שמיא. קרבן אמיתי הוא קרבן שיש בו הזדהות, קרבן המבטא את רצונו ונכונותו של המקריב למסור דבר לקדוש ברוך הוא.