מנחות | דף ח | קידוש מנחת חביתין וחצי עשרון למנחה

נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר האם חביתי כהן גדול, המוקרבים חצי עשרון בבקר וחצי עשרון בערב, יכולים להתקדש לחצאין. כלומר – האם ניתן לקדש כל מחצית עשרון בנפרד, או שמא יש צורך לקדש את העשרון כולו בו זמנית. לדעת רבי אלעזר ניתן לקדש כל מחצית בפני עצמה, ואילו לדעת רבי יוחנן יש לקדש את כל העישרון כאחד.

הגמרא מקשרת בין מחלוקת זו לבין מחלוקת אחרת, בה פסק רבי יוחנן כי ניתן לקדש מחצית עשרון למנחה, אם דעתו להוסיף את מחצית העשרון הנוספת אל תוך הכלי.

נבאר מעט את סוגיית הגמרא, ונקדים ונסביר את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר לגבי חביתי מנחת כהן גדול. מסתבר שרבי אלעזר הבין כי שני חצאי העשרון, המובאים בבקר ובערב, מהווים למעשה שני קרבנות שונים, ועל כן ניתן לקדש כל אחד מהם בנפרד. לדעת רבי יוחנן, לעומת זאת, מדובר בקרבן אחד, המוקרב בשני מעשים שונים. על כן, בעת קידושו יש לקדש את כולו כאחד.

דברי רבי יוחנן, אם כן, מורכבים משתי הנחות:

א. שני חצאי העשרון המובאים כחביתי כהן גדול מהווים קרבן אחד.
ב. על קרבן אחד להתקדש ככמות אחת.

כעת ניתן להבין את ההשוואה לקדושת מנחה רגילה. ההשוואה בנויה למעשה על ההנחה השניה – אם רבי יוחנן סובר כי על קרבן מנחה אחד להתקדש בבת אחת, כיצד הוא מסכים לקידושו של חצי עשרון לבדו?

תשובת הגמרא היא שרבי יוחנן מודה שניתן לקדש חצי עשרון לבדו דווקא במציאות של 'דעתו להוסיף'. במציאות מעין זו, אף ששני חצאי העשרון נפרדים בפועל, מבחינת מקומם המציאותי, אנו רואים אותם כנמצאים בכפיפה אחת, וכמאוחדים מכח דעתו של המקריב לצרפם.

לאור דברינו יש להתקשות בהמשך מהלכה של הגמרא, שכן הגמרא מבינה כי רב, החולק על רבי יוחנן בדיני מנחה, וסובר כי לא ניתן לקדש חצי עשרון אף במקרה בו דעתו להוסיף, יהיה חייב להסכים עמו בדיני חביתין, ולומר כי על הכהן הגדול לקדש את שני חצאי העשרון יחדיו. אמנם, לכאורה היה מקום לפצל בין הדינים – לעניין מנחה רגילה, אשר כמותה היא עשרון, אכן יסבור רב כי יש צורך לקדש את העשרון כולו יחדיו, ואף דעתו להוסיף אינה מספיקה. אך לעניין מנחת חביתין יראה רב עין בעין עם רבי אלעזר, ויחלק את מנחת החביתין לשתי מנחות בנות חצי עשרון כל אחת; ממילא, כך לכאורה יכול לסבור רב, במנחת חביתין ניתן יהיה לקדש כל חצי עשרון בפני עצמו!

אמנם, נראה כי הגמרא הבינה את דעתו של רב בשונה מדעתו של רבי יוחנן. אמרנו לעיל כי לשיטת רבי יוחנן יש צורך לקדש את העשרון כולו יחדיו, שכן על המנחה להתקדש ביחד. על כן, אף אם אין העשרון כולו מונח בכלי, אם דעתו של האדם להוסיף הרי זה מספיק על מנת להגדיר את העשרון כאחד. נראה כי רב, אשר חולק על רבי יוחנן, וסבור שאף במקרה בו דעתו של האדם להוסיף אין חצי עשרון מתקדש, מבאר באופן אחר את השאלה מדוע אין חצי עשרון מתקדש: לדעתו אין זה דין במנחה המתקדשת, כי אם דין בכלי המקדש – אין כלי מקדש אלא אם כן הוא מלא. על כן אין זה מועיל אם דעתו של האדם להוסיף עוד חצי עשרון לתוך הכלי; סוף סוף אין הוא מלא.

ממילא, אף אם יסכים רב לדעתו של רבי אלעזר, ויראה את מנחת החביתין כשני קרבנות נפרדים בני חצי עשרון, עדיין לא יהיה ניתן לקדשם בנפרד. מידת העשרון אינה מקדשת אלא כשהיא מלאה, ועל כן יש צורך לקדש את שני חצאי העשרון בו זמנית.