מנחות | דף ט | קדושת סולת וקדושת מנחה

בדף ט ע"א אנו פוגשים בשתי מחלוקות בין רבי יוחנן לריש לקיש. המחלוקת הראשונה הינה לגבי בלילה שנעשתה בחוץ: לדעת רבי יוחנן בלילה זו פוסלת את המנחה, ואילו לדעת ריש לקיש – לא.

המחלוקת השניה הינה לגבי מנחה שנחסרה לאחר שהושמה בכלי, קודם הקמיצה. לדעת רבי יוחנן ניתן לשוב ולהשלים את המנחה, ואילו לדעת ריש לקיש מנחה זו פסולה.

לכאורה סברותיהם של רבי יוחנן וריש לקיש בשתי המחלוקות הפוכות. במחלוקת הראשונה סובר רבי יוחנן כי ישנה משמעות של קדושה לבלילה קודם לקמיצה, ואם המנחה נמצאת בחוץ היא תפסל, ואילו ריש לקיש סובר שאין משמעות לבלילה. במחלוקת השניה סובר רבי יוחנן כי רק הקמיצה קובעת את שם המנחה, ואילו לדעת ריש לקיש כבר הכלי קובע את שם המנחה ופוסל במקרה של חסרון.

נראה כי יש הבדל בין הקדושה הנצרכת על מנת לפסול ביציאה החוצה, לבין הקדושה הנצרכת על מנת לקבוע מהם חלקי המנחה אשר חסרון של אחד מהם יפסול אותה. הקדושה הנצרכת לפסול יוצא הינה קדושת החפצא, כלומר – כאשר הסולת עצמה מתקדשת. הקדושה הנצרכת לקביעת המנחה אינה קדושת החפצא של הסולת, אלא קביעת שם של המנחה כולה כאחת.

התוספות (ד"ה רבי יוחנן) מעירים כי רבי יוחנן פסל את היוצא דוקא לאחר מעשה הבלילה, ולא ראה את עצם הקידוש בכלי כמכשיר להיפסל ביציאה. יש להעיר, לעומת זאת, כי בנוגע למחלוקת השניה – שם אומר רבי יוחנן כי מנחה שחסרה קודם קמיצה כשרה, ואילו ריש לקיש חולק עליו, מנומקת דעתו של ריש לקיש כך:

כלומר – המחלוקת השניה אינה נוגעת לקדושה הנובעת ממעשה הבלילה, כי אם להתקדשות כתוצאה מן ההנחה בכלי. אבחנה זו תבואר היטב לאור דברינו לעיל. המחלוקת הראשונה עוסקת בקדושת הסולת, שהיא קדושת החומר, וקדושה זו מושגת, על פי השיטות שהיא אכן מושגת, על ידי מעשה בעצם החומר – הבלילה. המחלוקת השניה עוסקת בקדושת המנחה כמנחה אחת, וקדושה זו אינה נובעת ממעשה מסויים, אלא מעצם ההימצאות ביחד בכלי. על כן, ריש לקיש – הסובר כי קדושה זו קיימת – רואה אותה כנקבעת על ידי קדושת הכלי.

ואכן, הרמב"ם – שפסק כרבי יוחנן בשתי המחלוקות – פסק (הלכות מעשה הקרבנות יג, ו) כך:

"מנחת הסולת כיצד היתה נעשית, מביא עשרון סולת או כמה עשרונות או כפי נדרו ושמן הראוי לה ומודד בעשרון של מקדש, ונותן שמן בכלי, ואח"כ נותן עליו את הסולת, ואח"כ נותן שמן אחר על הסולת ובולל הסולת בו, ואח"כ נותנה בכלי שרת".

והעיר הכסף משנה:

"ומ"ש רבינו ובולל הסלת בו ואח"כ נותנה בכלי שרת נראה שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת אבל מדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ט') גבי בללה חוץ לחומת העזרה ר' יוחנן אמר פסולה דאע"ג דבלילה כשירה בזר כיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא משמע דבלילה בכלי שרת היא דאם לא כן מאי עשיתו בכלי היא דקאמר וצ"ע".

אמנם, לדברינו פסק הרמב"ם אתי שפיר. הקדושה ליפסל ביוצא אינה נובעת מהימצאות בכלי שרת, כי אם ממעשה הבלילה. הדגש של רבי יוחנן אינה על המילה 'בכלי', כי אם על כך שנתקיימה כבר 'עשיתו', ועל כן אין צורך בכלי שרת על מנת להתקדש להיפסל ביוצא.