מנחות | דף יז | גדרי אכילת מזבח כאכילה לעניין פיגול

נחלקו חכמים ורבי אליעזר במשנה בדף יז לגבי המחשב לאכול את הנקטרים או להקטיר את הנאכלים חוץ לזמנו וחוץ למקומו. דעת חכמים שאין זה פיגול, כיון שאין פיגול אלא במחשב לעשות כדרכו, ואילו דעת רבי אליעזר שהוי פיגול.

אמנם, לא נתבאר בשיטת חכמים מדוע הם חולקים על רבי אליעזר. האם מכיון שלדעתם בנקטרים לא נתפסת מחשבת אכילה, ובנאכלים לא נתפסת מחשבת הקטרה, מצד השוני שבין הקטרה ואכילה כשהם לעצמם, או שמא אין כאן הבדל מצד אכילה לעומת הקטרה, אלא שכל מחשבת שלא כדרכו אינה נתפסת.

על מנת להבהיר את ההבדל שבין שתי האפשרויות, נעיין בהמשך דברי הגמרא.

הגמרא דנה במקורותיהם של התנאים, ומבינה בתחילה כי מדובר במחלוקת כיצד לדרוש את דברי התורה – "אם האכֹל יאכֵל".

לדעת רבי אליעזר בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת מזבח ואחת אכילת אדם, ובא ללמדך שגם הנאכלים במזבח שחישב עליהם לאכילת אדם נתפגלו.

לדעת חכמים, לעומת זאת, בא הפסוק ללמד אחד משני החידושים הבאים – או שאף המכוון לשם אכילת מזבח חוץ לזמנו נחשב כמפגל, ולא רק המכוון לשם הקטרה על המזבח, או ששיעור האימורים שעל האדם לחשב שיקטירם חוץ לזמנם על מנת לפגל צריך להיות כזית דווקא, וכשיעור אכילה.

התוספות שואלים לגבי החידוש הראשון, מה צורך יש בו. והלא פסוק מפורש קורא לשריפה על גבי המזבח אכילה, ואם כן אף ללא 'האכל יאכל' יכולים היינו לדעת כי המחשב על הנקטרים על מנת שיאכלם מזבח חוץ לזמנם פיגל.

הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין יד, י) כותב:

"חשב לאכול כחצי זית בחוץ, ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה, ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה, הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית, הרי אלו מצטרפין, לשון אכילה אחד הוא".

יתכן שמדברי הרמב"ם ניתן להעלות תירוץ לקושיית התוספות – קודם הלימוד מ'האכל יאכל' היינו סוברים שאכילת אש הינה שם אחר להקטרה. על כן, אף אם חישב על חצי זית בלשון שתאכלנו אש המזבח, מכל מקום היינו דנים זאת כמחשבת הקטרת חוץ לזמנו, ולא היינו מצרפים אותו לחצי זית שחישב עליו לאכלו בעצמו. אמנם, אחרי הלימוד של 'האכל יאכל' נתחדש גדר חדש, של אכילת מזבח כמעשה העומד בפני עצמו שניתן לפגל עליו, וכיון שקרוי אכילה מצטרף הוא עם אכילת אדם.

נראה כי התוספות לא הסכימו עם הבנה זו של הרמב"ם את הסוגיה, ולדעתם גם לאחר החידוש אין אנו רואים את הכילוי באש המזבח כאכילה אלא כהקטרה, ועל כן לא נקטו חידוש זה כנפקא מינה.

לשאלה האם אכילת אש הינה לשון אחרת להקטרה או גדר העומד בפני עצמו ישנה נפקא מינה נוספת, בה חקר הגרי"ז – האם שיעור השריפה עליו צריך אדם לחשב הינו שיעור שריפת האבר כולו, או שמא מספיקה העלאתו על גבי המזבח והיאחזותה של האש בו. יתכן כי לגדר אכילת מזבח מספיק שיצית האור ברובו. לגדר אכילת אש, לעומת זאת, נדרשת שריפה גמורה של האבר.

נמצאנו למדים, אם כן, שהרמב"ם והתוספות נחלקו בשאלה בה פתחנו את העיון. לדעת התוספות חכמים כלל אינם מסכימים עם דעתו של רבי אליעזר. לשיטתם, אין כלל אפשרות לחשוב מחשבת אכילה על הנקטרים. לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, חכמים סוברים כי ניתן לחשב מחשבת אכילה על הנקטרים, אך רק באופן שהוא דרכם – אכילת אש על המזבח.