מנחות דף כ – ברית מלח

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא (יט:-כ.) דנה בעניין נתינת המלח על הקרבנות, ומביאה מחלוקת תנאים במקור לכך שנתינת המלח מעכבת:
"דתניא: 'ברית מלח עולם הוא', שתהא ברית אמורה במלח, דברי ר' יהודה;
ר' שמעון אומר: נאמר כאן 'ברית מלח עולם הוא', ונאמר להלן 'ברית כהונת עולם', כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה, כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח".
רש"י (כ ע"א ד"ה ברית) מדגיש שאין מחלוקת הלכתית בין שתי הדעות: "בין לר' יהודה בין לר' שמעון ליכא מידי אלא משמעות דורשין". עם זאת, נראה שניתן ללמוד משני המקורות שהביאו על שתי דרכים שונות להתייחס לקרבן המלח. מדברי רבי יהודה משמע שהברית קשורה למלח עצמו, "שתהא ברית אמורה במלח". לעומת זאת, מדברי רבי שמעון עולה שהברית קשורה לקרבנות שטעונים מלח, "אי אפשר לקרבנות בלי מלח".
כלומר, לדעת רבי יהודה המלח עצמו נחשב חלק מהקרבן, ואילו לדעת רבי שמעון יש רק דין בקרבן שיהיה מומלח. נראה ששתי העמדות משתקפות גם בטעמי המצווה כפי שהם מובאים בספר החינוך (מצוה קיט):
א. "כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו".
ב. "ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על ההפסד והרקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד".
לפי הטעם הראשון של החינוך (המובא גם ברמב"ן ויקרא ב, יא) נראה שאין דין בהקרבת המלח אלא רק בקרבן שיהיה מומלח, ואילו לפי הטעם השני נראה שיש עניין בהקרבת המלח עצמו שמסמל את הצלת נפשו של האדם.
לשתי ההבנות הללו ישנן מספר השלכות, ונביא כאן את מקצתן:
א. האם יש קרבן מלח? מפשט לשון הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ט, יא) עולה שיש אפשרות להתנדב קרבן מלח. אמנם הגרי"ד סולובייצ'יק העיד בשם הגרי"ז שאין מושג של קרבן מלח וצריך להבין את דברי הרמב"ם באופן אחר. נראה שמחלוקתם תלויה בחקירה הנ"ל – האם יש מושג של "הקרבת מלח", וממילא ניתן גם להקריבו בפני עצמו, או שמא יש רק דין שהקרבן יהיה מומלח וממילא אין משמעות לקרבן של מלח.
ב. האם צריך ממשות של מלח? הקהילות יעקב (מנחות סי' ב) הסתפק בשאלה זו, וניתן לתלות את הספק בשאלה האם נתינת המלח היא מעשה הקרבה וממילא צריך להיות בעין, או שמא המלח רק גורם לקרבן להיות מומלח וממילא אין הוא צריך להיות בעין.
ג. האם ניתן למלוח לאחר ההקטרה? באבן האזל (איסורי מזבח ה, יא) מבואר שאם שכח והקטיר בלי למלוח צריך למלוח לאחר ההקטרה. נראה שחידוש זה אפשרי רק אם נבין שבעצם נתינת המלח יש דין הקרבה, ולא אם יש רק דין שהקרבן יהיה מומלח בשעת הקטרתו.