מנחות | דף לח | חיוב התכלת והלבן בציצית

במשנה בדף לח אנו למדים כי 'התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת'. בגמרא מתברר כי ישנה מחלוקת בין רבי לחכמים בשאלה האם התכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה.

הרמב"ם, בבואו לבאר כיצד קושרים את פתיל הציצית הכולל הן חוטי לבן והן תכלת, מסביר כי הכריכה נעשית על ידי חוט תכלת. הראב"ד תקף את דברי הרמב"ם בחריפות:

"זה הסדר אין לו שרש ולא ענף. ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים, ובכריכותיו הוא ממעט? אין זה כי אם שגיון גדול".

הגרי"ד (שיעורי הגרי"ד - תפילין סת"ם ציצית, סימן כב) מבאר שלדעת הרמב"ם יש לחלק בין שתי פרשיות הציצית הכתובות בתורה. הפסוק בדברים (כב,יב) עוסק בחיוב לעשות גדיל מחוטי הציצית, וכלל אינו מזכיר את הצורך בהטלת תכלת – "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה".

לעומת זאת, הפרשיה בבמדבר (טו, לז-מא) היא שמזכירה את הטלת התכלת, ובה מוזכר הלשון 'פתיל', שמשמעותה פיתול התכלת סביב הלבן – "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת".

נמצא כי לדעת הרמב"ם חוט התכלת נוסף על חוטי הציצית מבחוץ, ופותל אותם. כך משמע גם מלשונו בתחילת הלכות ציצית:

"ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית... וזה הענף הוא הנקרא לבן... ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת".

את דעת הרמב"ם מעמיד הגרי"ד כנגד דעת התוספות, הסוברים כי הכריכה נעשית הן בחוטי הלבן והן בחוטי התכלת (מנחות לט ע"א ד"ה לא), וכן מצינו שלשיטתם יש לצבוע שני חוטים בתכלת. כלומר, התכלת והלבן משמשים שניהם ביחד לשם יצירת הציצית, וכפי שכותבים הם עצמם – "כיון דתרי מיני בעי רחמנא, סברא הוא שיהיו שוין".

נראה כי ניתן לתלות את מחלוקתם של רבי וחכמים בשאלה זו. אם אנו אומרים כי הלבן והתכלת משמשים לשתי מטרות נפרדות, וכשיטת הרמב"ם, קל יותר להבין את שיטתם של חכמים. חסרון התכלת אינו בהכרח מבטל את תיפקודו של הלבן. על פי שיטת התוספות, לעומת זאת, הרואה את הלבן והתכלת כיוצרים את קיום הציצית ביחד, קלה יותר להבנה שיטת רבי דווקא, הסובר כי חסרון התכלת יפגע בלבן ולהפך.

(ראה שם בהמשך שיעורו של הגרי"ד אשר ביאר כיצד ניתן להבין את רבי על פי שיטת הרמב"ם ואת חכמים על פי שיטת התוספות)