מנחות | דף סד | בתר מחשבתו אזלינן או בתר מעשיו אזלינן

נחלקו רבה ורבא האם אדם אשר נתכוון לצוד דגים בשבת, והעלה ברשתו תינוק אשר נפל לים ובכך הצילו, חייב חטאת. אפשרות אחת היא לומר כי עלינו ללכת אחר מעשיו של האדם, ומבחינת מעשיו נמצא כי הציל נפש, והריהו פטור, ואפשרות שניה היא לומר כי עלינו לבחון את מחשבתו של האדם, והוא כלל לא נתכוון להציל, ועל כן יש לחייבו. על פי הגירסא שלפנינו, רבא הוא שחייב ורבה הוא שפטר.

הרמב"ם (הלכות שבת פרק ב הלכה טז) פסק כי אזלינן בתר מעשיו, ופטור:

"ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"פ שהוא צד הדגים עמו, שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור".

באופן דומה פסק הרמב"ם בדיון נוסף, אותה תולה סוגייתנו במחלוקת רבה ורבא, לגבי השוחט בשבת קרבן שני, ורק לאחר ששחט נתברר לו שהקרבן הראשון היה כחוש ואכן היה צורך בשחיטת השני. וכך פוסק הרמב"ם בהלכות שגגות פרק ב הלכה טו:

"נמצאת הראשונה השמינה טריפה בבני מעיים אע"פ שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה נתכוון הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה הרי זה פטור מחטאת."

גם כאן אזלינן בתר מעשיו של השוחט ולא אחר מחשבתו.

אלא שהאחרונים הקשו ממקרה שלישי, בו נראה שהרמב"ם חורג מקביעתו שאזלינן בתר מעשיו של האדם. בהלכות שבת פרק ב הלכה ז פוסק הרמב"ם דין נוסף מתוך סוגייתנו:

"חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין מכלום, ואפילו הביאו בזה אחר זה ואפילו הבריא בראשונה שהרי כולם ברשות הביאו".

לכאורה הרמב"ם פוטר כאן מצד מחשבת הקוצרים, ואף על פי שמצד מעשיהם לא היה בכך משום פיקוח נפש, וכפי שבאר רגמ"ה דין זה – "דאזלינן בתר מחשבה וכולהו איכוונו לצורך חולה". כיצד תתיישב הסתירה בפסקי הרמב"ם?

נראה כי ניתן להציע כאן ג' תשובות:

א) ייתכן כי הרמב"ם סובר שאזלינן לקולא בין בתר מחשבתו ובין בתר מעשיו. כך, לדוגמא, באר המיוחס לרשב"א את החידוש שבדין הגרוגרות:

"...אלא נראה לומר דהרבותא הוי דלא נימא דבתר מעשיו אזלינן, והרי לא אהני מעשיו לחולה, קא משמע לן דבתר מחשבתו נמי אזלינן לפטור".

על פי הסבר זה החידוש הוא בדיני הפטור של פיקוח נפש – פיקוח נפש פוטר לא רק במקרה בו המעשה אכן הועיל, אלא אף במקרה בו היתה מחשבה לחלל לצורך פיקוח נפש.

ב) אפשרות שניה היא שהרמב"ם סובר שהפטור כאן אינו מצד דיני פיקוח נפש, אלא מצד דיני מלאכות שבת. כידוע, על מנת להתחייב על חילול שבת יש צורך שהמלאכה תהיה מוגדרת כמלאכת מחשבת. יתכן כי מלאכה הנעשית לצורך הצלת אדם אינה נחשבת כמלאכת מחשבת, שכן המטרה אינה הפעולה כלשעצמה, כי אם הצלת נפש. אמנם, כיון שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה, ומחייב אף על מלאכה שאינה צריכה לגופה, נראה שאפשרות זו אינה נכונה בדברי הרמב"ם.

ג) אפשרות שלישית היא כי הרמב"ם אינו פוטר כאן מצד דיני פיקוח נפש, ואף לא מצד דיני מלאכות שבת, אלא מצד דיני קרבן חטאת – מאחר וקצירת הגרוגרות נעשתה בהיתר, האדם אינו מתחייב בחטאת על מעשה שעשה בהיתר. וכן משמע מפשט לשון הרמב"ם – "שהרי כולם ברשות הביאו".

ההבנה השלישית, המניחה כי הרמב"ם פוטר מחטאת במקום בו אדם עשה ברשות, מתאימה היטב גם לתפיסתו הכללית של הרמב"ם לגבי סיבת חיובו של שוגג בחטאת, הבאה לידי ביטוי בהלכות שגגות פרק ה הלכה ו:

"הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות... אין זה אלא אונס".

כלומר, חיובו של השוגג בחטאת נובע מכך שעשה מעשה שלא היה לו לעשות. העושה ברשות, אף אם נתברר שטעה, אין לחייבו בקרבן חטאת, שאין הוא אלא כאנוס.