מנחות | דף סה | ויכוח ריב"ז והצדוקים

המשנה מתארת תקנות רבות שתיקנו חז"ל בעת קצירת העומר, על מנת לקבוע את יום הקצירה ביום שלמחרת יום טוב ראשון של פסח, במטרה להוציא מטעותן של הצדוקים והבייתוסים, שסברו כי יש להביא את העומר למחרת השבת הראשונה שלאחר הפסח.

בגמרא מתואר ויכוח שהתנהל בעניין בין רבי יוחנן בן זכאי לבין אחד מזקני הבייתוסים:

"שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים; קרא עליו מקרא זה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: תספרו חמשים יום, וכתוב אחד אומר: שבע שבתות תמימות תהיינה, הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת".

המשא ומתן כולו מעורר מספר תמיהות: ראשית, מדוע לא השיב אדם דבר לרבן יוחנן בן זכאי? והלא במבט שטחי, נראה כי פשטי המקראות מסכימים עם טענות הצדוקים והבייתוסים:

"והניף את העמר לפני ה'... ממחרת השבת יניפנו הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום..." (ויקרא כג)

שלש פעמים מוזכר בתורה הביטוי 'ממחרת השבת', ומכך משמע, לכאורה, כטענת הצדוקים. מדוע אם כן היתה הטענה היחידה כנגד רבן יוחנן בן זכאי כי 'משה רבינו אוהב ישראל היה'?

נראה ברור כי הגמרא אינה מציגה כאן את הטיעונים ששימשו את הצדוקים והפרושים לויכוח על פירוש דברי התורה, כי אם את הטענות שעמדו בבסיס הויכוח, והובילו לפירושים השונים. על מנת לעמוד על שורש העניין, כדאי לעיין בסיבה שהובילה להיווצרות כת הצדוקים והבייתוסים, כפי שמתואר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ה):

"אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס... אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך? עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם".

צדוק וביתוס, כפי שמתואר באבות דרבי נתן, כפרו בעולם הבא ובשכר שבעולם הבא, כיון שלא מצאו רמז לכך קודם לתקופת אנטיגנוס איש סוכו (אמנם, הגמרא בסנהדרין פרק חלק מאריכה להוכיח כי תחיית המתים ושכר העולם הבא מפורשים כבר בתורה, ואכמ"ל). ממילא הגיעו למסקנה כי יש להנות ככל האפשר בעולם הזה, שהרי השכר על המעשים הטובים אינו יכול להגיע אלא בעולם הזה.

לאור זאת מובנת היטב טענתם של הצדוקים והבייתוסים, כי חג שבועות יחול לאחר שבת, באופן שיווצרו שני ימים טובים רצופים להתענג עליהם.

אלא שעדיין הלשון אינה מובנת. מדוע תולה הזקן הבייתוסי את מועד חג השבועות במשה רבינו ולא בקב"ה?

נראה כי הויכוח בין הפרושים לצדוקים ולבייתוסים נגע לא רק לפירוש הפסוקים בויקרא כג, אלא בעיקר לאופן בו הם מתפרשים על ידי משה, אשר בחומש דברים 'הואיל באר את התורה הזאת'. בחומש דברים, בפרק טז, חוזרת ונשנית מצות ספירת העומר וקביעת מועד חג השבועות:

"וזבחת פסח לה'... ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' א-להיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך.ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' א-להיך לא תעשה מלאכה. שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות לה'..."

כאן לא מוזכר כלל הביטוי 'ממחרת השבת'. מועד תחילת הספירה הוא מ'החל חרמש בקמה', אשר בהחלט ניתן לשייכו ליום הראשון של חול המועד, אשר בו מותר לקצור, ואשר כפי שאומרת לגביו התורה בפירוש, 'ופנית בבקר והלכת לאהלך' (ראה רש"י על אתר).

משה רבינו, אם כן, מפרש מפי השכינה את הציווי אשר נכתב בויקרא, והזקן הבייתוסי טוען שמאחר ומשה רבינו אוהב ישראל היה, סביר להניח שאף הוא באר את המצווה כמאפשרת התענגות יתירה של שני ימים טובים רצופים.

מטענתו של רבן יוחנן בן זכאי יכולים אנו להעמיק העמקה נוספת במחלוקתם של הפרושים והצדוקים. רבי יוחנן בן זכאי טוען כי מאחר ומצינו שמשה רבינו סיבב את העם ארבעים שנה במדבר, לא ניתן לומר בפשטות כי הוא היה אוהב ישראל.

האם אכן נתכוון רבן יוחנן בן זכאי לומר שמשה רבינו לא אהב את עם ישראל? מסתבר שכוונתו היתה להגיד כי הקב"ה לא נתן את התורה על מנת שעם ישראל יתענגו, אלא על מנת לתקן בה את הבריות ואת העולם. כפי שהסיבוב ארבעים שנה במדבר נועד על מנת שימותו כל דור המרגלים במדבר, ודור הבנים, הראויים לכך, הם שייכנסו לארץ, כך גם התורה נועדה לתקן את עם ישראל.

לפנינו, אם כן, ויכוח עקרוני לגבי מגמותיה של התורה. לדעת הצדוקים והבייתוסים מטרת התורה היא לענג את עם ישראל, ואילו לדעת הפרושים מטרתה לתקן ולצרף את הבריות. הצדוקים והבייתוסים נשענים על ההנחה כי אין עולם אחר העולם הזה, ואם כן העולם הזה הוא התכלית הסופית והמושלמת, ולא נותר אלא להתענג בו. הפרושים מתבססים על כך שהתורה נועדה להוות גשר בין העולם הזה, החסר, לבין העולם הבא, שהוא הוא התכלית.

באופן מעניין, רבן יוחנן בן זכאי אינו דוחה לחלוטין את דברי הבייתוסים. הוא טוען כי 'שני דינים' הם בספירת העומר ובקביעת חג השבועות. פסוק אחד אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', ופסוק זה אכן מורה כדברי הצדוקים, שכן 'שבוע תמים' מתפרש כראשון עד ראשון. פסוק שני אומר 'תספרו חמישים יום', ופסוק זה מדבר על ספירת הימים, אף כאשר השבועות אינם שלמים, אלא שבורים וחסרים.

נראה כי רבן יוחנן בן זכאי נמנע מלטעון את הטענה ההפוכה לגמרי מדברי הזקן הבייתוסי. הזקן הבייתוסי טוען כי אין לנו צורך בתיקון העולם – העולם מושלם, ולנו לא נותר אלא להתענג עליו. רבן יוחנן בן זכאי אינו טוען כי עולמנו חסר תקנה ואין לנו אלא לקיים מצוות על מנת לזכות בעולם הבא. טענתו של רבן יוחנן בן זכאי היא שעולמנו אכן יכול להתקן, אלא שלצורך כך נצרך מאמץ ונדרשת עבודה, וזוהי גופא מטרת התורה.

ספירת העומר, אם כן, היא העומדת ביסוד מחלוקת הפרושים עם הצדוקים והבייתוסים. הפרושים, ואנו, תלמידיהם, מכירים בכך שהעולם הזה נברא על מנת להיות שלם; אלא שספירת העומר היא שמבטאת את הכרתנו בכך שעדיין איננו שם. אנו סופרים, מכינים ומתעלים, בתקוה להגיע לשבועות השלמים והתמימים, ליום שכולו שבת.