דילוג לתוכן העיקרי

מנחות | דף פז | פסולים בנסכים

המשנה האחרונה בפרק עוסקת באריכות במקרים שונים של פסול העלולים ליפול ביין המיועד להינסך על גבי המזבח. בעיון זה נעקוב אחר מהלך של הגרי"ז, המובא בחידושיו על הש"ס כאן, ובאמצעותו יודגם חילוק חשוב בין שני סוגים של פסול.
הרמב"ם, בפרק ו מהלכות איסורי מזבח, פסק את משנתנו. על מנת להשלימה, הביא הרמב"ם פסול נוסף, המופיע במשנה בסוכה מח ע"ב. במשנה שם נאמר:
"היין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח".
וכך פוסק הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ו הלכה י:
"יין שנתגלה פסול לגבי המזבח".
הגרי"ז העיר כי במסגרת הלכות איסורי מזבח לא פסק הרמב"ם את ההלכה שמים שנתגלו פסולים לגבי מזבח. הלכה זו הובאה כהלכה פרטית בתוך דיני ניסוך המים שבחג הסוכות, בפרק י הלכה י. מדוע חילק הרמב"ם בין פסול היין, אשר הובא כדין כללי, ובין פסול המים, אשר לא זכה למעמד זה?
הגרי"ז מוכיח מן הירושלמי בסוף פרק לולב וערבה, כי מקור פסול יין שנתגלה שונה ממקור פסול מים שנתגלו. מים שנתגלו פסולים למזבח כיון שהם אסורים בשתיית אדם, וכלל נקוט בידינו כי כל האסור לאכילת אדם אסור גם לעליה על גבי המזבח. יין שנתגלה, לעומת זאת, פסול כיון שאינו מקיים את הגדר הבסיסי של יין, אשר אמור לשמח א-להים ואנשים.
מחילוק זה עולה, כך מבאר הגרי"ז, כי פסול מים שנתגלו למזבח אינו נובע ממום במים עצמם. מדובר בהלכה חיצונית, האומרת כי דבר האסור לאכילת אדם אסור לו שיעלה למזבח. אך המים נותרו מים לכל דבר. יין שנתגלה, לעומת זאת, אינו פסול למזבח רק מפני שהוא אסור לשתיית אדם. לאחר שהיין נתגלה, הרי שבטל חלק מגדרו הבסיסי כיין. מדובר במום בתכונת ה'יין' שלו, והרי הוא כבעל מום.
לשאלה זו נפקא מינה לגבי ספקו של רבי יוחנן, 'הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום'. אם נניח שאכן ניתן ללקות על הקדשת בעל מום גם כאשר אין זו בהמה, הרי שהמקדיש יין שנתגלה אכן ילקה. המקדיש מים שנתגלו, לעומת זאת, לא ילקה על כך, שכן לא הקדיש בעל מום, אלא רק דבר בעל איסור חיצוני למזבח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)