מנחות דף פ – חיוב הבאת תודה וחטאת שלא מממון הקדש

  • הרב ברוך וינטרוב
הגמרא במנחות דף פ מביאה את מחלוקת רבי יוחנן ושמואל, האם יכול אדם להתכפר בשבח הקדש. כלומר, האם יכול אדם להביא ולד שנתגדל בתוך מעיה של בהמה שהוקדשה כבר, ולצאת בו ידי חובת הקרבן אותו הוא חייב. לדעת רבי יוחנן ניתן לעשות כך, ואילו שמואל אוסר.
התוספות (ד"ה מאי קמשמע לן) משווים בין הסוגיה כאן לבין שתי סוגיות אחרות בש"ס בהן מדובר בשאלה זו, ונותרים בתמיהה מסויימת על שיטת רבי יוחנן. בסוגייתנו, וכן בסוגיה בכריתות דף כז, מובא כדבר פשוט כי שיטת רבי יוחנן הינה שיכול אדם להתכפר בשבח הקדש. לעומת זאת, בתמורה דף כה דנה הגמרא בשיטת רבי יוחנן, ומשתמע כי מסקנת הסוגיה הינה שרבי יוחנן אינו סובר את הכלל שיכול אדם להתכפר בשבח הקדש.
התוספות מציעים שיש לחלק בין קרבן התודה, בו עוסקת סוגייתנו, לבין קרבן החטאת. שכן, מבחינה עקרונית אכן מתיר רבי יוחנן לאדם להתכפר בשבח הקדש, אלא שבחטאת קיימת בעיה נוספת – ישנה הלכה למשה מסיני האומרת שולד חטאות המתות ימות. על כן היה מקום לסבור שרבי יוחנן לא יאפשר לאדם להתכפר בולד החטאת, ובבעיה זו, הקשורה לשאלה האם עובר ירך אמו, דנה הסוגיה בתמורה דף כה.
יתכן כי ניתן להציע חילוק נוסף בין חטאת לתודה, וזאת על סמך הסוגיה להלן עמוד ב. הגמרא שם דנה במפריש חטאת ואבדה, והפריש נוספת ואבדה גם היא, ולאחר שהפריש את השלישית מצא את השתיים הראשונות. הדיון סובב סביב השאלה האם לכשיובאו הקרבנות יצטרך מביאם להביא עמם לחם. הגמרא משוה בין מקרה זו לבין מקרה מקביל בחטאות, של אדם שהפריש חטאת, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואבדה גם היא, ומשהפריש את השלישית נמצאו השתיים הראשונות. במקרה זה השאלה אינה האם יצטרכו להביא לחם, כמובן, אלא על גורלן של החטאות הלא מוקרבות – האם למיתה או לרעיה.
הגמרא מסבירה מדוע היה צריך להביא את שתי הדוגמאות. בתודה היה מקום לסבור כי הקרבנות מנותקים זה מזה, שהרי 'איכא למימר מרבה בתודות הוא', מה שאינו נכון בחטאות. במהות העניין, תודה הינה מתנה הניתנת מן האדם למזבח, ועל כן יכול הוא להתנדב תודה חדשה. חטאת הינה כפרה על עבירה, ועל כן לא ניתן להתנדב ולהרבות בחטאות, וודאי הוא שהחטאות הנוספות מהוות תחליף לחטאת שאבדה.
מצוידים בתובנה זו, ניתן כעת לשוב לשאלה האם יכול אדם להתכפר בשבח הקדש. השפת אמת מעיר הערה מעניינת. אנו יודעים כי אדם המביא קרבן לחובתו – חייב להביאו מן החולין. על כן, שואל השפת אמת:
"אדם מתכפר בשבח הקדש – צריך עיון הטעם כיון דדבר שבחובה צריכין להביא מן החולין אם כן למה מתכפר בולד שהוא מן ההקדש... ונראה הטעם כיון דהשבח בא מן ההקדש שלו להכי מתכפר בו וצריך עיון".
כלומר, החיוב להביא מן החולין הוא חיוב של האדם להביא משלו ('מן החולין'), והשבח אותו השביח ההקדש כתוצאה מתרומתו יכול להיחשב כשבח שהוא עצמו גרם לו. מעתה יובן החילוק שבין תודה לחטאת. תודה, אף כשהיא באה בתורת חובה, עניינה נתינת מתנה לקדש. כאשר אדם נותן מתנה, הרי שכל גידוליה נזקפים לזכותו. חטאת, לעומת זאת, אינה מתנה, כי אם חובת כפרה על עוון אותו האדם עשה. האדם מחוייב להביא אותה, וממילא ניתן לטעון כי האדם אינו יכול לזקוף לזכותו את השבח אותו משביחה החטאת ברשות ההקדש – לא מדובר במתנה אותה הוא הביא אלא בחיוב.
לאור זאת יתבהר החילוק עליו מצביע התוספות בין תודה – שם ברור לרבי יוחנן כי יכול אדם להתכפר בשבח הקדש, לבין חטאת – שם מתלבטות הסוגיות בשיטתו.