מנחות דף צד – אפית שתי הלחם ולחם הפנים

  • הרב ברוך וינטרוב
במשנה הפותחת את פרק 'שתי הלחם' נאמר כי שתי הלחם נילושות ונאפות כל אחת בפני עצמה. האחרונים נחלקו בביאור דין זה: האם הכוונה שכל לחם חייב להיעשות בפני עצמו, ואף לחם חולין אסור שיאפה עמו באותו התנור, או שמא כוונת המשנה לאסור את אפיית שתי הלחם ביחד דווקא, ולחם חולין יכול להיעשות עם אחד מהלחמים באותו התנור.
המנחת חינוך (מצוה שז אות ח במהדורת מכון ירושלים) כותב בפשטות כי מותר לאפות ככר של חולין עם ככר של שתי הלחם:
"ומצד הסברא נראה דדוקא שתי הככרות של שתי הלחם אסור לאפותם יחד, אבל אם אופה ככר אחד משתי הלחם ואופה ככר אחר עמו שפיר דמי".
אמנם, בעל המראה יחזקאל (ר' יחזקאל ב"ר יוסף פנט, 1783-1851), בתשובותיו (סימן לז), חלק על סברה זו, אותה הביא מן הכרתי ופלתי:
"מנא ליה שמותר לאפות עמו פת אחר, כיון דגמירא מקרא דצריך לאפות כל אחד לבדו [מנחות צד א] אם כן גם פת חולין אסור לאפות עמו. כדאשכחן בפרה אדומה, דאסור לשרוף אחרת עמה, מדכתיב 'אותה', ואפילו בהמת חולין אסור, כדאיתא בחולין דף ל"ב ע"א עיין שם".
נראה כי השאלה העומדת במוקד המחלוקת היא כיצד להבין את הדין של אפיית שתי הלחם 'אחת אחת'. אם זהו דין במעשה האפיה, שחייב להתמקד בכל אחד מן הלחמים, אזי קל וחומר כי לחם חולין ייאסר גם הוא, וכשיטת בעל המראה יחזקאל. אך אפשרות אחרת הינה שזהו דין ביחס שבין שני הלחמים, אשר חייבים להפריד ביניהם בעת האפיה, על מנת שלא יחשבו כאחד או מסיבה אחרת. אם כך, הרי שאין לכך כל קשר לאפיית לחמים אחרים בתוך התנור ביחד עם ככר משתי הלחם.
והנה, בתורת כהנים מצינו ברייתא בה נראה אחרת מדברי המשנה שלפנינו. במשנתנו נאמר כי שתי הלחם נילושות אחת אחת, ונאפות אחת אחת. אך בתורת כהנים (אמור פרשה יג פרק יח) מובא כך:
"שתים עשרה חלות שיהו שוות שני עשרונים שיהו שוים, החלה האחת, כל לישתה ועריכתה לא יהיו אלא אחת אחת יכול אף שתי הלחם לישתן ועריכתן אחת אחת, ת"ל יהיה החלה האחת".
מסוף ההלכה ברור כי לישת שתי הלחם ועריכתן יכולה להיות ביחד. מכך משמע כי ההפרדה שבין שתי הלחם בעת האפיה (שנפסקה גם בתורת כהנים, עיי"ש בהמשך) אינה נובעת מצורך להפריד בין מעשי שתי הכיכרות, אלא מדין נקודתי באופן האפיה. אם כך, הרי שגם לחמי חולין יאסרו, וכדעת המראה יחזקאל. על פי משנתנו, לעומת זאת, האוסרת גם לישה כאחת, נראה שיש כאן דין כללי ביחס שבין שתי הכיכרות, ואם כן יש מקום לסברת המנחת חינוך, שאין דינים אלו נוגעים לכיכרות חולין.
לסיום נעיר מן התוספתא על מסכתנו, פרק יא הלכה ב, שם נאמר כך:
"תנור היה לה כמין מזרת מרובע של שתי הלחם היה מחזיק אחת ושל לחם הפנים היה מחזיק שתים".
מן התוספתא ברור כי התנור של שתי הלחם יכל להכיל ככר אחת בלבד בכל אפיה. השאלה לגבי לחם החולין הינה, אם כן, תיאורטית בלבד. מכל מקום, שמא ניתן לדייק מכך שהדין המחייב לאפות כל ככר בפני עצמה אכן נובע מן הרצון למקד את מלוא האנרגיה בכיכר אחד, בלא לאפות עמו לחמי קודש או חולין אחרים.