דילוג לתוכן העיקרי

מנחות דף סו ע"א | ספירת העומר

קובץ טקסט

ספירת העומר / אביעד ברטוב ונעם מלכי

לכבוד ימי ספירת העומר בהם אנו מצויים, נעסוק הפעם במספר עניינים הנוגעים לימים אלו, ובעזרת ה' בשבוע הבא נחזור סוף סוף למסכת ברכות.

מחלוקת תוס' - בה"ג

כתבו התוס' במסכת מנחות דף סו ע"א, ד"ה זכר:

"עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, ותימה גדולה הוא ולא יתכן".

כלומר נחלקו התוס' ובעל הלכות גדולות (בה"ג), מה דינו של מי ששכח לספור באחד מימי הספירה. לדעת בעל הלכות גדולות, הוא לא יכול להמשיך ולספור, ואילו התוס' סוברים כי הוא יכול להמשיך ולספור בשאר ימי הספירה כרגיל.

הרא"ש במסכת פסחים פרק י סעיף מ"א הסביר, שמחלוקת התוס' ובה"ג תלויה בשאלה, האם ספירת כל יום ויום מספירת העומר היא מצוה בפני עצמה או שמא ספירת כל הימים היא מצוה אחת. התוס' סוברים שספירת כל יום ויום היא מצוה בפני עצמה, ולכן גם מי שלא ספר יום אחד, יכול להמשיך ולספור את שאר הימים. לעומתם, סובר בה"ג שספירת כל הימים היא מצוה אחת גדולה, ולכן מי שלא ספר יום אחד, 'איבד' חלק מהמצוה ואינו יכול להמשיך ולספור, כי לא ניתן לקיים את המצוה באופן חלקי.

נפקא מינה נוספת, התלויה בחקירת מצות ספירת העומר, היא במקרה של קטן שהגדיל במהלך ימי ספירת העומר. אם ספירת כל יום ויום היא מצוה בפני עצמה, יכול הבר מצוה הטרי להתחיל לספור גם במהלך הספירה, אך אם יש מצוה אחת לספור את כל הימים, ברור כי לא יוכל הנער להתחיל לספור באמצע ימי הספירה.

לכאורה, הסבר זה של הרא"ש קצת קשה, משום שיוצא שלדעת בה"ג היה מקום לברך רק ביום הראשון של ספירת העומר כיוון שרק אז מתחילים בקיום המצוה, ואין לברך בשאר הימים?!

כמו כן קשה, כיצד תקנו חכמים ברכה כל יום, הרי ייתכן שבאחד הימים ישכח לספור, וממילא תהיינה כל הברכות שכבר בירך ברכות לבטלה?!

ננסה לענות על שאלות אלו בהמשך השיעור.

הפסיקה

השו"ע בסימן תפ"ט סעיף ח' פסק:

"אם שכח לברך באחד מהימים בין יום א' בין משאר ימים - סופר בשאר ימים בלא ברכה".

והסביר המשנ"ב:

"רוצה לומר שלא ספר ולא נזכר עד ספירה שאחריה, והוא הדין אם נודע לו שאתמול טעה במנין וספר ספירה אחרת, דינו כמו שלא ספר כלל".

בהמשך מסביר המשנ"ב, כי גם מי שהחסיר יום אחד ממשיך לספור, כדי לחוש לדעת התוס', שכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה, אך אין לברך על הספירה שמא הלכה כדעת בה"ג שכל הימים הינם מצוה אחת, והרי 'ספק ברכות- לקולא'.

בהמשך אותו הסעיף כותב השו"ע:

"אבל אם הוא מסופק אם דלג יום א' ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה".

והמשנ"ב מסביר:

"דאיכא ספק ספיקא, שמא לא דלג כלל ואם תמצי לומר שדלג, שמא הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפני עצמו".

בביאור הגר"א ד"ה 'אבל אם' כתב כי יש אומרים שספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא, ולכן יש לברך עליה בספק כשם שמברכים על שאר מצוות מדאוריתא במקרה של ספק[1].

הבנת הגרי"ד

מחלוקת נוספת בין התוס' לבה"ג מובאת בתחילת התוס' הנ"ל:

"והיכא דשכח לספור בלילה, פסק בה"ג שסופר ביום"[2].

ובהמשך התוס' מובא כי ר"ת חולק על בה"ג, וסובר שלא ניתן לספור ביום. התוס' הסבירו כי מחלוקת ראשונים זו תלויה במחלוקת תנאים, האם ניתן לקצור את העומר ביום: מהמשנה במגילה דף כ ע"ב, עולה שלא ניתן לקצור ביום, ואילו מהמשנה במנחות דף עה ע"א משמע שניתן לקצור ביום.

ניתן גם להסביר את דעת ר"ת על פי דברי התוס' במסכת מגילה דף כ ע"ב, ד"ה 'כל הלילה' - שיש צורך ב'תמימות' ותמימות זו תתכן רק כאשר סופרים בלילה.

לכאורה, דעת בה"ג, שיש לספור ביום ללא ברכה תמוהה במקצת: אם יש צורך לספור, אז מדוע סופר שלא בברכה, ואם אין צורך לספור, אז מה התועלת שבספירה?!

הגרי"ד תירץ, שגם לדעת בה"ג הספירה בכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה. למרות זאת סובר בה"ג שמי שלא ספר יום אחד לא יכול להמשיך ולספור כי כל יום תלוי ביום שלפניו. הגרי"ד חילק בין 'קיום המצוה' ל'מעשה המצוה': מי ש'פספס' יום אחד פגם במעשה המצוה של היום שלאחריו כי היום העשרים ושמונה, למשל, לא יכול לבוא אחרי היום העשרים וששה, אלא רק לאחר היום העשרים ושבעה.

על פי הסבר זה מובן מדוע מועיל לספור ביום ללא ברכה. אמנם הסופר לא מקיים בכך מצוה, ולכן אינו מברך, אך יש בספירה זו משום 'מעשה מצוה' (ללא 'קיום מצוה') וממילא ניתן להמשיך ולספור ביום שלמחרת.

כמו כן, אין בתקנת חכמים לברך בכל יום שום סיכון, שכן גם מי שיפסיק לספור באחד הימים לא פגם במה שספר עד אותו היום, מכיוון שהספירה בכל יום היא מצוה בפני עצמה גם לדעת בה"ג.

הסבר זה של הגרי"ד גם מבאר מדוע מברכים בכל יום, שהרי גם לבה"ג בכל יום קיימת מצוה עצמאית של ספירת העומר.

מנהגי אבלות

בטור אורח חיים, סי' תצ"ג כתב:

"נוהגים בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, והטעם שלא להרבות שמחה[3] שבאותו הזמן מתו תלמידי רבי עקיבא... ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר".

נשאלת השאלה, האם מנהגי האבילות הם מדין אבילות ממש, או שאין דין של אבילות בימי הספירה ואלו הם מנהגים עצמאים.

אנו נבחן את המנהג שלא להסתפר בימי הספירה מתוך השוואה להלכות אבלות.

הרמב"ם בהלכות אבל פרק ה הלכה ב פוסק:

"ומנין שהאבל אסור בתספורת? שהרי הזהיר בני אהרן 'ראשיכם אל תפרעו' - מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע. וכשם שאסור לגלח שיער ראשו, כך אסור לגלח שיער זקנו וכל שיער שיש בו".

אם אכן ימי הספירה מוגדרים כימי אבל, יש לבחון מהי רמת האבילות שיש לנהוג בהם. ניתן לדבר על שלש רמות של אבילות: שבעה, שלושים יום, י"ב חודש. ודאי שאין ימי הספירה מקבילים לשבעת ימי האבילות, ונראה כי הם גם אינם זהים לאבילות השלושים, מכיוון שישנם איסורים הנוהגים בימי השלשים ושאינם נוהגים בימי הספירה.

הרמב"ם בפרק ו הלכה ג' מהלכות אבל כותב:

"בתספורת כיצד? כשם שאסור לספר כל שער גופו או לגלח שפמו או לקוץ צפרניו בכלי כל שבעה כך אסור כל שלשים יום, בד"א באיש אבל באשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה, והאיש עד שלשים יום, ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו".

האחרונים דנו בשאלה, האם יש צורך בגערה בפועל או די בכך שיגיע למצב בו ראוי לגעור בו. אם מספיק מצב המתאים לגערה, נראה כי ניתן יהיה להתיר זאת אף בימי הספירה.

מו"ר הרב ליכטנשטיין כתב[4], שאכן ניתן להתגלח גם בימי הספירה כאשר מגיעים למצב הראוי לגערה.
אמנם, הוא כתב, כי יש לחלק בין מקרים שונים ויש הבדל בין מי שהדבר נחוץ לו לעבודתו לבין מי שאין זה כך אצלו. בכל אופן, בנוגע לשבת, הוא כותב כי יש להתיר ואולי אף לחייב את הרגיל בגילוח, להתגלח מפני כבוד השבת.

 
 

[1] עסקנו בסוגיא זו בעבר, כאשר עסקנו בברכת המצוות.

[2] ומשמע שבלא ברכה.

[3] מלשון הטור משמע שאיסור חתונה לא נובע מאבלות על תלמידי רבי עקיבא אלא מהצורך שלא להרבות בשמחה. כלומר אין לימים אלו אופי של אבלות אלא רק מיעוט השמחה.

[4] דף קשר מספר 133.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)