מנפץ (א') – יסוד המלאכה: בין מלבן לטווה

  • הרב ברוך גיגי

א. הגדרת המלאכה

מלאכת מנפץ מופיעה ברשימת המלאכות במשנה בפרק השביעי (שבת עג.), לאחר ליבונו של הצמר ולפני מלאכת [הצובע[1] ו]הטווה. בפירושו למשנה כתב רש"י שמנפץ בלעז הוא קרפיר", שמשמעותו סירוק הצמר. דהיינו, כיוון שסיבי הצמר מסתבכים זה בזה, יש צורך בפעולת הפרדה של הסיבים.

כפי שנראה, יש במלאכת מנפץ חלק שהוא גמר מלאכת הליבון וחלק שהוא הכנה למלאכת טווה. זאת, משום שבאמצעות הניפוץ מנקים את הצמר מן הקיסמים ושאר דברים שנסתבכו בו בליבון, וכן מתבצע תהליך של הפרדת החוטים, דבר שמהווה הכנה והכשרה למלאכת הטווה

מהגמרא בבבא קמא עולה, שתהליך ניקוי הצמר מן הלכלוך כולל שני שלבים: 1) מלבן. 2) מנפץ. לאור זאת נחלקו האמוראים בגדרי שינוי, לעניין גזילה ולעניין צירוף לראשית הגז:

"וליבון מי הוי שינוי? ורמינהי: לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו - פטור, לבנו ולא צבעו - חייב! אמר אביי, לא קשיא: הא רבי שמעון, הא רבנן; דתניא: גזזו, טוואו וארגו - אין מצטרף, לבנו - רבי שמעון אומר: אין מצטרף, וחכמים אומרים: מצטרף. רבא אמר: הא והא רבי שמעון, ולא קשיא: הא דנפציה נפוצי [ביד ירפי"ר בלע"ז ולא הוי שינוי כולי האי- רש"י], הא דסרקיה סרוקי [במסרק]. רבי חייא בר אבין אמר: הא דחווריה חוורי, הא דכבריה כברויי [בגפרית להתלבן יפה]"       

                                                 (בבא קמא צג:)

לפנינו, אם כן, מחלוקת אמוראים משולשת:

א.       אביי סבר שנחלקו התנאים בליבון צמר: לדעת רבי שמעון הליבון נחשב שינוי, ולדעת חכמים אינו שינוי.

ב.        רבא סבור שרבי שמעון מחלק בין שתי רמות ליבון: אם ניפץ הצמר ביד לא נחשב שינוי, אך אם עושה כן במסרק זהו ניפוץ משמעותי וממילא נחשב שינוי.

ג.         רבי חייא בר אבין חילק אף הוא בין שתי רמות ליבון: אם מדובר בליבון רגיל של הצמר שמרתיחו במים לא נחשב שינוי, אך אם מבצע ליבון יסודי יותר (על ידי גופרית[2]) המלבן יותר את הצמר, נחשב שינוי.

לענייננו חשובה עמדתו של רבא, כיוון שיתר האמוראים דנים בליבון הצמר עצמו על פי גדרי מלאכת מלבן המקובלים בהלכות שבת, אלא שנחלקו איזה ליבון נחשב שינוי לענייני גזילה וראשית הגז. אולם, רבא סבור שהליבון כשלעצמו אין בו כדי להיחשב שינוי לענייני גזילה ורק אם עשה גם את הפעולה הבאה נחשב שינוי. אף על פי שפעולה זו היא ממלאכת המנפץ בשבת, רבא רואה אותה כפעולת המשך לליבון ולפיכך קראוה בסוגיה בשם "ליבון".

 

ב. בין ניפוץ ביד לניפוץ במסרק

לשיטת רבא, כאמור, ניפוץ ביד אינו שינוי לגזילה ואילו ניפוץ במסרק הוא שינוי לגזילה. לאור זאת, יש לעיין לעניין שבת אם יש לחייב גם על ניפוץ ביד או דווקא על ניפוץ במסרק. מדברי רש"י (ב"ק שם ד"ה נפציה), המפרש שסתם ניפוץ המוזכר הוא ביד (שהרי הסוגיה שם מחלקת בין ניפוץ לסירוק), נראה לכאורה שהוא סבור שיש לחייב בשבת גם עבור ניפוץ ביד.

אולם, גם אם יש לחייב על ניפוץ ביד, מסתבר שאם יסרק אחרי כן במסרק יש לחייב אף בזה משום מנפץ. במקרה זה אין מקום לדמותו לבישול (שם, כאמור, יש הסוברים שאין בישול אחר בישול כמאכל בן דרוסאי), משום שיש בסירוק שלב משמעותי הרבה יותר. בבישול שראוי לאכלו לפחות בשעת הדחק, יש מקום לומר שתוספת הבישול אינה משפרת מהותית אלא כמותית. אולם, בניפוץ נראה פשוט שככל שמנקה יותר את הצמר ומפרידו יותר כן ייטב.

בהתאם לכך מצאנו בדברי רש"י, שמגדיר גם את פעולת הסירוק במסרק כפעולת ניפוץ. כך כתב רש"י:

"שמא דייק - במכתשת, ולא נפיץ במסרק"

                                            (סוכה יב: ד"ה שמא)

מדבריו עולה שניפוץ הוא בין ביד ובין במסרק[3].

לכאורה היה מקום להקשות מדברי רש"י בנזיר. בגמרא בנזיר (מב.) נאמר שנזיר (שאסור לו לגלח שערותיו) חופף ומפספס אבל לא סורק, וכתב על כך רש"י:

"שמפריד שערותיו זו מזו אבל לא במסרק"

                                          (נזיר מב. ד"ה מפספס)

מדברים אלו היה מקום להבין שיש הבדל משמעותי בין הפרדה ביד והפרדה במסרק, ואין אפשרות להגדיר את שניהם כאותה המלאכה. אולם, פשוט שדברים אלו נאמרו דווקא בנזיר שמותר לו להפריד השערות אבל אסור לו לתלוש, ולכן אסור לו לסרוק במסרק. מלאכת מנפץ, לעומת זאת, ברור שעיקרה במסרק, שבזה מתנפץ היטב.

בעיקרו של דבר, נראה שכל פעולה שיש בה הפרדת הנימים המסובכות של הצמר הרי זה בכלל מנפץ. בין שדבר זה יעשה במכתשת (ראה הערה 3), בין שיסרוק במסרקות (עץ או מתכת) ובין שיעשה זאת ביד.

אולם, אין זה פשוט לומר שמנפץ ביד נחשב כעושה מלאכה בשבת ומתחייב עליה. סביר לטעון שאינו נחשב ניפוץ אלא אם כן חובטו בשבט, כפי שפירש הרמב"ם (פירוש המשניות שבת ז', ב'), או לפחות שסרקו במסרקות של ברזל, כפי שכתב המאירי (בית הבחירה שבת עג.). והדברים מסתברים, שכיוון שניפוץ ביד אינו יעיל כל כך קשה לראות כיצד יחשב כמלאכה, שעיקרה בפשטות הוא בכלי.

אם כן, נראה שיש לפנינו מחלוקת ראשונים אם לחייב על ניפוץ גם כשהוא נעשה ביד, כפי שמשתמע משיטת רש"י, או רק כשנעשה בכלי כפי שמשתמע מן הרמב"ם והמאירי. למעשה, נראה שיש לחוש גם לשיטת רש"י שיש ניפוץ ביד, ומסתבר שאף לחולקים מכלל איסור דרבנן לא יצאנו.

מכל מקום, כאמור, מסתבר שאם ניפץ מערב שבת ובא בשבת לסרקו במסרק שיש לחייב על כך, אפילו לשיטת רש"י.

 

ג. שני מסלולים במנפץ

נראה, שאפשר להציע אף יותר מכך. בתחילת דברינו ביארנו שמלאכת מנפץ נמצאת בין מלבן לבין טווה. ייתכן, שבנקודה זו נחלקו הראשונים האם עיקר ניפוץ שייך ביד או בכלי: אם נראה את עיקר מלאכת מנפץ כהמשך לליבון, יתכן שמספיק ניפוץ ביד כדי להוציא מן הצמר הקיסמים ודברים אחרים שהסתבכו בו, ואפילו ניפוץ ביד יחשב מלאכה. אולם, אם נראה את עיקר מלאכת מנפץ כהכנה לקראת הטוויה, נראה שצריך דווקא ניפוץ בכלי, שיש בו הפרדת סיבים משמעותית יותר, המכינתו לטוויה.

לאור זאת יש להציע, שבמנפץ יש את שני הדברים, גם המשך הליבון וגם הכנה לטוויה. כפי שראינו לעיל שמשתמע מדברי רש"י, המגדיר גם את הניפוץ ביד וגם את הניפוץ בכלי כמנפץ[4]. אולי דבר זה נובע משני הטעמים שהובאו, דהיינו שניפוץ ביד הוא גמר המלבן, וניפוץ בכלי הוא הכנה לטווה.

על פי דרך זו, ניתן לעמוד על דברי הרמב"ם בענייננו. כך כותב הרמב"ם:

"המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיוצא בהן חייב, וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו ארבעה טפחים, והמנפץ את הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדת מנפץ וחייב"       (שבת ט', י"ב)

על פי הרמב"ם, יש לחלק במלאכת מנפץ:

א.       ניפוץ שהוא אב: ניפוץ צמר פשתן.

ב.        ניפוץ שהוא תולדה: ניפוץ גידים, שאינו חייב אלא כשעושה כן כדי לטוות אותם.

נראה שהדברים מבוארים על פי מה שהעלנו. ניפוץ רגיל כולל בתוכו שני יסודות, ניקוי הצמר מקוצים וכיוצא בזה (סיום מלבן), והפרדת הסיבים (הכנה לטווה). ניפוץ גידים אינו לכלוך שהסתבך בין הסיבים (שהרי הגידים אינם עשויים סיבים אלא הם נוצרים לאחר הניפוץ), וממילא יש לחייב רק אם עושה כן כדי לטוות אותם לחוטים. דבר זה אינו אב, כי אין כאן סיבים טבעיים שמנפצם אלא ייצור סיבים המכשירם לטווייה, אך בכך הוא התולדה – כיוון שמכשירו לטוויה.

 

ד. השלכות למסלולים במנפץ – ובין טוחן למנפץ

אחר דברים אלו, ניתן להסביר מספר נקודות העולות באחרונים. כך, כתב המשנה ברורה:

"הסורק צמר או פשתן או שאר דברים כמו שסורקין הפשתן והצמר או כמו שנופצין הצמר לעשות הלבדין והמנפץ הגידין דהיינו שחובט במקל על הגידין עד שעושה אותן כחוטין לטוות אותן כמו שהסופרין עושין כל זה קרוי מנפץ וחייב"     (משנ"ב שד"מ, סוף הסימן[5])

מדבריו נראה, שמחלק בין ניפוץ צמר לניפוץ גידים, כפי שהעלנו. ניפוץ צמר הוא פעולת סירוק (ביד או במסרק, כפי שראינו לעיל), ואילו ניפוץ גידים הוא בחבטה במקל כדי לעשותם חוטים לקראת טווייתם.

בהתאם לכך, האבני נזר דן בשאלה למה ניפוץ גידים הוא רק תולדה ולא אב. האבני נזר שולל את האפשרות לפרש כדברינו שניפוץ גידים אינו אב מפני שאין בו סיבים מסובכים בצורה טבעית, וכתב:

"נראה לי משום דמלאכת הניפוץ הוא כדי שיהי' ראוי לטוי'. ועל כן המינים שסתמן לטוי' המנפצם אב מלאכה. וגידים אם מנפצם כדי לטוות אותם הוי תולדה ולא אב כיון שאין סתמן לטוי'. ולפי זה יש לומר דאם אין מנפצם כדי לטוות לא הוי מלאכה כלל"       (אבנ"ז, ק"ע אותיות א'-ב')

 גם מדברים אלו עולה החלוקה בין מנפץ שנועד לטוויה לבין שלא נועד לטוויה.

האבני נזר הוסיף שם והקשה שכל אישה שמפספסת שערה[6] תיאסר מצד מנפץ, שהוא פעולת הפרדה ביסודה, ומסביר:

"והרי מפספס הוא מנפץ השערות כמו שפרש"י בשבת (דף נ' ע"ב) ולמה לא יאסור משום מנפץ. כמו גוזז השערות חייב כמו גוזז הצמר. ונהי דיש לומר דחיובא ליכא. כמו הטוה צמר שעל גבי בהמה דקיימא לן דפטור דאין דרך ניפוץ בכך וכו'. מכל מקום יאסור כמו התם... ולהנ"ל דאין מלאכה כלל אלא על מנת לטוות ניחא"                               

                                                      (שם אות ג')

בהמשך דן האבני נזר לחייב את מנפץ הגידים משום טוחן, ומחלק בין שני שלבים:

"והנה יש לי מקום עיון המנפץ את הגידין למה לא יחשב תולדה דטוחן כמו סלית סילתי שחותך עצים לחתיכות דקות להבעיר. בשלמא בצמר ניחא. שהרי אין גוף אחד מתולדה. אבל גיד שאחד מתולדה יחשב טוחן, ונראה לי דהנה הגיד תחילה חובטין אותו עד שנעשה כמו חוטין ואחר כך מנפצים ביד או במסרק להפריד החוטין זה מזה. ועל כן בחבטה כבר נגמרה מלאכת הטחינה כמו כותש שומין דחשיב לי' בירושלמי (שבת מט ע"א) תולדה דטוחן .. אף שנדבק. ואחר כך הפרדת החוטין הוה לי' תולדה דמנפץ לבד"    (שם, ו'-ז')

לדבריו, כל חבטה בגידים היוצרת את החוטים היא תולדת טוחן, ורק פעולת ההפרדה המכינה ומכשירה אותם לטווייה היא תולדת מנפץ. אולם, כבר הבאנו לעיל שהרמב"ם (פירוש המשניות) פירש שהחבטה עצמה היא הניפוץ, וכן כתבו האחרונים (רבי עובדיה מברטנורא, פנימ משה לירושלמי שם).

נראה לי, שיותר מסתבר לומר שפעולת ניפוץ הגידים על ידי חבטה היא תולדת מנפץ ולא תולדת טוחן. אין בכך טוחן, על פי הרמב"ם שיש לדעתו טוחן רק בעשיית אבקה או בחיתוך המכין לבישול[7] - דבר שלא נעשה בחובט גידים.

עוד נראה, כפי שהזכרנו פעמים רבות בעבר, שאין לחייב עבור פעולה אחת משום שתי מלאכות. אלא, בכל מקרה יש לדון בדמיון היותר קרוב לאב מסוים. לפיכך, נראה לי להציע שיש לחלק בין חובט בגידים לעשותם חוטים כדי לטוותם לבין חובטם שלא על מנת לטוותם. לפי הרמב"ם, מקרה בו חובט על מנת לייצר חוטים לטוויה, נראה שראוי לדמותו למנפץ והוא תולדה שלו – ולא של טוחן.

אולם, אם חובט בגידים כדי לעשות מהם חוטים ואין לו כוונה לטוות אותם, נראה שיש לראות פעולה זאת כשייכת לטוחן. הדבר דומה, כך נראה, ל"סלית סילתי", כפי פירושיהם של כמה מן הראשונים באותה סוגיה וכפי שתלוי במספר משתנים (מגמת פעולתו, מה מתכנן לעשות בחוטים אלא) האם יהיה חיוב טוחן או איסור דרבנן בלבד[8].

לסיכום, נראה לי ברור שניפוץ הגידים לטוויה אין לחייבו אלא משום מנפץ ולא משום טוחן כלל. יש מקום לדבר על זיקה לטוחן רק כשמנפץ הגידים לחוטים שלא על מנת לטוותם, וכמנהג להשתמש בגידים לתפירת היריעות ובתי התפילין ועוד.

 

 



[1] מלאכת הצובע נעשית על פי המשנה בין הניפוץ לבין הטוייה מטעמים פרקטיים, שלאחר שסיימו את ניקוי הצמר לגמרי צבעוהו, ואין טעם לצבוע לפני הניפוץ, והטווייה לחוטים לצבעיהם נעשית בשלב זה. מבחינה עניינית יש לראות את הניפוץ כמשלים את הליבון והניקוי של הצמר, וכמכשיר לקראת הטווייה.

אמנם, אפשר שיש מצב שבו כדאי לצבוע לפני הניפוץ, ואזי הניפוץ יהיה צמוד לטווייה. כך כתב בספר מעשה רוקח על דברי הרמב"ם (שבת ט', י"ב), שהמנפץ את הצמר או את השני חייב, והסביר שם: "שמעתי שהצמר שרוצים לצובעו בשני הם מלבנים אותו תחילה במי אלום דהיינו בלע"ז פיידר"ה לומבר"י כדי שיתלכלך ואז הוא מקבל הצבע, וזהו מה שכתב רבינו או את השני ואחר הליבון צריך עוד לנפצו כדי להפריד החוטין, כי סם זה טבעו להדביק והצמר מסתבך וצריך ניפוץ ולכך הזכירו רבינו לקמן גבי ניפוץ עיין עליו". במילים אחרות, הצביעה איננה מהותית לשלבים השונים (ליבון, ניפוץ וטווייה), אלא משתלבת בהם לפי העניין. פעמים שהיא באה לאחר הניפוץ ופעמים לפניו (כדוגמת השני). הניפוץ השני שייך למלאכת המנפץ, אף על פי שסיבוך הצמר אינו רק הסיבוך הטבעי, ונוצר גם על ידי הסם, מכל מקום אף זה בכלל מנפץ, שמפריד הסיבים.

[2] עיין מה שכתבנו בטיבו של ליבון זה בתוך מלאכת מלבן.

[3] ראה עוד ברש"י, שעולה שיש גם גם דרגה שלישית של ניפוץ, כשעושה כן על ידי חבטה במכתשת: "בהוצני פשתן - שמעתי מר' יוחנן כשרה, דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל, ולא נשרה במי המשרה, ולא נופץ במכתשת" (סוכה שם ד"ה בהוצני). הדיון בסוגיה בסוכה שם נוגע לשאלה עד מתי עדיין יש לראות את הפשתן כחומר גלם, שניתן לסכך בו, ומאימתי הם נחשבים כבר כאונין של פשתן המיטמאים בנגעים, ופסולים לסכך.

[4] ביסוד נקודה זו אם לקשור מנפץ לליבון או לטווייה, כבר התלבט האבני נזר (סימן ק"ע) לפי דרכו. עיין בדבריו שם שהתקשה בדבר, שמן הסוגיה בב"ק שהזכרנו לעיל עולה זיקה בין ניפוץ לליבון, ומן הרמב"ם עולה זיקה לטווייה. לדברינו אפשר דתרווייהו איתנהו, ואין סתירה בין הדברים. בכלל, נראה שאין לדקדק מן הסוגיה בבא קמא שאינה עוסקת בגדרי המלאכות אלא רק בשינוי ומוקד הדיון שם הוא בשלבי עיבוד הצמר, עד היכן צריך להתקדם כדי שייחשב שינוי לדיני גזילה וחיוב בראשית הגז.

[5] בסוף סימן זה העתיק המ"ב קיצורי דינים של מלאכות שלא נידונו בשלחן ערוך, והוא ליקוט מדברי הרמב"ם והחיי אדם [כמצויין בדבריו שם].

[6] רש"י (שבת נ:) מפרש דהיינו ניפוץ, וכוונתו, שסורקת שערה ביד.

[7] עיין בטללי שבת א' מלאכת טוחן, שהארכנו בביאור שיטת הרמב"ם בזה.

[8] עיין בכל זה בטללי שבת שם, ויש לקשור לדיון זה גם הדיון של הפוסקים בשאלת טחינה בגידולי קרקע, ובשיטות הראשונים אם בהמה נחשבת גידולי קרקע ועוד.