מנשה ואפרים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מנשה ואפרים (הישרדותם הדתית, גם מחוץ לחיק המשפחה) / הרב אהרן ליכטנשטיין [1]

פרשת ויחי

מנשה ואפרים מקבלים חשיבות רבה בפרשתנו. ראשית, הם נחשבים ליעקב כאילו הם בניו, ועל-כן הם מקבלים זכות כמו כל אחד מן השבטים - "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

בשלב מאוחר יותר, מקבלים אפרים ומנשה זכות אף יותר מן השבטים: "בך יברך ישראל לאמר: ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה". לדורות, כשיברך אב את בנו, יברכם שיהיו כאפרים וכמנשה. דבר זה זוקק ביאור - מהי גדלותם של אפרים ומנשה? מדוע אין מברכים את הבנים, כמו שמברכים את הבנות: "ישימך א-לקים כשרה, רבקה, רחל ולאה"? מדוע אין הבנים מתברכים "ישימך א-לקים כאברהם, יצחק ויעקב", או שיבורכו כשבטי ישראל?

התשובה נעוצה בדברי יעקב בתחילת הפסוק בו הוא משווה את אפרים ומנשה לראובן ושמעון: "ועתה שני בניך הנולדים לך עדבואיאליךמצריימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". יעקב בוחר רק את הבנים הנולדים ליוסף עד בוא יעקב למצרים - דבר זה הוא גם קביעת עובדה, אך גם נימוק מדוע נקבעה עובדה זו - מדוע נבחרו דווקא הם.

אפרים ומנשה גדלו ונולדו בארץ זרה, מנותקים מכל משפחת יעקב. למרות ניתוקם גדלו כמסורת ישראל סבא. כל אלה שיבואו אחריהם כבר ייוולדו בשעה שכל בני ישראל, כל המשפחה, נמצאים במצרים, והיותם נשארים במסורת המשפחה איננה קשה כל-כך.

יעקב עצמו היה מנותק ממשפחתו שנים רבות בהיותו בבית לבן. יעקב עמד בניסיון "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" (חז"ל). יעקב יודע שעם ישראל עתיד לבלות שנים רבות בגלות, מחוץ לבית והוא חרד לגורלם - האם ישכילו ללכת בדרכו ולדבוק בתורה גם בזמן ניתוק מהמשפחה? מנשה ואפרים מראים ליעקב, שהתופעה שהיתה אצלו כשהיה עם לבן, איננה חד-פעמית; גם הם למרות ניתוקם, נשארו בדבקותם. דבר זה הוא המייחד את מנשה ואפרים, והוא זה שמעלה את דרגתם.



[1] השיחה ניתנה בערב שבת, פרשת ויחי תשנ"ג וסוכמה ע"י רב יוסף צבי רימון.