דילוג לתוכן העיקרי

שבת | דף קל | מסירות נפש בשמחה

 

אנו פותחים את לימוד הפרק התשעה עשר במסכת, פרק "רבי אליעזר דמילה". אגב הדיון במילה בשבת, פרק זה הוא המקור המרכזי בש"ס לעיסוק בהלכות מילה בכלל. ובכן, אין זה מפתיע כי כבר בראשיתו של הפרק מצאנו בגמרא (דף קל עמוד א) התייחסות למחוייבות לקיום מצוה זו:

"תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה, דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" - עדיין עושין אותה בשמחה ...
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם".


הברייתות מציגות שני מאפיינים למילה: שמחה ומסירות נפש. אף שכל אחת מן הברייתות עומדת בפני עצמה, דומה שהן משלימות זו את זו.

המסירות שמתאר רבי שמעון בן אלעזר כרוכה במסירות נפש פשוטו כמשמעו. במהלך דורות רבים (ובשינוי צורה אף בדורות האחרונים) היוותה המילה מוקד מרכזי ביותר לגזירות כנגד עם ישראל. טעם הדבר ברור: המילה מהווה סממן זיהוי מובהק, המבדיל בין יהודי ובין נכרי מבחינה פיזית. לא לחינם קובעת המשנה במסכת נדרים (לא עמוד ב) כי האומר "מולים" מתכוון לכל בני ישראל, והאומר "ערלים" מתכוון לנכרים. הגזירות לא הכניעו את ישראל, וכאמור, רבים מסרו את נפשם על עניין זה. כך נאמר במכילתא (פרשת יתרו):

"רבי נתן אומר: "לאוהבי ולשומרי מצותי" - אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות; מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני; מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה".


מעבר לגזירות צוררי ישראל, המצוה מצד עצמה - יש בה משום מסירות נפש. כידוע, במילה ישנו מימד מסויים של סכנה. אמנם, אסור למול תינוק חולה, משום שחוששים שמא המילה תפגע בו, ואולם אף אם התינוק בריא, ברור שהוא נכנס לסכנה מסוימת מחמת המילה. ואמנם, חז"ל עמדו על כך שהמילה היא בבחינת קורבן. כך, למשל, נאמר בזוהר (פרשת לך לך):

"זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקודשא בריך הוא, דמקריבין בנייהו לתמניא יומין לקרבנא. וכד אתגזרו, עאלו בהאי חולקא טבא דקודשא בריך הוא, דכתיב 'וצדיק יסוד עולם' ".


מפרשים רבים עסקו בעניין זה, ודרשו דרשות שונות. בספר "אוצר הברית" (חלק ראשון, עמוד רמה; את הספר חיבר המוהל המפורסם ר' יוסל'ה ויסברג) הביא את דברי "עוללות אפרים":

"עניין המילה הוא כדי להרגיל עצמו במידת הצער, כדי שיהיה נקל בעיניו למסור נפשו על קדושת שמו יתברך. דכשירגיל את עצמו מנעוריו לקדש שם שמים באחד מאבריו, יהיה נקל בעיניו גם כי יזקין למסור כל נפשו לשמים".


תינוק בן שמונה ימים איננו בר הכי בקיום מצוות, ומסתמא גם איננו מבין את המשמעות הנשגבת של מצות מילה. עם זאת, כשהתינוק יגדל, בעז"ה, הוא ידע תמיד כי גופו היה בסכנה לשם שמיים כבר כשהיה בן שמונה ימים. המסירות הגמורה לשם קיום מצוות ה' איננה זרה לו, משום שלפחות פעם אחת בחייו הוא התנסה בכך!

מסירות הנפש הכפולה שבמצות מילה אמורה היתה להוביל לכך שמצות מילה תהיה מן המצוות שאינן אהודות על כלל ישראל, שכן היא עולה בדמים מרובים - תרתי משמע. דומה, שזו נקודת החידוש בסוגייתינו: מצות מילה היא מצוה שקיימה כנסת ישראל לדורותיה בשמחה. ההתמסרות לשם ה' יתברך עד כלות הנפש ממש איננה עול המכביד על כנסת ישראל, כי אם זכות שהם שמחים בה ומודים עליה.

עומדים אנו בראש חודש אדר, חודש השמחה, ויש לזכור כי כל שמחה באשר היא יונקת, בסופו של דבר, משמחתנו בזכות להיות עבדי ה', ולמסור עצמנו ונפשנו למטרה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)