מסכת ראש השנה – קביעת מועד שבועות

  • הרב אוהד פיקסלר

א.      פתיחה

הגמרא במסכת ראש השנה מחפשת מקור לשבעת ימי התשלומים לחג שבועות לשיטת תנא קמא ורבי שמעון. הגמרא מציעה את הלימוד הבא:

דתני רבה בר שמואל: אמרה תורה: מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש למנויו - אף עצרת למנויו.  (ה,א)

הלימוד מקשר בין שבועות ובין ראש חודש. הצד השווה בין שניהם הוא שהמועד אינו קבוע מראש אלא תלוי בספירה המתחילה  בזמן מוקדם יותר: ראש חודש נקבע לאחר עשרים ותשעה או שלושים ימים מראש החודש הקודם; שבועות נקבע לאחר שעברו ארבעים ותשעה יום מפסח כאשר שבועות חל ביום החמישים. ההיגיון של הלימוד, אם כך, הוא שמשך הזמן בו מותר להקריב את הקורבן תלוי באופיה של הספירה: בראש חודש הקרבת הקרבן היא למשך יום אחד, משום שהספירה היא של ימים, ובשבועות, המנייה היא של שבעה שבועות, ולכן ניתן להקריב את הקרבן במשך שבוע.

על כך הגמרא ממשיכה ומקשה:

אימא עצרת חד יומא! - אמר רבא. אטו עצרת יומי מנינן, שבועי לא מנינן? והאמר מר: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ועוד: חג שבועות כתיב.

שהרי גם שבועות הוא יום אחד וממילא היה נכון להקריב את הקרבן רק במועד עצמו. על כך הגמרא עונה שאנו מונים גם שבועות ולא רק ימים ולכן נכון להקריב את הקרבן במשך שבוע שלם. גם שם החג מעיד על ספירה של שבוע ולא של יום.

בדברי הגמרא מודגשים שני עקרונות בנוגע לחג שבועות:

א.      מועד חג השבועות אינו קבוע בתורה והוא נובע מהספירה של הימים והשבועות.

ב.       הספירה הינה כפולה- של ימים ושל שבועות.

בשיעור השבוע נתמקד בנקודה הראשונה שעולה בגמרא ונבחן את משמעות הספירה כגורם לקביעת מועד חג השבועות[1].

ב. פרשיות התורה

מצאנו שתי פרשיות בתורה העוסקות בספירת העומר. בספר ויקרא (כג, טו – טז) בפרשת המועדות נאמר:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לה'.

התורה מצווה על הספירה בלשון רבים, ומתארת שמועד החג הוא שבעה שבועות אך בה במידה נראה שהיא מבהירה שהספירה היא על הימים. בספר דברים (טז, ט -י) הלשון שונה במקצת:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ--מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן:  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

בפסוקים אלו, הציווי על הספירה נאמר בלשון יחיד. כמו כן, הליך הספירה אינו מונה ימים אלא שבועות.

מכפילות הפרשיות עולה כי בתורה קיימים שני סוגי חיובים: חיובי יחיד וחיובי ציבור. כמו ישנה חובה למנות ימים וחובה למנות שבועות. בדרך זו כותבת הגמרא במסכת מנחות (סה ע"ב):

רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר  'תספר לך' (דברים טז, י) - ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש. 'ממחרת השבת' (ויקרא כג, טו) - מחרת יום טוב, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם... ת"ר: 'וספרתם לכם' (ויקרא כג, טו) - שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

רבי אליעזר דייק מהפסוקים שיש ציווי כפול- ציווי על בית הדין וציווי על כל יחיד ויחיד. הציווי על בית הדין נאמר בלשון יחיד ומתייחס למניית השבועות, ואילו הציווי בלשון יחיד מתייחס למניית הימים. בסיום השיעור נחזור לנקודה זו.

ב. מצווה לספור

מצוות ספירת העומר ייחודית בין השאר בשל העובדה שאנו מברכים על הליך הספירה עצמו. מצאנו עוד מצוות ספירה, חלקן מוטלות על בית דין (ספירת שמיטים ויובל) ואחרות המוטלות על היחיד (ימי נידה וזבה). על ספירות אלו אין כל ברכה. עובדה זו הביאה את הפוסקים לנסות ולענות על  השאלה במה נתייחדה מצוות ספירת העומר שזכתה לכך שאנו מברכים עליה. תוספות במסכת מנחות מציעים שבית דין היו מברכים על ספירת יובל, ובאופן עקרוני גם ספירת הזבה הייתה יכולה להיות בברכה, אלא שבזבה- "כיון שסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה" (שם ד"ה וספרתם) אין לברך עליה[2].

השל"ה כתב שיש להנהיג שהנידה תספור בפיה את ימי טהרה, ממש כעין ספירת העומר. הנודע ביהודה התנגד לגישה זו[3] בעניין זה גם עסק הרדב"ז בתשובה וחלק על גישת תוספות לגבי ההסבר מדוע אין מברכים:

ומה שנראה לי הוא שהמצוה של 'וספרתם לכם' היא מצוה הכרחית אין לו להינצל ממנה ולפיכך צריכה ברכה וספירה ומעומד. אבל ספירת ז' נקיים אינה מצוה הכרחית שהרי אם לא רצתה להזקק לבעל ולהכנס למקדש ולא לאכול קדשים אלא להשאר טמאה כל ימיה הרשות בידה ולפיכך אינה מברכת ואינה מוציאה הספירה בפיה ואינה צריכה מעומד אפילו לדבריכם שאתם מדמים מלת 'לכם' למלת 'לה' והרי זה נכון לפי עניות דעתי:

לשיטתו של הרדב"ז, ספירת ימי הנידה אינה מצווה אלא הכנה הכרחית בתהליך הטהרה. לעומת ספירת ימים אלו, בספירת העומר מדובר על מצווה אשר חלה על כל יחיד ולכן יש לה מעמד המחייב הוצאה בפה וברכה.

ד. ספירה מבררת ומקדשת

לפי שיטת הרדב"ז, בספירת העומר קיימת מצווה בהליך הספירה עצמו. כאשר נוסיף לשיטה זו את דברי תוספות ניתן יהיה  להסיק שיש צורך בספירה מלאה של כל הימים, שהרי התורה כבר אומרת שעל ידי הספירה אנו מקדשים את חג השבועות, כדברי הגמרא במסכת ראש השנה 'מנה ימים וקדש עצרת'.

בהקשר זה יש לבחון מה קורה במצב שספירת האדם אינה מעידה על מועד חג השבועות. כך לדוגמא קורה כאשר עוברים את קו התאריך[4]- אדם שטס מאוסטרליה לארה"ב 'מרוויח' יום, ועבורו חג השבועות חל ביום 51 ולא ביום החמישים. בשו"ת משנה הלכות (י,קכא) נשאל בעניין זה והוא נוטה לפסוק שהאדם יספור ללא ברכה לפי המקום שאליו הגיע כעת. הרב קליין בתשובה מדגיש ש"לענין שבועות בכל אופן יחוג כאנשי המקום שבו הוא נמצא ואין למנות שני מניינים משום ספיקא דיומא".

בפוסקים אחרים הועלו מספר אפשרויות פסיקה אחרות כגון שימשיך ספירתו כפי מקומו המקורי או שיספור את שני הימים. בשו"ת 'בצל החכמה' מכריע בדומה לדבר הרב קליין -  שביום הראשון שמגיע לארה"ב יספור ללא ברכה עוד פעם כיום שיצא מאוסטרליה, ולאחר מכן יכול להמשיך בברכה (ח"ה סימן צו)[5].

שיטה מיוחדת בעניין זה מופיעה בכתבי הרבי מליובאוויטש. בדבריו הוא מבחין בין ספירת העומר ושאר המצוות התלויות בזמן:

והנה במה דברים אמורים? בדינים התלויים במנין  - ימי השבוע או ימי החודש, אבל דין ספירת העומר הרי זה תלוי במשך הזמן, ואם כן, לכאורה, אינו שייך לשקלא וטריא הנ"ל. והשאלה היא: מי שעבר קו התאריך, היינו המקום שבו מדלגין או מוסיפין יום, באמצע ימי ספירת העומר, ובמילא אם ינהג כמנהג המקום שבא לשם, יהיו במספרו רק מ"ח ימי ספירת העומר או נ' ימי ספירת העומר. ואם כן מה דינו לענין ספירת העומר ולענין חג השבועות התלוי בספירת העומר ולא בימי החדש. (אגרות הקודש ג,תצד)

לשיטתו של הרבי מליובאוויטש יש צורך שספירת העומר תהיה ספירה של שבע שבועות תמימות, לא חסר ולא יתיר אפילו יום. בעקבות כך הוא מחדש לגבי מועד חג השבועות:

וממילא אתינן לשאלה שניה: איך יתנהג בחג השבועות?. ונראה לפי עניות דעתי, אף שהוא חידוש קצת: כיון דחג השבועות תלוי אך ורק בספירת העומר, כידוע, הרי על פי סברא א' הנ"ל, צריך הוא לחוג את חג השבועות ביום טוב שני של יהודי אוסטרליא, והוא אצלו יו"ט ראשון מספק... ובמילא סופר ספירה המ"ט ומניח תפלין ביום טוב א'...

לדבריו, יש לחוג את חג השבועות במועד שבספירתו עברו 49 יום גם אם מועד זה שונה בזמנו מהמועד אותו שומרים שאר האנשים החיים במקום. בתחילת דבריו הוא כותב זאת כחידוש ואמר זאת בהסתפקות אך אחר הורה בדרך זו הלכה למעשה. לפי גישה זו יתכן ואותו חג יחול בימים שונים עבור אנשים שונים שחיים באותו מקום, הואיל ומופיע דין תמימות לגביו. בדרך זו מורים רבני חב"ד ולכן הם מורים להלכה באופן מעשי:

שאלה: כיצד ינהג מי שטס בימים האלה לאוסטרליה או ממנה, לעניין ספירת העומר?

...לעומת זה, מצוות ספירת העומר מוטלת על כל יחיד לעצמו, ועליו לספור על-פי דרכו. לכן עליו להוסיף לספור על-פי דרך הספירה שלו, גם אם היא שונה מספירת תושבי המקום.... העניין מסתבך יותר מאחר שהתורה קובעת כי חג-השבועות אינו קשור בתאריך מסויים, אלא הוא חל ביום החמישים לעומר... נמצא אפוא כי הספירה של העומר קובעת גם את מועד החג.

כדי שלא להיקלע לסבך זה הרבי מליובאוויטש ממליץ להימנע ככל האפשר מלעבור את קו התאריך בימי ספירת העומר. מי שנאלץ לעבור את הקו ינהג כך: אם עבר ממערב למזרח - יעשה את יום ה' בסיוון חג-השבועות לכל דבר (רק לא יאמר 'זמן מתן תורתנו'); ואם עבר בכיוון ההפוך, ממזרח למערב - יהיה חג-השבועות שלו בז' בסיוון (בן חו"ל יוסיף יום שני של גלויות למחרת החג הראשון שלו).[6]

ה. ספירה כפולה

ראינו אם כן שיש שהבינו את דברי הגמרא 'מנה ימים וקדש עצרת' כמתייחסים למצוות הספירה המוטלת על כל יחיד ויחיד. ממילא יתכן וקביעת העצרת תהיה שונה לפי הספירה. כאמור, להלכה רוב מוחלט של הפוסקים כתבו שאדם שעבר את קו התאריך בימי הספירה חוגג את שבועות כפי אנשי מקומו העכשווי[7]. ננסה לבחון: מהי נקודת המחלוקת ביניהם ובין גישת חב"ד?

נראה שיש להסביר את דבריהם לאור פירוש חזקוני להפרש בלשון שבין ספר ויקרא וספר דברים:

'וספרת לך שבע שבתת שנים' - לפי שאין כאן אלא ספירה אחת והיא בבי"ד איו צריך לברך. אבל עומר דכתיב ביה שתי ספירות אחת בפרשת אמור ואחרת בפרשת ראה- אחת לבי"ד ואחת לציבור, צריך לברך. (ויקרא כה,ח)

לדברי החזקוני, המצווה היא כפולה: גם על בית דין וגם על היחיד. הספירה של בית דין קובעת את מועד החג, אך יש חובת ספירה על כל אחד.

נראה שמחלוקת זו, האם הספירה היא מצווה אחת או שתי מצוות, ניתנת להתלות בשתי הבנות בדברי הרמב"ם בספר המצוות. הרמב"ם מגדיר את מצוות ספירת העומר:

והמצוה הקס"א היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום והוא אמרו יתעלה "וספרתם לכם ממחרת השבת|. ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה כמו שבארנו במה שקדם כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע. שהוא אמר תספרו חמשים יום ואמר "שבעה שבועות תספר לך". וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת כמו שבארנו כן ספירת העומר מצוה אחת. וכן מנה אותם כל מי שקדמנו מצוה אחת....

הרמב"ם מדגיש שמצוות ספירת העומר היא על היחיד ולא על בית הדין. לפי שיטת חב"ד המצווה היא על היחיד והוא זה שקובע את מועד החג כפי שבית דין קובעים בספירות האחרות. לפי גישת רוב הפוסקים המצווה היא כפולה, וחובת היחיד אינה מפקיעה את תפקיד בית דין בקביעת זמן המועדות, זאת למרות שרק לבית דין יש סמכות לקביעת זמן המועדות בפועל, כפי שכותב ר' חיים על הרמב"ם:

ואשר יראה לומר בזה, על פי מה שפסק הרמב"ם בהלכה א' שם ז"ל מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים, ושתי מצות אלו מסורין לב"ד הגדול בלבד עכ"ל, ואם כן יש לומר דאין היובל נוהג אלא אם כן הוקבע ע"י ספירה וקידוש ב"ד, ואם לא הוקבע ע"י ספירה או שלא קדשוהו אינו יובל... וכמו דבקידוש ראש חודש אם לא קדשוהו ב"ד לא הוי ראש חודש כלל, כמו כן בקידוש שנת החמשים אם לא קדשוהו ב"ד אין דין יובל על השנה כלל...   (שמיטה ויובל פ"י)

ענייני קידוש החודשים והשנים הם חלק ממצוות בית דין- עניינים אלו מסורים לבי"ד הגדול בלבד[8]. עקרון זה מובא בגמרא במסכת בבא בתרא- "אמר ליה: מועדי ה' צריכין קידוש בית דין, שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין". עקרון זה מובא בפירוש בספר מועדי הרב (עמ' 162):

נמצא, שיש שני דינים בספירת העומר: יש דין שחיוב ספירה חל על כל יחיד ויחיד, דהיינו כל אחד חייב במעשה הספירה. ויש דין לספור לקראת חג השבועות, כדי ליצור את המועד הזה. במי תלויה יצירת חג השבועות וקביעתו? לא בכל יחיד ויחיד, אלא הדבר תלוי בכנסת ישראל החייבת לספור כדי לקבוע את חג השבועות.[9]

 



[1]   לגבי מנין הימים ומנין השבועות ראה את דברי רונן כץ בתוך 'באר מרים' לחג שבועות מעמוד 200.

[2]   ראה גם תוספות כתובות עב ע"א ד"ה וספרה.

[3]   נוב"י תנינא יו"ד סימן קכג. וראה באריכות בעניין זה בטהרת הבית ח"ב מעמוד שכא.

[4]השאלה מהו קו התאריך חורגת ממסגרת השיעור שלנו וכרגע נניח שקו התאריך העולמי קובע גם מבחינה הלכתית.

[5]   מה הדין לגבי אדם בתחילת ימי הספירה שיודע שיעבור את קו התאריך ויהיה לו ספק בהמשך הספירה. האם עליו לספור את הימים הראשונים בברכה? לכאורה היה מקום לתלות זאת במחלוקת תוספות והרדב"ז שראינו לעיל. לפי תוספות יתכן ולא יברך כמו איזה זבה שספר אם תסיים את ספירתה ולפי רדב"ז יש מצווה בכך. אם כי גם יש מקום לחלק, ואכמ"ל.

[6]   הרב יוסף שמחה גינזבורג, מתוך פינת ההלכה והמנהג, שיחת השבוע גיליון 1166. ראה הרחבה בעניין זה במאמרו של הרב נריה גוטל- 'שמרן וחדשן: לדרכו ההלכתית של רבי מנחם מנדל שניאורסון', ספר על חב"ד, מ' חלמיש וי' קראוס (עורכים), אוניברסיטת בר אילן.

[7]   בנוסף לפוסקים שהזכרנו בפסקה הקודמת ניתן להפנות למקורות הבאים: מועדים וזמנים השלם חלק ז סימן רלו עמוד קעט; שו"ת באהלה של תורה ח"ב או"ח עב,ח ועוד.

[8]   לגבי תפקיד בית דין בקידוש החודש ראה במאמרי- 'קידוש החודש- ראייה או חשבון' בתוך עלון שבות 165.

[9]   לגבי משמעות ספירת היחיד ראה בסיום דבריו של רונן כץ, לעיל הערה 1. יש להעיר את המעבר מהמקדש למדינה בין פסח ושבועות (העומר ושתי הלחם) והקשר לתהליך שעובר על האדם בימים אלו ועד מתן תורה (ראה גם ערוך השולחן או"ח סימן תפט). התהליך הוא על כל יחיד מעולם המקדש הכללי לעולמו הפרטי, וגם בעניין זה לא נאריך במסגרת זו.