מסקנות מעשיות מן הדיונים בענייני בונה, סותר ומכה בפטיש | 1

 

לאחר תקופה ארוכה בה עסקנו במלאכות הבניין הסתירה, והמכה בפטיש, נעסוק בתקופה הקרובה בסדרת שיעורים, הנוגעים לשאלות מעשיות הקשורות למלאכות אלו. נדון בעיקר בסוגיות פתיחת קופסאות, ואריזות של מוצרי אכילה וכדו', בעשיית פתחים ושאלות נוספות לפי הצורך.

נפתח היום בדיון בסוגיית הפרדת גביעי מעדני חלב בשבת. כידוע, רבים ממוצרי החלב משווקים היום בגביעים זוגיים או מרובעים, ויש לדון אם מותר להפרידם לנוחיות השימוש בהם בשבת.

שנינו בגמרא:

"אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי"   (ביצה לב.).

לשיטת רש"י, הכוונה היא לאסור יצירת כלי ביום טוב על ידי תחיבת אגרוף לתוך גולמי כלים, ובכך יוצר חלל ויוצר את הכלי. בתוס' שם העירו עליו:

"'אין פוחתין את הנר' - פירש רש"י ליטול אחד מן הגולמים של יוצר ולתחוב אגרופו בתוכו ולחקוק נר שעושה כלי. ותימה א"כ פשיטא דאסור! דאפילו אין עושה כלי גמור מ"מ אסור להתחיל את הכלי. ועוד קשה מאי קא אמר עלה בגמרא מאימתי מקבלין טומאה משעה שנגמרה מלאכתן הואיל והוי כלי, והא כיון דהוי קודם אפייתו בתנור אם כן הוי כלי אדמה וכלי אדמה אין מקבלין טומאה. לכן נראה לפרש דאין פוחתין את הנר, שכך רגילין לשום באוירו קודם אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת אפייה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר, ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו. ועל זה קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין מה שבתוכו דהוי כמו גמר כלי ונגמרה מלאכתו^[1]".

אמנם, הרמב"ם כתב בפירוש המשניות:

"והיו עושין נרותיהן תאומים וחותכין אותן אחרי העשיה".

נראה שמפרש שמדובר בשני כלים מחוברים [נר בלשון המשנה הוא הכלי שמכניסים לתוכו שמן ופתילה], שחותכים אותם לאחר עשייתם ומפרידים אותם, וזה הוא הדין הנאמר במשנה. וכך פסק במשנה תורה:

"שני כלים שהן מחוברין בתחלת עשייתן כגון שתי נרות או שני כוסות אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי"  (הל' יום טוב פ"ד, הלכה ח).

אמנם, עיין בגמרא שם שדנו בדין המשנה, ותלו אותו במחלוקת תנאים. וז"ל הגמ' בביצה שם:

"מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא? אמר רב יוסף: רבי מאיר היא, דתניא: כלי חרס מאימתי מקבל טומאה משנגמרה מלאכתו - דברי רבי מאיר. רבי יהושע אומר: משיצרפו בכבשן. אמר ליה אביי: ממאי? דלמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי, אבל הכא למאי חזי לקבולי ביה פשיטי. איכא דאמרי, אמר רב יוסף: רבי אליעזר ברבי צדוק היא דתנן אלפסין חרניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב, רבי אליעזר ברבי צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן. אמר ליה אביי דלמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר ברבי צדוק התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי אבל הכא למאי חזי לקבולי ביה פשיטי. תנו רבנן: אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין חרניות מאי חרניות אמר רב יהודה ערניות מאי ערניות אמר אביי צעי חקלייתא".

שתי לשונות בסוגיה זו, ועיקר ענייננו בלשון השנייה^[2], העוסקת באלפסין חרניות, שהרמב"ם בפירושו למשנה כתב:

"ולפסין ארניות הם אלפסין שהיו נעשין זוגיים, ואחר שנגמר בשולן נחלקין באמצע ונעשין שני אלפסין כדרך שעושין כוסות הזכוכית... ולפי הכללים הללו אמרנו באלו הלפסין קודם חתיכתן הואיל ואין להם אויר ולא דרך פתח לפי שהן כדור חלול שאינן מתטמאין באהל המת ומתטמאין במשא הזב. ואמר ר' אלעזר בר' צדוק שגם במשא הזב אין מתטמאין מטעם אחר, והוא, שאף על פי שאין אנו חוששין לאויר בהסט הזב הרי צריך שיהא כלי שנגמרה מלאכתו, ואלו לא נגמרה מלאכתן כיון שנשארה בהן עוד עשייה אחר הבשול והוא חתיכתן ותקון שפתותיהן. ואין הלכה כר' אלעזר בר' צדוק"        (עדויות פ"ב, משנה ה).

לדבריו, יש מחלוקת תנאים האם הכלים הזוגיים האלה, נחשבים כלים קודם חיתוכן או לא. לת"ק הם כלים ומיטמאים, ולראב"צ אינם חשובים כלי, ולפיכך קבעה הסוגיה שסוגייתנו הסבורה שפחיתת הנר הזוגי אסורה משום שיש בה עשיית כלי, תואמת את שיטת רבי אלעזר בר' צדוק שסבור שבהיותם מחוברים אינם כלי והפרדתם עושה אותם לכלים. מכיון שהרמב"ם פסק שאין הלכה כר' אליעזר ברבי צדוק, הרי יש לנו לפסוק שאין איסור בהפרדת הנר.

וצריך עיון מדוע פסק הרמב"ם בהלכות יום טוב שאסור להפריד את הכלים הזוגיים, וראה הגהות מימוניות שם שכתב:

"לשון ר"י אלפס^[3] אין פוחתין את הנר מסתבר לי הא דתנן אין פוחתין את הנר ביום טוב לאו הכי הילכתא, דהא בגמרא אוקימנא בין לרב יוסף בין לרב אשי כיחידאה וגם בעל ההלכות לא אדכריה כל עיקר משום דלאו הילכתא ע"כ רבינו אלפס".

אבל עיין מאירי ביצה שם שנראה מדבריו שמחלק בין ענייני טומאת כלים לענייני שבת ויום טוב:

"ומ"מ ביום טוב חשובות הן כלי ואסור לעשותן או לחלקן לשנים שחלוקן הוא תקון כלי ואף על פי שלענין טומאה לא חששנו למה שהן עתידות עדין להתחלק לומר שעדין לא נגמרה מלאכתן בזו^[4]".

אחרונים רבים תירצו שיטת הרמב"ם באופן אחר, שלא העמידו משנתנו כראב"צ אלא מפני נימוקה של המשנה  - 'מפני שהוא עושה כלי' – שמשמע ממנו שהוא דין תורה, אבל כולי עלמא מודים שאסור לפחות הכלי ביום טוב לפחות מדרבנן, וזהו שפסק הרמב"ם שאסור משום שהוא כמתקן כלי, ומשמע שזהו איסור דרבנן. וז"ל השפת אמת:

"אכן לתרץ פירש"י נראה דקושית הגמ' הוא רק על סיום המשנה שהוא עושה כלי דהא אתיא כתנאי, אבל גוף האיסור לכו"ע הוא כנ"ל ובהכי מיושב מה דסתמו הרי"ף והרמב"ם כמתניתין.. כיון דאנן קי"ל כת"ק דראב"צ כמבואר ברמב"ם בעדיות שם ומכ"ש לשיטת הרמב"ם דמפרש כאן ממש כהך דאלפסין שהי' דרכם לעשות ב' נרות ביחד ואח"כ מחלקין לב' והיינו אין פוחתין דהכא א"כ סותר דברי עצמו שם... אבל למ"ש א"ש דכל השקלא וטריא דגמ' הוא על לשון המשנה שהוא עושה כלי אבל הדין אמת לכו"ע^[5]"        (ביצה שם).

וקצת נראה שיש הבדל בין דברי המאירי לדברי הרמב"ם, שלרמב"ם האיסור הוא מדרבנן בלבד, ולמאירי משמע שמדבר על איסור גמור מן התורה, שכתב –'שחילוקן הוא תיקון כלי' - וצ"ע.

אך, אפשר שהמאירי לשיטתו שביאר שהכלים המחוברים באופן שאחד על חברו, וכשמפרידם יוצר את בית הקיבול שלהם, ובזה הוא איסור דאורייתא, כי עכשיו עושה אותם לכלי, וז"ל שם:

"קערות של חרס שעושין אותן חלולות ועגולות בלא שום פתח אלא שהם כעין כדור וכשמתנגבות מעט חולקין אותן לשנים והם שתי קערות".

אבל הרמב"ם הבין שהם מחוברים ביניהם מן הצד, ורק מפרידם לנוחיות השימוש, ובזה הוא איסור דרבנן גרידא.

ומעתה יש לדון בהפרדת גביעי מעדני החלב בשבת, שלכאורה צריך להיות אסור לפחות מדרבנן, ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל. ואכן, הגרי"ש אלישיב זצ"ל נטה לאסור את ההפרדה, ומנגד הגרש"ז אויערבך זצ"ל התיר להפריד הגביעים.

לטענת הגרש"ז, אינו דומה הדבר לנידון הרמב"ם הנ"ל, וטעמו ונימוקו עימו, שכיוון שכבר נגמרה מלאכתו של הכלי לגמרי, והחיבור לא נועד אלא  כדי שלא ייפרדו אחד מהשני, ועל ידי החיבור לא נעשה שינוי בגופם, אין בזה משום תיקון כלי. ויש להוסיף בזה, שכל החיבור של הגביעים נועד לצרכים שיווקיים, כדי להגדיל את המכירות או מטעמי נוחות אחרים, ואין זה חלק מהותי בייצור הכלים, הרי הדבר נחשב כלי גמור מבעוד יום ואין הפרדתו משכללת אותו.

אך, לענ"ד אין זה ברור כל הצורך, שמכל מקום, הרי זה כלא גמרו לייצר את הכלי, מפני שהוא מחובר מתחילת הווייתו, ובהפרדתו גומר את ייצורו, והוי לפחות כמכה בפטיש, כהכאה האחרונה המפרידה את הסלע מההר.

ואולי יש להקל מצד אחר, מפני שכלים אלה של גביעי המעדנים כלים גרועים הם, שעומד לזורקם, והשימוש בהם חד פעמי, ויש לדמותם לחותלות של תמרים, שאין דינם ככלים. וכן מצינו בשו"ת אגרות משה להגר"מ פיינשטיין ז"ל (אורח חיים ח"א סי' קכב), שלאחר שדן בפירושו של הפרי מגדים לדברי רש"י שבת קמו. לחותלות של תמרים הסיק:

"ולכן הנכון לע"ד שחותלות הם כלים שעשוין רק לתמרים וגרוגרות אלו שאחרי שאוכלין אותם זורקין הכלים לאשפה ואין משמרין אותם להניח בהם תמרים וגרוגרות אחרים או להשתמש בהם לדברים אחרים, ולכן אינם בשם כלים כיון דעשוין שישתמשו רק לתמרים וגרוגרות אלו אלא נבטלו להתמרים וגרוגרות שבהם ונחשבו כמו קליפת אגוזים דהוי רק כמו שעשו קליפה להם כיון דשייכין רק להם ויותר לא ישתמשו בהם ומה לי קליפה שבידי שמים או שנעשה בידי אדם, ואין נוגע לנו מאיזה טעם עושין זה כיון דעכ"פ נעשה הכלי רק לפירות אלו הוא רק כקליפה ואינו בשם כלי. איברא דבתמרים עושין זה להתבשל שם אבל לא בשביל זה הוא כקליפה, ואין כוונת רש"י בזה שכתב שמתבשלים שם שזהו ההיתר שדוקא מחמת זה נחשב כקליפה דהא א"כ יקשה גרוגרות שלא כתב ע"ז רש"י כלום, וגם לא משמע לשון רש"י שהוא לטעם על ההיתר, וגם הא לרש"י מותר אף בכלי שלם העשויה לקבל ובודאי לא היה צריך לטעם זה, אלא הוא פירוש בעלמא שנקט האמת על מה עושין חותלות בתמרים אבל אינו לטעם, דטעם ההיתר לרש"י הוא כטעם היתר שבירת חבית וכל כלים שמותר לדידיה, ולהש"ע שאוסר בכל כלים הוי ההיתר בחותלות מטעם שהוא כקליפה אבל לא מחמת שמתבשלין בו הוא כקליפה דאם היו משתמשין בו אח"כ לבשל בו תמרים אחרים או לדברים אחרים היה זה בשם כלי אף שמתבשלים שם, אלא שהוא מחמת דדרך העולם שזורקין אותו לאבוד וא"כ נעשה רק לתמרים אלו שלכן הוא כקליפה, ולכן אף חותלות של גרוגרות שאין מתבשלין שם נמי הוא כקליפה כיון דדרך העולם שזורקין אותו לאבוד אחר שאוכלין הגרוגרות ונמצא שנעשה רק לגרוגרות אלו. וזהו פירוש טעם הש"ע שנתן טעם על מה שמותר לקרוע החותלות אף שהוא כלי שלם שאסור לדידיה משום שבחותלות הוו כקליפת אגוזים מחמת שנעשו רק לפירות אלו כמו קליפה דבידי שמים. וזהו פירוש אמת ונכון לע"ד בדברי הש"ע".

וממילא הוא הדין לדידן בכל הכלים שנועדו רק לאחסן את המאכל לפי שעה עד השימוש ולאחר מכן זורקים אותם, כגביעים שאנו עסוקים בהם, אין להם דין כלי ומותר להפרידם.

אלא שיש לעיין אם יש מקום לחלק, שבגביעים אנו משתמשים בגביע בשעת האכילה, ואין אנו מרוקנים מיד בשעת השימוש, ואם כן, לפחות בשעת אכילה הרי עושה מעשה כלי, והוא חמור יותר מקופסת שימורים שאין מרוקנים אותה מיד עם פתיחתה, ששם היא רק משמשת לאיחסון האוכל, אבל כאן הרי אוכל מן הכלי, ומשתמש בגביע ככלי, ואפשר שיש לחוש לזה, ומאידך גיסא יש לומר שמכל מקום כיוון שזורקו מיד לאחר ריקונו, אין לזה תורת כלי כלל, והרי זה כאוכל מתוך הקליפה.

עוד יש לדון בזה מצד גדרי מחתך, שהרי מחתך אותם בצורה מדויקת ומפרידם, וגם מטעם זה חשש הגר"י אלישיב להפרדת הגביעים בשבת. אך, יש מקום לדון בזה כיוון שאינו מתכוון לחתוך במידה מוקפדת דווקא, אלא שזהו המקום הטבעי של החיתוך וההפרדה, וצ"ע^[6].

ולמעשה, הרוצה לסמך על הגרש"ז ולהתיר ההפרדה בשבת, יש לו על מי לסמוך, אך נראה לי שלכתחילה עדיף להפריד הגביעים מערב שבת.

ובעניין פתיחת בקבוקי משקה בשבת, אם מדובר בפקקים רגילים, כבקבוקי בירה וכיו"ב, הרי זה כעין מגופת החבית שנראה פשוט שמותר גמור הוא, אך בפקקי הברגה, ידוע מה שכתב הגרש"ז אויערבך ז"ל לחלק בין פקקי פלסטיק לפקקי מתכת,  ועיקר דבריו הוא שפקק הפלסטיק יש לו שם כלי גם קודם הלבשתו על הבקבוק, ולכן אין בפתיחתו בשבת משום עשיית כלי, אבל פקק מתכת, לא נעשה כלי עדיין, ומראש הוא מולבש על הבקבוק ומהודק עליו, ואינו נעשה כלי רק לאחר הפתיחה הראשונה ובזה הוא מתנתק מן הטבעת, ונעשה כלי. וז"ל בתשובה שהשיב לרב קראוס:

"פקק הברגה של פלסטיק הוא כלי חשוב אשר גם קבעו לו תוספת של טבעת בשביל פעם הראשונה בלבד שיהיה מהודק יותר חזק.. ולכן לאחר שמנתקים את הפקק מהטבעת חושבני דבשביל היתרון הזה שהוא רק לפעם אחת בלבד לא פקע כלל שם כלי מעיקר הפקק.. משא"כ בפקקים של פח שהכל היה נעשה רק על צואר הבקבוק לא חל עליו שם פקק הברגה רק לאחר הניתוק מהטבעת".

אמנם, הגר"ע יוסף שליט"א חלק על הגרש"ז:

"אולם לדעתי נראה שיש להתיר מהטעם הנ"ל, שאף לפני הידוק המכסה במכונה בצואר הבקבוק היה עליו תורת כלי, וגם בהיותו משמש מכסה לבקבוק בעודו מלא, יש עליו תורת כלי, ואם כן אין כאן תיקון כלי כלל. ועוד, שבהסרת המכסה אינו מתכוין כלל לתקן כלי, אלא לפתוח הבקבוק... שמכיון שאין כוונת הפותח את הבקבוק אלא לצורך המשקה שבתוכו, ולא לעשות כלי, אין לאסור כלל בזה משום תיקון כלי. .. ומכל שכן לפי מה שביארנו שיש על המכסה שעל הבקבוק תורת כלי, גם בהיותו על פי הבקבוק, שאין כאן משום איסור תיקון כלי כלל. ואמנם טוב להזהר ממדת חסידות לפתוח הבקבוק מערב שבת, כי מהיות טוב אל תקרי רע. אולם במקרה שלא הספיקו לפותחו מערב שבת, מותר לפותחו בשבת"                        (יחווה דעת ח"ב סי' מב).

ולמעשה נראה שאם לא פתחו את הבקבוק מערב שבת אפשר להקל לפותחו בשבת אם יקפיד לזורקו מיד לאחר הפתיחה, שבזה מוכיח שאין כוונתו לעשיית כלי, ובזה יוצא לענ"ד גם לשיטת הגרש"ז, ומדמה הפקק לחותלות של תמרים. אבל אם מדובר בפקק של בקבוק שמשתמשים בו לאורך זמן, לשיטת הגרש"ז, נראה שצריך לחוש, ולשיטת הגר"ע יוסף שליט"א יש להתיר. ונראה לי, שיש מקום להקל בזה למעשה מפני שני טעמים: אינו כלי גמור שאף אם משתמשים בו כמה פעמים, אין זה אלא לבקבוק זה, ולאחר מכן משליכים אותו, ועוד נראה שמסתברת דעתו של הגר"ע שמשמש מעשה כלי בעודו על הבקבוק, אפילו לא פתחוהו עדיין.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק