מעורבות ישראל במשכן

  • הרב משה ליכטנשטיין

בעקבות חטא העגל

פרשת ויקהל מתארת את עשיית המשכן. חוץ מעצם הבנייה, מודגשת מאוד המעורבות של בני ישראל בעשייה. הדברים חוזרים ונשנים בפרקים לה ו-לו, במספר פסוקים:

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.           (שמות לה, ה).

וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'.

                                                             (שם י).

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'.     (שם כב).

וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ.    (שם כג).

השאלה העיקרית היא: מדוע? מדוע מקבלים בני ישראל מקום כה מרכזי בעשיית המשכן?

ישנן מספר תשובות בדבר, נביא שלוש מהן. שתי התשובות הראשונות קשורות למיקום של פרשת ויקהל בתורה. הנקודה הספציפית של הפרשה בציר הזמן של תולדות עם ישראל היא: לאחר חטא העגל – ובעקבות חטא העגל.

מעורבות בתיקון

מילת המפתח של התשובה הראשונה היא המעורבות. לאחר חטא העגל, מערכת היחסים בין הקב"ה לעם ישראל נפגמת. משה רבינו, בבואו לבקש מחילה מאת הקב"ה משתמש בטענות כמו "למה יאמרו מצרים" (שמות לב, יב), "זכור לאברהם ליצחק ולישראל" (שם, יג). אך בעצם המחילה על הרעה – היחסים עדיין לא חזרו לתיקונם. להבדיל, כאשר בין בני זוג צד אחד בגד בשני, נדרשת עבודה משותפת ומעורבות על מנת לתקן את מערכת היחסים.

באמת, משה רבינו היה יכול לעשות את כל מלאכת המשכן לבד – והתורה הייתה כותבת, כמו שאכן כתוב בהמשך - "ויעש משה ככל אשר צוה ה'" (שמות מ, טז). אך זה היה משאיר את מערכת היחסים בין הקב"ה לעם במצב שפל. בכך שכל העם עושים במלאכה, באים ומתנדבים ועוסקים בבניית המשכן – מתרחש תיקון במערכת היחסים, ומעין כפרה על מעשה העגל.

בקיצור, התורה חוזרת כאן על מלאכת עשיית המשכן, בדגש על מעורבותם של עם ישראל במלאכה כדי להציג את הרצון של העם בתיקון היחסים בינם לבין הקב"ה.

מפאסיביות לאקטיביות

התשובה השנייה לשאלת ההדגשה הרבה של עשיית בני ישראל במלאכת המשכן היא להפסיק את מגמת הפאסיביות. עד מתן תורה (ועד בכלל) בני ישראל אינם משתתפים בתהליך גאולתם, אפילו לא במעט; לא ביציאה מארץ מצרים, לא בקבלת התורה ולא בהכנות לכניסה לארץ. דבר זה בא לידי ביטוי שוב ושוב:

הקב"ה הוא זה שמוציא אותם ממצרים, וכך מתואר בהגדה של פסח:

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה - אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור בארץ מצרים - אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - אני ה', אני הוא ולא השליח; אני ה', אני הוא ולא אחר. (הגדה של פסח).

הקב"ה הוא הנלחם להם במצרים כפי שמתואר בתורה:

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.                    (שמות יד, יד).

משה מוריד את התורה לבני ישראל מהר סיני:

וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה.              (שמות יט, כ).

וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם.

                                                                              (שם כד).

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.                   (שם כה).

הבעיה היא שחוסר העשייה הזה, הפאסיביות של עם ישראל בתהליך הזה, גורם להם להיות כמו ילד קטן מפונק שאמו מטפלת בו ועושה לו הכול, אך כאשר היא לא נמצאת – הוא לא מסוגל לעשות דבר בעצמו. הוא אפילו לא יודע מה הוא אמור לעשות. על כן, ברגע שמשה 'עזב' אותם, הם פנו אל העגל (בשם בית הלוי).

לקיחת האחריות על ידי עם ישראל בבניית המשכן נועדה להחדיר בהם עשייה אקטיבית. את תחילת המגמה הזאת אנחנו רואים כבר בפרשת תרומה:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.             (שמות כה, ב).

המשכה של המגמה הזו בפרשת תצוה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. (שם כז, כ).

והעניין חוזר ומודגש בפרשת ויקהל:

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.           (שם לה, ה).

כלומר, לקיחת האחריות והעשייה של העם במלאכת המשכן באה לתקן את הפאסיביות בקשר שבינם לבין הקב"ה; אותה הפאסיביות שגרמה לחטא העגל, מתוקנת לכדי אקטיביות משמעותית ביותר.

בין הזמן למקום

התשובה השלישית אשר נביא כאן שונה מהותית משתי התשובות הראשונות. נקדים את התשובה בשאלה: אנו רואים בתחילת פרשת ויקהל שלושה פסוקים שלכאורה אינם קשורים להמשך הפרשה:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.         (שמות לה, א-ג).

שלושת הפסוקים האלו, העוסקים באיסור מלאכה ביום השבת, באים להנציח את הזמן כממד בו שולט הקב"ה לבדו, ושהאדם כפוף אליו. הפסוקים האלו באים בניגוד מוחלט להמשך הפרשה, שכל כולה עוסקת בעשיית האדם את המשכן ובשליטתו על המקום.

לעומת זאת, אם נסתכל בפרשות הקודמות, נראה שהדברים מופיעים בסדר הפוך: מתחילת פרשת תרומה עד אמצע כי תשא מתואר מעשה המשכן, עשיית האדם. ורק לאחר מכן, באמצע פרשת כי תשא – מופיע צו א-להי על השבת: "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא, טז). מדוע הסדר בין הנושאים בפרשתנו הפוך?

לפני שנענה על השאלה הזאת, נקדים קצת על עניין הפרשייה הזאת, פרשיית השבת.

הזמן שולט באדם

הזמן הוא אבסולוטי. אין האדם יכול להשפיע על מהלך הזמן ועל השנים העוברות אפילו במעט. הקב"ה קבע את הזמן ככלל ברזל בעולמו, שהאדם כפוך ומחויב אליו ללא כל אפשרות להשתחרר. כפי שכתוב אצלנו:

כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.                  (שמות לה, ב).

יש פה צו מוחלט של המלך, שאסור לעבור עליו בשום פנים ואופן. האדם חייב לציית לפסק המלך, ולא – יומת.

המוחלטות הזאת נמצאת גם בפרק א' בפרשת בראשית, שם בריאת האדם מופיעה בתור פרט נוסף בתוך תהליך הבריאה, המסודר ומחולק על פי הזמן, ככתוב:

וַיַּרְא אֱ‑לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.    (בראשית א, לא).

האדם שולט במקום

לעומת זאת, לאדם ניתנה המציאות – המקום שבו הוא חי, כדבר ששייך לו וביכולתו לשלוט עליו ולעשות בו כרצונו. אדם המחזיק חפץ או קרקע ברשותו ובבעלותו – הרי הוא השליט הבלעדי עליהם, ולו הזכות לעשות בהם כרצונו. כך מתוארים הדברים בתיאור מעשה הבריאה בפרק ב' בבראשית:

וַיִּטַּע ה' אֱ‑לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.     (בראשית ב, ח).

בפרק ב' אין שום תיאור של זמן אלא של מקומות בלבד:

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב.                                                                              (שם י-יא).

הקב"ה נתן לאדם את העולם כדי לשלוט בו ולקיים בו את רצונו. וכך כתוב אצל שלמה, כשגמר לבנות את הבית:

בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים.

                                                                    (מלכים א' ח, יג).

האדם מסוגל לבנות לא‑להים בית בעולם הזה, במרחב השליטה של האדם, ולקדש אותו בעבור הא‑להים.

זמן הניתן לשליטת האדם

אולם, אנו יודעים שיש גם דרכים שבהם האדם יכול לקדש את הזמן, ובכך להכניס אותו למגרש הביתי שלו, לשליטתו  - עד כמה שהקב"ה מאפשר לו.

הדברים מפורשים לגבי השבת. שכן מצד אחד, כידוע, השבת היא דבר מוחלט, יום שהקדושה נובעת ממעשה בראשית שבו שבת הקב"ה ועל כן אנו מצווים לשבות. זהו צו א‑להי. ויותר מזה – אין אנו אומרים בתפילת העמידה של שבת 'מקדש השבת וישראל', אלא רק 'מקדש השבת' – השבת היא מקודשת מצד עצמה, מצד הקב"ה.

מצד שני, יש גם פן שבו ישראל הם הגורמים לקדושת השבת. יש לנו מצווה לקדש את השבת:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.                 (שמות כ, ח).

בשבת אנחנו מקדשים את היום, כמו שקראנו בפרשת כי תשא:

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. (שמות לא, טז-יז).

אך גם שם, מספר פסוקים קודם לכן, השבת מופיעה בתור אותו צו מוחלט, הקבוע על פי הזמן:

שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת.       (שם טו).

יישוב הדברים

פרשת כי תשא, שבה שני האספקטים של השבת מופיעים בצוותא – הצו הא‑להי המוחלט, והדרישה מצד האדם לקדש את השבת בעצמו – נועדה להציג לנו מודל שבו כביכול נותן הקב"ה שליטה לאדם גם על ממד הזמן. ה' נותן לו אפשרות לקדש את הזמן שאמור להיות כאמור החלקה הבלעדית של הקב"ה.

בפרשת ויקהל, התורה באה להדגיש שיש כאן דברים המנותקים מהאדם, נמצאים מעליו, מחוץ לשליטתו וכוחו. הם המשליטים עליו סדר וחוקים והוא כפוף להם; התורה רוצה להדגיש שהזמן לא ניתן לאדם. זאת לעומת בניין המשכן, המסמל את התחום בו שולט האדם – המקום.

אם כן, התשובה לשאלה בה פתחנו היא שמעורבות בני ישראל במשכן היא בניגוד לכפיפותם לזמן – לשבת, שדוחה את מלאכת בניית המשכן. כידוע, ההלכה שאין בניית המשכן או המקדש דוחה את השבת אכן נלמדת מפסוקים אלו.

~*~

מה יכול האדם לעשות כדי לקדש את הזמן, ובמידה מסוימת אף לכבוש אותו?

האדם יכול לקדש את הזמן על ידי השימוש בו לדברים נצחיים, כגון: תורה, חסד ודברים של קיימא.

 

האדם כובש את הזמן כאשר אינו כפוף לו. אל לו להסתכל על השניות העוברות ולהגיד "בכל מקרה אני אמות",  אלא עליו לייעד את החיים למטרה, לעצב את הזמן של עצמו, ולא להיות פאסיבי אלא לעשות משהו עם החיים שלו. כך כל שניה היא בשליטתו.