דילוג לתוכן העיקרי

מעיין ומקווה

הרב מתן גלידאי
09.04.2014

אדם טמא הרוצה להיטהר, צריך לטבול במעיין או במקווה, כפי שלומדים חז"ל מהפסוק "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא י"א, לו). מבחינת דרישות ההלכה, ישנם שני הבדלים מרכזיים בין מעיין למקווה:

הבדל אחד נוגע לכמות המים: מקווה אינו כשר אלא אם יש בו ארבעים סאה של מים, שכן המילה 'מקווה' מתייחסת למים שהתקבצו ונקוו יחד, וכאשר המים הם מועטים מאוד - לא שייך לומר עליהם שהם "נקוו". המילה 'מעיין', לעומת זאת, מתייחסת רק למקור המים, שהם נובעים, ואינה מגבילה את כמות המים, ולכן לפי הרבה ראשונים מעיין יכול לטהר בכל כמות מים שהיא (אמנם, יש ראשונים הסבורים שרק כלים ניתן לטבול בכל כמות שהיא, אבל טבילת אדם טעונה ארבעים סאה אפילו במעיין).

הבדל שני נוגע לתנועת המים: המילה 'מקווה' מתייחסת כאמור למים שנקוו והתכנסו במקום מסויים (כמו בפסוק "ייקוו המים אל מקום אחד"), ולכן מקווה אינו מטהר אלא אם מימיו עומדים, ולא אם הם זורמים ממקום למקום. מעיין מטבעו זורם, ותנועת מימיו אינה מונעת מהם לטהר את הטובל בהם (או בניסוח של המשנה: מי מעיין מטהרים כשהם "זוחלים", ואילו מקווה אינו מטהר אלא ב"אַשְבּוֹרֶן", היינו כשמימיו מכונסים).

לכאורה שני ההבדלים נובעים מן ההגדרה הבסיסית של 'מקווה' לעומת 'מעיין', וניתן לצפות שהם יבואו תמיד ביחד: כל מים המטהרים בכלשהו - יטהרו גם כשהם זורמים, וכן להיפך. אולם למעשה אין הדבר כך, אלא ישנם מקרים שבהם ישנו פיצול בין שני הדינים. כך, למשל, קובעת המשנה במקוואות (פ"א מ"ז) שמעיין שמימיו מועטים והוסיפו לו מים שאובים, שאינם כשרים לטבילה, שומר על מעמדו כמעיין לעניין זה שניתן להטביל בו בכלשהו, אולם דומה למקווה לעניין זה שאינו מטהר כשמימיו זורמים, אלא רק כשהם מכונסים. מנגד קובעת משנה אחרת (פ"ה מ"ו) שגל שנתלש מן הים יכול לטהר רק אם יש בו ארבעים סאה. הגל דומה אפוא למעיין, ויכול לטהר אע"פ שמימיו נמצאים בתנועה, ומצד שני הוא דומה למקווה, שצריך כמות של ארבעים סאה כדי לטהר.

על כורחנו, שדין 'כלשהו' ודין 'זוחלים' אינם נובעים מאותה נקודה בדיוק. ניתן להסביר (כעין זה בר' חיים על הרמב"ם הלכות מקוואות פ"ט ה"ו), שדין 'כלשהו' מבוסס על הגדרת מקום הטבילה. כאשר מדובר במקווה, צריכים ארבעים סאה כדי לדבר על "היקווּת", ואילו כשמדובר במעיין, היינו במים נובעים, אין סיבה לדרוש כמות מסויימת של מים. ואילו דין 'זוחלים' אינו מבוסס על מקום הטבילה, אלא על מעמד המים: כאשר הם מוגדרים כמי מקווה, אנו דורשים מהם להיקוות ולא לנוע, ואילו כשמדובר במי מעיין, אין בעיה בכך שיזרמו.

וכך מובנים שני הדינים שהזכרנו: כשיש מעיין שמימיו מועטים ומוסיפים לו מים שאובים - המקום עדיין נחשב מעיין, ולכן מטהר בכלשהו, אבל מבחינת מעמד המים מי המעיין בטלים במים האחרים המרובים, ולכן אינם יכולים לטהר כשהם זורמים. ואילו בגל שנתלש המצב הוא הפוך: מקום הטבילה אינו נחשב מעיין, שהרי הגל נעקר והתרחק מן המעיין (=הים), ולכן אינו מטהר בכלשהו, אולם המים שומרים על מעמדם כמי מעיין בהתאם למקום מוצאם, ולכן מטהרים כשהם זורמים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)