מעילה דף ד – איסורא דאתי לידי פיגול

  • יהודה רוזנברג
אחד התנאים להגדרת קרבן כפיגול הוא ש"יקרבו מתיריו" כראוי. כלומר – אמנם קרבן יכול להתפגל בכל אחת מעבודות הדם (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה), אך רק לאחר שדם הקרבן נזרק, ולא היה בו שום פסול מלבד מחשבת הפיגול, הוא מוגדר כ"פיגול" שאכילתו מחייבת כרת.
הגמרא מעלה אפשרות שקרבן שנתפגל בשחיטה, אך דמו טרם נזרק, אמנם אינו מוגדר כפיגול, אך יש בו "איסורא דמייתי לידי פיגול".
ניתן להבין איסור זה בשתי דרכים:
א. איסור פיגול קל, שלמרות שאכילתו אינה מחייבת כרת, הוא בעל אופי דומה לאיסור פיגול.
ב. איסור עצמאי, הדומה לשאר פסולי המוקדשים, ואינו חלק מאיסור פיגול.
התוספות (ג ע"ב ד"ה קומץ) מסבירים שאכן בתחילה סברה הגמרא ש"דוקא לחייבו כרת אינו נקבע עד לאחר זריקה אבל שם פיגול חל משעת שחיטה", אך לבסוף היא מסיקה שלא מדובר על איסור פיגול ממש, אלא על איסור עצמאי. אמנם, הבנה זו אינה הכרחית, ונראה שגם את מסקנת הגמרא ניתן להבין על פי הדרך הראשונה שהצענו, ש"איסורא דמייתי לידי פיגול" הוא איסור קל יותר, שאינו מחייב כרת, אך מהווה סוג מסוים של איסור פיגול (מפאת קוצר היריעה איננו נזקקים כעת להסבר מדויק של מהלך הגמרא, והרוצה יעיין בפנים).
[בדרך אגב נעיר שבמסכת מעילה מהווים התוספות מקור פרשני משמעותי, משום שסגנונם שונה מסגנונם הרגיל של התוספות, ודומה יותר לסגנונו של רש"י. הדבר משמעותי במיוחד משום שמקובל לומר שפירוש רש"י על מסכתנו לא יצא מתחת ידיו של רש"י.]
החזון איש (ליקוטים למסכת כריתות, ס"ק י) הבין שהשאלה לגבי אופיו של אותו "איסורא דמייתי לידי פיגול" היא הבסיס לספקו של המשנה למלך (פסולי המוקדשין יח, ז):
"יש להסתפק באוכל פגול קודם שקרבו מתיריו, שאין בו כרת, אם לוקה משום פסולי המוקדשין".
החזון איש מסביר שאם האיסור הרובץ על הקרבן הוא איסור פיגול – האוכלו לוקה משום פיגול, ואם זהו איסור עצמאי – אינו לוקה (אך יתכן שילקה משום איסור אחר). אמנם, אף שהנפקא מינה שהעלה החזון איש מסתברת, מלשונו של המשנה למלך עצמו נראה שהוא לא הסתפק אם מדובר באיסור פיגול או באיסור עצמאי, אלא אם ישנו איסור עצמאי או שאין איסור כלל.
לכאורה ההבנה שאין איסור כלל בעייתית לאור לשונה של הגמרא בסוגייתנו – "איסורא דמייתי לידי פיגול", אולם יתכן שהגמרא אינה מתכוונת לאיסור אכילה, אלא לפגם שאינו בגדר "פסול", אף שהוא עשוי להוביל בהמשך להגדרת הקרבן כפיגול.
אם נבין שאכן לפני זריקת הדם לא רובץ על הקרבן שֵם פסול, אולי יש מקום לחלוק על קביעתו הנחרצת של המנחת חינוך (מצוה קמד):
"ונראה פשוט דאם חישב מחשבת הזמן באיזו עבודה כגון בשחיטה, שאם יגמור העבודות יהיה פיגול, אסור לזרוק לגמור העבודה וצריך שישפוך הדם ולא יזרקנו על המזבח כלל, דאסור לזרוק פסול על המזבח".
לאור דברינו, יתכן שאכן פיגול אינו מוגדר כ"פסול" קודם הזריקה, ואין איסור להמשיך את ההקרבה. אמנם, יתכן שגם לפי הבנה זו יש איסור בהמשך ההקרבה, משום שזריקת הדם משלימה את הפיכת הקרבן לפיגול, ודבר זה אסור מצד עצמו, וצ"ע.
[בדברינו לא התייחסנו לאפשרות נוספת, שאותה מעלה המנחת חינוך, ולפיה לאחר זריקת הדם מתברר למפרע שהקרבן הוא אכן פיגול גמור.]