מעילה דף ו – זריקה שלא כתיקנה

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף ו עוסקת בשאלה איזו זריקה משנה את מעמדו של הקרבן לעניין מעילה, ומחלקת בין זריקה שנעשתה "כתיקנה" – בלא פסול – לזריקה שנעשתה "שלא כתיקנה". חילוק זה מופיע פעמיים, אולם בשני אופנים הפוכים זה מזה. בעמוד א, כשהיא עוסקת בזריקת דמו של קרבן שהתפגל, קובעת הגמרא:
"הא אתיא לאשמועינן: כל לאיתויי לידי מעילה – זריקה כתיקנה מייתי לידי מעילה,
כל לאפוקי מידי מעילה – אפילו שלא כתיקנה נמי מפקע מידי מעילה".
הגמרא מחלקת בין קדשי קדשים, שבהם זריקת הדם מתירה את הבשר לכהנים ומוציאה אותו מידי מעילה, ובין קדשים קלים – שבהם זריקת הדם מגדירה את האימורים כ"לחמו של מזבח" ומחילה עליהם איסור מעילה. זריקת פיגול, לפי סוגיא זו, יכולה להפקיע בשר קדשי קדשים ממעילה, אך לא להחיל איסור מעילה על אימורי קדשים קלים.
לעומת זאת, בעמוד ב, בסוגיא העוסקת במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא אם זריקת הדם משפיעה על איסור מעילה בבשר שיצא מחוץ לעזרה, מופיע חילוק הפוך. חילוק זה מופיע כהוה-אמינא, כדי להסביר מדוע המשנה נצרכה להשמיענו שרבי אליעזר ורבי עקיבא חולקים לגבי בשר שיצא קודם זריקת הדם הן בקדשים קלים והן בקדשי קדשים:
"משום דזריקה כתיקנה מפקא מידי מעילה, שלא כתיקנה – לא מפקא מידי מעילה,
אבל לאיתויי לידי מעילה... דאפילו שלא כתיקנה מייתא לידי מעילה".
על פי סוגיא זו, דוקא החלת איסור מעילה קלה יותר, ועשויה להתרחש גם על ידי זריקה שלא כתיקנה.
התוספות (ו ע"ב ד"ה שלא) עמדו על קושיא זו, והביאו את תירוצו של רבנו פרץ, המחלק שני חילוקים (מפאת קוצר היריעה לא נביא את דבריו, ומומלץ לעיין בהם בפנים, משום שהם מורכבים וניתן להבינם באופנים שונים):
א. שני סוגי פסול – פיגול ויוצא. זריקת דמו של קרבן שהתפגל "מרצה לפיגולו", ולכן היא יכולה להפקיע את בשר קדשים קלים מידי מעילה. זאת בניגוד לזריקת דמו של קרבן שיצא, משום שפסול יוצא הוא פסול מוחלט.
ניתן להבין חילוק זה בשתי דרכים. יתכן שזריקת דמו של קרבן שהתפגל נחשבת במידה מסוימת כמתירה אותו באכילה, ולכן הוא יוצא מידי מעילה (כך משמע מלשון התוספות, העוסקים בשאלה אם הבשר "אישתרי באכילה", אך טיעון זה צריך ביאור, שהרי סוף סוף גם בזריקת פיגול הבשר אינו מותר באכילה).
אולם ניתן גם להבין שזריקת הדם של הקרבן המפוגל מגדירה אותו כ"דבר שנעשית מצוותו", ודבר זה כשלעצמו מפקיע ממנו דין מעילה (הבחנה זו נדונה כבר בעיון אתמול, ראו שם בהרחבה).
ב. שני סוגים של זריקה פסולה – זריקה שהיא עצמה פסולה, לעומת זריקה שנעשתה כראוי, אלא שהבשר שאותו היא נועדה להתיר יצא, ולכן הזריקה אינה יכולה להתירו. במקרה השני הזריקה אמנם אינה מתירה את הבשר באכילה ואינה מגדירה אותו כ"דבר שנעשית מצוותו" (שהרי מצוותו של הבשר היא שהדם יזרק עליו כשהבשר עצמו בתוך תחום העזרה), ולכן אינה יכולה להפקיעו מידי מעילה, אך היא כן יכולה לקדש את האימורים כ"לחמו של מזבח" (על ההבחנה בין דין "דבר שנעשית מצוותו" לדין "לחמו של מזבח" ראו בהרחבה בעיון מחר). אימורים אלו לא יוכלו להיקרב בפועל, משום שהם יצאו, אולם הם עדיין נחשבים כדבר שהיה אמור להיקרב אלא שיש בו פסול, ולכן יש בהם מעילה.
לו היינו מקבלים חילוקים אלו, היה מקום להעלות אפשרות קיצונית יותר – זריקת פיגול, כאמור, אינה יכולה להגדיר את האימורים כ"לחמו של מזבח", אך יתכן שהיא יכולה להגדיר אותם כ"דבר שנעשתה מצוותו" (כפי שהיא מגדירה את הבשר). אם כן – יוצא שהיא אמורה להפקיע גם אימורי קדשי קדשים מידי מעילה, שהרי איסור המעילה שהיה בהם קודם הזריקה (מכיון שהיו בגדר "דבר שלא נעשתה מצוותו") פקע, ואילו איסור המעילה שחל עליהם בעקבות הזריקה (משום שהם "לחמו של מזבח") אינו יכול לחול בעקבות זריקה פסולה.
אמנם, מדברי הגמרא והראשונים משתמע שהם לא קיבלו סברא זו, משום שהם עוסקים בהפקעת איסור מעילה מבשר קדשי קדשים, ולא מאימוריהם. בנוסף, לא מצאתי מי שהעלה אפשרות כזו, ולכן נראה שסברתם של התוספות, שנועדה להסביר את ההוה אמינא של הגמרא בעמוד ב, אינה מתקבלת למסקנה (בנוסף, יתכן שהחילוק הראשון אכן מניח שהקרבן נחשב כמותר באכילה במידה מסוימת, ולא כפי שהצענו, וכמובן שהיתר חלקי זה אינו שייך באימורים, שהם ודאי יכולים להיחשב מותרים באכילה).