מעילה דף ט – תשלומי המעילה

  • הרב אברהם סתיו
העונש על איסור המעילה כולל גם קרבן אשם וגם תשלומים. ביחס לתשלומים אלו נאמר בפסוק (ויקרא ה, טז): "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן". בפשט הפסוק אפשר להבין שהכתובת לתשלום היא הכהן, אך לחז"ל ברור היה שהתשלום הוא לקדש עצמו, ובתורת כהנים על אתר דרשו: "מן הקדש – לאותו הקדש". כלומר, התשלום אמור להגיע לאותו קדש שבו נעשתה המעילה. גם הברייתות המובאות בסוגייתנו הלכו בכיוון זה:
"כל קרבנות המזבח – למזבח, קרבנות קדשי בדק הבית – לבדק הבית, קרבנות צבור – לנדבת צבור".
את העיקרון שלפיו הולכים תשלומי המעילה לאותו סוג של קדש שבו הייתה המעילה אפשר להבין בשתי דרכים:
א. אם נראה את תשלומי המעילה כמעין תשלומי גזל, אפשר להבין שכל אחת מרשויות הקֹדש נחשבת כבעלים עצמאי, והגוזל ממנה צריך להשיב לה את דמי גזילתו.
ב. אפשר להבין שיש גזירת הכתוב במעילה שאותה קדושה שהופקעה במעילה שבה וחלה על התשלומים.
בדברי החזון איש (קדשים סי' לח ס"ק ג) אפשר למצוא נפקא מינא לחקירה זו (אף שהוא עצמו לא הציג כך את החקירה), בדין מעילה בקונמות. במקרה כזה אין יישות שיכולה להיחשב כבעלים, ולכן לפי הצד הראשון – למעשה אין למי לשלם, אך לפי הצד השני ייתכן שגם כאן קיימת אותה גזירת הכתוב שמחילה על התשלומים את קדושת הקונם שהופקעה במעילה.
ייתכן שחקירה זו עומדת בבסיס מחלוקת האמוראים בסוגייתנו בעניין מעילה בבשר קדשי קדשים:
"איתמר: הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, ואמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, רב אמר: מה שנהנה יפלו לנדבה, ולוי אמר: יביא דבר שכולו למזבח".
המיוחד בבשר קדשי קדשים הוא שמצד אחד הוא חלק מקרבן שלם, שבשרו הולך למזבח אך עורו הולך לכהנים, ומצד שני הוא עצמו עולה כולו למזבח. לדעת רב תשלומי המעילה במקרה כזה הולכים לטובת הבאת קרבן שיהיה גם הוא קדשי קדשים, ואילו לדעת לוי צריך להביא דבר שישקף את מעמדו של הבשר עצמו וילך כולו למזבח.
אפשר להבין שמחלוקת האמוראים תלויה בחקירתנו הנ"ל: לדעת רב תשלומי המעילה הם כעין תשלומי גזילה, שאמורים ללכת לישות הנגזלת, ובמקרה הזה מדובר בישות של קדשי קדשים. לדעת לוי יש גזירת הכתוב שמחילה על תשלומי המעילה את אופי הקדושה שהופקעה מהם, ובמקרה הזה מדובר בקדושת מזבח גמורה.
חיזוק מסוים להבנה זו ניתן למצוא בכך שדווקא רב השתמש במילים "מה שנהנה", ופירש רש"י (ד"ה רב): "שחייב לשלם בשביל מה שנהנה". כלומר, דעת רב שהתשלומים הולכים לקרבן של קדשי קדשים מבוססת על כך שהוא מבין את תשלומי המעילה כחיוב ממוני עבור מה שנהנה, ולא כגזירת הכתוב מחודשת.