מעילה | דף יב | מעילה במחוסר זמן

המשנה (בדפוס שלפנינו היא מפוצלת – חלקה הראשון בדף יא ע"ב, וחלקה השני בדף יב ע"א) מביאה מחלוקת בנוגע למעמדם של תורים שלא הגיע זמנם (בני יונה קרבים רק כשהם צעירים, ואילו תורים – רק כשהם בוגרים):

"תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן – לא נהנין ולא מועלין
ר"ש אומר: תורין שלא הגיע זמנן – מועלין בהן, בני יונה שעבר זמנן – לא נהנין ולא מועלין בהן".

הגמרא מסבירה שדעתו של רבי שמעון לגבי תורים שלא הגיע זמנם נובעת מדעתו בנוגע למעמדו של כל קרבן "מחוסר זמן" – קרבן שמסיבות שונות עדיין אינו ראוי להיקרב, כגון בהמה בת פחות משמונה ימים. בניגוד לדעת חכמים, הסוברים שקרבן מחוסר זמן הוא קרבן פסול, ופסולו פוקע ממנו רק כשמגיע זמנו, לדעת רבי שמעון קרבן מחוסר זמן הוא קרבן כשר לכל דבר, אלא שהתורה אסרה להקריבו קודם זמן מסוים (כפי שהאיסור להקריב קרבנות בלילה אינו מלמד שכל הבהמות נפסלות בכל לילה מחדש, אלא שהתורה אסרה הקרבת קרבנות בשעות מסוימות).

הגמרא מקשה על דעת חכמים: הלוא בקרבנות מחוסרי זמן אחרים, כגון בהמה בת פחות משמונה ימים, יש מעילה, ומדוע שונה דינם של תורים שלא הגיע זמנם?

הגמרא משיבה שקיומו של דין מעילה בקרבן מחוסר זמן נובע מהיכולת לפדותו אם נפל בו מום, אולם בעופות אין פסול בעל מום, ולכן אין בהם פדיון, ואם הם אינם ראויים להקרבה – גם אם באופן זמני – קדושתם נפגמת ואין בהם דין מעילה.

בפשטות ניתן להבין שהקשר בין יכולת הפדיון של קרבן לקיומו של דין מעילה באותו קרבן נובע מכך שיכולת הפדיון מעידה על כך שקדושתו של הקרבן חמורה יותר, מעין דבריה של הגמרא במספר מקומות – "אלימא קדושתיה למיתפס פדיוניה". יכולת הפדיון מעידה על כך שבקרבן יש גם קדושת דמים, שהיא זו שיכולה להיתפס בכסף הפדיון, ובה ניתן למעול אף אם הקרבן עצמו אינו ראוי להקרבה. על פי הבנה זו, קדושתם של קרבנות העוף שונה מהותית מקדושתם של קרבנות בהמה – בקרבנות בהמה יש גם קדושת גוף וגם קדושת דמים, ואילו בקרבנות העוף יש רק קדושת גוף.

מפשט הגמרא נראה שבכל קרבן בהמה מחוסר זמן יש מעילה, אולם הרמב"ם (הלכות מעילה ב, טז) פסק:

"כל בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום, בין שקדם מום קבוע להקדשה בין שקדם הקדשה למום קבוע, ואפילו היתה מחוסר זמן – מועלין בהם..."

הרמב"ם ציין שיש מעילה בקרבן מחוסר זמן, אולם כתב זאת רק לגבי קרבן בעל מום, ולא לגבי קרבן תמים, ונראה מדבריו שמכיון שקרבן מחוסר זמן תמים אינו יכול להיפדות עד שיפול בו מום – אין בו מעילה.

בעקבות זאת חידש הלבוש מרדכי (זבחים סי' יד אות כו) שגם בקרבנות בהמה, כל עוד הם תמימים, אין קדושת דמים, ורק לאחר שנופל בהם מום – חלה עליהם קדושת דמים. דבר זה מסביר מדוע גם לאחר שהקרבן נפסל להקרבה מסיבות שונות, עדיין עלינו לחכות עד שייפול בו מום לפני שניתן יהיה לפדותו, כפי שנאמר במקומות רבים – "ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה". רק לאחר נפילת המום ניתן לפדות את הקרבן, משום שרק אז חלה עליו קדושת דמים. הדבר עדיין דורש הסבר – מדוע נפילת המום מחילה קדושה על הקרבן, וראו בעיון לתמורה דף יט, שבו הצענו הסבר חלקי לייחודו של פסול בעל מום משאר הפסולים, ועדיין הדברים צריכים עיון.