דילוג לתוכן העיקרי

מעילה | דף יז | כל שטומאתו ושיעורו שוין

בעוד שברוב המשניות בפרק מובאות דוגמאות שונות של דברים שמצטרפים ודברים שאינם מצטרפים זה לזה, במשנתנו (יז ע"א) מנסה רבי יהושע לנסח כלל עקרוני בשאלה זו:
"כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוין – מצטרפין, טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא טומאתו [ולא] שיעורו – אין מצטרפין".
לדעת רבי יהושע, תנאי הכרחי ומספיק לצירוף בין שני איסורים או שתי טומאות הוא שגם דיני הטומאה שלהם וגם שיעורם יהיו שווים, כפי שהדגים רש"י על אתר:
"כל שטומאתו ושיעורו שוין – כגון נבלה ונבלה או חולד ועכבר.
טומאתו ולא שיעורו – כגון שרץ ונבלה, דטומאתן שוה, דשניהן הויין טומאת ערב, ולא שיעורו, דנבלה שיעור טומאתה בכזית ושרץ בכעדשה.
[שיעורו] ולא טומאתו – כגון נבלה ומת, תרוייהו מטמאין בכזית, מת הויא טומאתו ז' ונבלה לא הויא אלא טומאת ערב".
כפי שאפשר לראות בדברי רש"י, הדוגמאות הפשוטות לדברים שטומאתם ושיעורם שווים הן טומאות מאותו שם, היינו נבלה ונבלה או שרץ ושרץ. טומאות מסוגים שונים הן טומאות שדיני טומאתן ושיעורן שונים וממילא הן אינן מצטרפות. לאור זאת יש לחקור מהי משמעותו של הכלל שאותו טבע רבי יהושע:
א. סימן. הזהות של דיני הטומאה ושיעורה היא סימן לכך שמדובר בסניפים של אותו שם טומאה, ולכן הם מצטרפים זה לזה.
ב. סיבה. ללא תלות בשאלת הקשר המהותי בין סוגי הטומאות, עצם העובדה ששתיהן מובילות לאותה מטרה – הן מצד השיעור והן מצד הדינים – גורמת לכך שהן יכולות להצטרף זו לזו.
מקור לחילוק זה ניתן למצוא בדברי התוספות בדף הקודם (טז ע"א ד"ה אמר רב), שדנו בדעת רב שנבלת בהמה טהורה אינה מצטרפת לנבלת בהמה טמאה:
"וא"ת והא קתני במתני' כל ששיעורו וטומאתו שוה מצטרפין, וכל הנבילות בין של טומאה בין של טהורה טומאתו ושיעורו שוה!
י"ל דלא קאמר מצטרפין אלא בשרצים, שאין חלוקים לענין אכילה, אבל בבהמה דחלוקה לענין אכילה, כגון טהורה או טמאה, בהא לא קאמר דמצטרפי".
באופן פשוט נראה שהנחת המוצא של התוספות הייתה שעצם הזהות של דיני השיעור והטומאה מהווה סיבה לצירוף, ואילו בתשובתם הסיקו שכאשר שמות האיסור חלוקים זה מזה אין הם יכולה להצטרף גם אם טומאתם ושיעורם שווים. מקור נוסף אפשר למצוא בתפארת ישראל על משנתנו (מעילה פרק ד אות כג):
"כל שטומאתו ושיעורו שוין – כגון מת ומת, נבילה ונבילה, שרץ ושרץ, [אב"י גם אפשר באינן ממין א', כגון שרץ ושכבת זרע, דשניהן שיעורן לטמא בכעדשה וטומאתן טומאת ערב]".
כפי שניתן לראות, הדוגמאות הראשונות הנזכרות בדברי התפארת ישראל (ומועתקות מדברי הברטנורא) הן דוגמאות שבהן זהות דיני הטומאה והשיעור משקפת זהות מהותית של שם הטומאה. אך הדוגמא שנוספה, של שרץ ושכבת זרע, מהווה דוגמא לשתי טומאות שבפשטות אין כל קשר מהותי ביניהן, ורק מקרה בעלמא הוביל לכך ששיעורן וטומאתן יהיו שווים, וממילא יש להסתפק אם תצטרפנה זו לזו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)