מנחות | דף קי | הדרן למסכת מנחות

בשעה טובה ומוצלחת מסיימים אנו את לימוד מסכת מנחות. מסכת מנחות משלימה את מסכת זבחים הקדמה לה, ושתיהן יחד סוקרות את דיני הקורבנות המוקרבים בבית המקדש. באופן כללי, ניתן לחלק את עבודת הקורבנות לשני חלקים מרכזיים: החלק הראשון הוא זריקת הדם על המזבח, אשר גוררת עימה, בדרך כלל, את כפרת הקורבן. החלק השני הוא הקטרת האימורים על גבי המזבח. באשר למנחות, משמשת הקטרת הקומץ בשני התפקידים: היא נידונה הן כזריקה והן כהקטרה.

כאמור, זריקת הדם או הקומץ נושאת עימה כפרה. כאשר בית המקדש עומד בחורבנו, בעוונותינו, יש לנסות ולמצוא כפרה באפיקים אחרים: על ידי חזרה בתשובה, על ידי צום ותפילה ועוד כהנה.

ומה תפקידה של ההקטרה? פירוש המונח "והקטיר" הוא להפוך לקטורת או לקיטור. כלומר, בשר הזבח שעולה על המזבח נשרף באש, והופך לעשן. ההקטרה הופכת את הבשר הגשמי לישות רוחנית; החומר הופך לרוח.

פירוש נוסף למונח והקטיר הוא על פי הלשון הארמית, אשר בה קטר הוא למעשה קשר. ההקטרה, ההופכת את המוצק לרוח, היא גם הדרך ליצור קשר בין הקדוש ברוך הוא ובין העולם. הרמב"ן בפירושו לתורה עוסק פעמים אחדות בסודם של הקורבנות, ואף שאין לנו עסק בנסתרות, נביא קטע קצר מדבריו (בראשית, פרק ב' פסוק ח'):

"ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה "לעבדה ולשמרה" - אלו הקרבנות ... ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה".

הקורבנות יוצרים קשר בין הקדוש ברוך הוא ובין העולם, וממילא ממשיכים שפע של ברכה לכל העולמות.

כאמור, אף כאשר בית המקדש חרב ניתן למצוא תחליפים לכפרה שבזריקת הדם. אך האם ישנו תחליף גם להקטרת הזבח על המזבח? התשובה לכך מצויה בסוגייתינו (דף ק"י עמוד א'):

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי".

יש לדייק בדברי הגמרא: תלמידי החכמים אינם "מקריבים", אלא "מקטירים".

נראה, שתלמידי החכמים מסוגלים לעבוד את עבודת ההקטרה, אשר עניינה בהפיכת החומרי לרוחני. תלמידי החכמים העוסקים בענייני קודשים מדברים על בהמות, על איברים, על דם ועל סולת, אך נוטלים את כל אלה, והופכים אותם לעניין רוחני ונשגב, לדבר ה' זו הלכה.

עם סיומן של מסכתות זבחים ומנחות, יש לתת שבח והודאה לבורא עולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובמסגרת העיסוק והשעשוע בתורה, זכינו להפוך את הגשמי והחומרי לרוחני, ולקיים את נבואת מלאכי:

"כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָ-אוֹת".

מי יתן ומכוחו של לימוד זה, נזכה לקיומה המושלם של נבואת מלאכי:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".