שיעור 35

ליקוטי מוהר"ן | תורה קע"ט | מעלת התענית

11.08.2014

קובץ טקסט

דַּע שֶׁכְּנֶגֶד כָּל מִינֵי מַחֲלקֶת הֵן בְּגַשְׁמִיּוּת הֵן בְּרוּחָנִיּוּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁצָּרִיךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הַכּל בִּכְלַל מַחֲלקֶת, שֶׁעוֹמְדִים וְחוֹלְקִים עָלָיו וְרוֹצִים לְבַטֵּל דַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ מַה שֶּׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, וּכְדֵי לְבַטֵּל הַמַּחֲלקֶת מֵאֵיזֶה בְּחִינָה שֶׁתִּהְיֶה וְלַעֲשֹוֹת שָׁלוֹם, עַל-זֶה צָרִיךְ תַּעֲנִית וְזֶה מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב): "מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם", צְדָקָה הוּא בְּחִינַת תַּעֲנִית, כִּי עִקַּר הַתַּעֲנִית הוּא צְדָקָה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ו): 'אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא צִדְקְתָא', כִּי בְּחִינַת הַמַּחֲלקֶת הוּא רָצוֹן אַחֵר שֶׁעוֹמְדִים עָלָיו לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ, וּסְגֻלַּת הַתַּעֲנִית אִיתָא בְּזהַר (אַחֲרֵי ס"ח) "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁתֵיכֶם"- 'שֶׁמַּעֲלַת הַתַּעֲנִית לְאַכְנָעָא לִבָּא לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא', שֶׁעַל יְדֵי הַתַּעֲנִית נִכְנָע וְנֶחֱלָשׁ הַלֵּב וְנִתְבַּטֵּל כָּל הָרְצוֹנוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, לְאַדְבְּקָא רְעוּתָא דְּלִבָּא וְכוּ' וְעַל-כֵּן עַל יְדֵי זֶה נִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת רְצוֹנוֹת אֲחֵרִים שֶׁלּא כִּרְצוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב'): 'בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ', וְעַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית כְּבָר נִתְבַּטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, עַל כֵּן נִתְבַּטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, וְנִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלקֶת וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם כַּנַּ"ל 'מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם' (ראשׁ-הַשָּׁנָה י"ח:): "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְכוּ' יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה" 'קָרֵי לֵהּ צוֹם וְקָרֵי לֵהּ שָׂשׂוֹן וְכוּ' אֶלָּא כְּשֶׁאֵין שָׁלוֹם-צוֹם', הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין שָׁלוֹם וְיֵשׁ מַחֲלקֶת, אֲזַי צוֹם, כִּי צָרִיךְ לָזֶה תַּעֲנִית כַּנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית נַעֲשֶׂה שָׁלוֹם וַאֲזַי כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם- שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, כִּי עַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית נִבְנֶה קוֹמַת וְחִיּוּת הַשִּׂמְחָה, כִּי מַעֲלַת הַתַּעֲנִית שֶׁמְּעוֹרֵר וּמְחַיֶּה מֵתִים, הַיְנוּ הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ בַּחֹשֶךְ, וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת, כִּי כָּל יוֹם וָיוֹם נִמְשָׁךְ עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁעוֹשֶׂה בְּזֶה הַיּוֹם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲזַי מְחַיֶּה הַיּוֹם וּמַמְשִׁיךְ לוֹ חִיּוּת וְשֶׁפַע רַב מִלְּמַעְלָה, אַךְ אִם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ מִצְווֹת, אֲזַי אֵינוֹ יוֹרֵד עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה כִּי-אִם בְּצִמְצוּם גָּדוֹל מְאד רַק כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם, וּכְשֶׁהוּא נוֹטֵל זֶה הַיּוֹם וְעוֹשֶׂה בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, רַע, אֲזַי מוֹרִיד וּמֵינִיק וּמוֹצֵץ הַשֶּׁפַע הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ בְּזֶה הַיּוֹם, עַד שֶׁמּוֹצֵץ גַּם עֶצֶם הַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ לְהַיּוֹם בְּעַצְמוֹ, מִלְּבַד הַשֶּׁפַע הַבָּא מִלְמַעְלָה דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, כִּי כָּל יוֹם הוּא בְּרִיאָה, וְיֵשׁ לוֹ חִיּוּת עַצְמוֹ מִלְּבַד הַשֶּׁפַע, וְהוּא מוֹצֵץ גַּם חִיּוּתוֹ הָעַצְמִי שֶׁל הַיּוֹם, עַד שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הַיָּמִים הַלָּלוּ פְּגָרִים מֵתִים, כְּמוֹ מְשַׁל הַתִּינוֹק הַיּוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהּ חָלָב יוֹנֵק הֶחָלָב, וּכְשֶׁנִּפְסָק הֶחָלָב מוֹצֵץ דָּמָהּ וְחִיּוּתָהּ מַמָּשׁ, אַךְ עַל- יְדֵי הַתַּעֲנִית הוּא מְעוֹרֵר וּמְחַיֶּה הַיָּמִים הַלָּלוּ, וְהַכּל לְפִי הַתַּעֲנִית וְיֵשׁ לַהֲבִינוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת כִּי כְּשֶׁמִּתְעַנֶּה, נִמְצָא אֵין לוֹ חִיּוּת וְכחַ מִזֶּה הַיּוֹם, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בּוֹ וְאַף-עַל-פִּי-כֵן עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם נִמְצָא שֶׁעוֹבֵד הַשֵּׁם בַּכּחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאֶתְמוֹל, כִּי בְּלא זֶה מֵאַיִן לוֹ כּחַ, נִמְצָא שֶׁעוֹבֵד הַיּוֹם בַּכּחַ שֶׁל אֶתְמוֹל, עַל- כֵּן מֵבִיא חִיּוּת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל אֶתְמוֹל וְאַחַר-כָּךְ כְּשֶׁמִּתְעַנֶּה עוֹד וַאֲזַי אֵין מַסְפִּיק לוֹ כּחַ שֶׁל אֶתְמוֹל, כִּי כְּבָר נֶחֱלַשׁ הַגּוּף, וְאָז צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכחַ שֶׁל יָמִים הַקּוֹדְמִים לְמַפְרֵעַ עוֹד, נִמְצָא שֶׁמֵּבִיא בְּכָל פַּעַם חִיּוּת וְהֶאָרָה לַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁנָּפְלוּ וּמֵתוּ, עַד שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְעַנּוֹת כָּל כָּךְ, שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכּחַ שֶׁל הַיָּמִים שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וַאֲזַי מְחַיֶּה וּמֵאִיר כָּל הַיָּמִים [וְעַל-כֵּן עַל יְדֵי הַתַּעֲנִית נִבְנֶה קוֹמַת הַשִּׂמְחָה, שֶׁהִיא הַחִיּוּת וּנְקֻדּוֹת שֶׁל כָּל הַמִּצְווֹת כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לעיל בסי' קעח)]: (זֶה הָעִנְיָן לא בֵּאֵר הֵיטֵב, וְהָעִקָּר שֶׁעַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית, עַל יְדֵי מַה שֶּׁמּוֹצִיא הַכּחַ שֶׁל כָּל יוֹם וָיוֹם שֶׁעָבַר וּמַכְנִיס אוֹתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה' , וּמְחַיֶּה כָּל הַיָּמִים הַמֵּתִים שֶׁפָּגַם בָּהֶם כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי-זֶה נִבְנֶה הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל) וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים צ): "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ", 'עִנִּיתָנוּ' לְשׁוֹן תַּעֲנִית, הַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה הַשִּׂמְחָה כִּימוֹת הַתַּעֲנִית, כִּי כְּפִי יְמֵי הַתַּעֲנִית כֵּן מְחַיֶּה הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים בַּמִּצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁלּוֹ וְכֵן נִבְנֶה הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְזֶה שֶׁכָּתְבוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שָׁם): 'כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם-שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה', כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם הַיְנוּ עַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי-זֶה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה כַּנַּ"ל, בְּחִינַת: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" כְּפִי יְמֵי הַתַּעֲנִית כֵּן הַשִּׂמְחָה (תְּהִלִּים קל"ט): "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְכוּ' יָמִים יֻצָּרוּ", כָּל יוֹם הוּא יְצִירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, "וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם"-זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם שֶׁהוּא תַּעֲנִית שֶׁמְּחַיֶּה כָּל הַיָּמִים, כִּי יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא כְּלָלוּת כָּל הַיָּמִים, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁתֵיכֶם" הַיְנוּ הָרְצוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר הַנַּ"ל 'לְאַכְלָלָא כּלָּא גּוּפָא וְנַפְשָׁא וּלְאִתְכְּנָעָא בְּהַאי יוֹמָא וִיהֵא רְעוּתָא דִּילְהוֹן בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא' וְכוּ' כִּי נֶפֶשׁ הוּא בְּחִינַת רָצוֹן, וְהָעִקָּר לְהַכְנִיעַ הָרָצוֹן, וְזֶה: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", עַל-יְדֵי פְּנִימִיּוּת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הַיּוֹם שֶׁהוּא כָּלוּל מִכָּל הַיָּמִים, תְּעַנּוּ וְכוּ' כַּנַּ"ל:

שתי הקדמות: הקדמה אחת היא שר' נחמן הבין מאוד מקרוב בכל הקשור לתעניות. זמן רב היה מתענה משבוע לשבוע - הוא לא היה אוכל במשך כל השבוע עד יום השבת. ר' נחמן היה מוסר את נפשו על התעניות הללו ,מתענה ומגיע לחלישות גדולה מאוד עד כדי שכמעט זב מפיו דם ואעפ"כ הוא התעקש מאד להמשיך את התענית. מסופר שר' נתן בא אל ביתו של ר' נחמן וראה אותו שכוב על הרצפה, ר' נתן רצה להקים אותו והפציר בו נמרצות שיפסיק את התענית ור' נחמן סירב. ר' נחמן לא הסכים להפסיק את התענית אך הוא לא קבע זאת כפסיקה חד משמעית כפי שיכול היה, אלא לאחר שראה שר' נתן מפציר בו אמר לו 'בסדר, אבל לפני כן תשיר לפניי את הניגון של 'אשת חיל' ולאחר מכן אשב לאכול'. ר' נתן שר ושר את הניגון שוב ושוב, כפי שביקש ר' נחמן, כך עד שנגמרה התענית. ר' נחמן לא יצא בהתנגדות לבקשתו של ר' נתן אלא הלך איתו בסוג של הכנעה, הכנעה זו היא כנראה מהותית לתענית ונראה שכל תענית מובילה אליה. ר' נחמן הרגיש והבין שאפשר להרוויח מן התענית ריווח רוחני עד כדי שהיה מוכן לשלם מחיר גדול של חלישות הגוף שהיה בה.

הקדמה שניה שהיא הפוכה לחלוטין מהראשונה היא שמאז שר' נחמן גילה את ההתבודדות הוא כלל לא המליץ על תעניות, הוא אמר שאם היה יודע את גודל התיקון שיש בהתבודדות, אז הוא לא היה כלל מתענה את כל אותן התעניות. ההתבודדות יכולה לתקן את הכל רק באמצעות הדיבור עם ה'. כך גם המליץ לחסידיו שלא לעשות תעניות, ואמר 'שמי שקרוב אליי לא צריך תענית ומי שלא קרוב אליי לא יעזור לו תענית'. ובכל זאת הכיר ר' נחמן במעלתה של התענית וידע שבגבולות מסוימים זקוקים לה. כך ציווה על ר' נתן לא לאכול מעת לעת פעם בשבוע וכמובן שתענית יום כיפור שמדאורייתא (המוזכרת בדברי ר' נחמן בתורה שלנו) והתעניות דרבנן הינן עדות לכך שיש צורך גם בתענית במינונים מסוימים .מהי אם כן מעלתה של התענית?

עד כאן ההקדמה לסוגיית התעניות אצל ר' נחמן.

מחלוקות רבות יכולות לבוא על האדם מידי יום. כל התנגדות שיש לרצונך היא מחלוקת. זו יכולה להיות כפשוטו מצד אנשים שחולקים עליך, אך יכולה היא לנבוע אפילו מהמציאות כשלעצמה בזרימת החיים, כאשר דברים לא מסתדרים ולא מתרחשים כרצונך. ישנם זמנים בחיים שבהם אדם אפילו חולק על עצמו וגם אז מחלוקת זו יכולה להיות בעניינים גשמיים ואף רוחניים. עצתו של ר' נחמן על מנת לבטל את המחלוקת - תענית. והשאלה היא למה? מה יש בתענית שמבטיח לנו שלום? אך אפשר לשאול עוד יותר, כיצד לפי ר' נחמן התענית מביאה גם שמחה, כפי שמבטיח ר' נחמן בהמשך, והרי על פי הניסיון התענית מביאה לנו רק חולשה עצבות וקושי? אמנם ההשוואה בין צדקה לתענית מובנת, שכן שניהם מביאים לידי חיסרון אצל האדם, חיסרון בכסף או חיסרון באוכל. גם נקל להסביר מדוע צדקה מרבה שלום - מי לא ישמח כשיקבל את חסרונו. אך כיצד חיסרון יזום כמו התענית, חיסרון שאיננו נותן לשני דבר, כיצד הוא יביא לשלום?! ר' נחמן קושר את הדברים לדברי המשנה באבות, "בטל רצונך מפני רצונו ,כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" ואנו נשאל, הא גופא כיצד?

על מנת להבין את הדברים לעיל לעומקן נתבונן בשורות הבאות של ר' נחמן:

כִּי עַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית נִבְנֶה קוֹמַת וְחִיּוּת הַשִּׂמְחָה, כִּי מַעֲלַת הַתַּעֲנִית שֶׁמְּעוֹרֵר וּמְחַיֶּה מֵתִים, הַיְנוּ הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ בַּחֹשֶךְ, וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת, כִּי כָּל יוֹם וָיוֹם נִמְשָׁךְ עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁעוֹשֶׂה בְּזֶה הַיּוֹם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲזַי מְחַיֶּה הַיּוֹם וּמַמְשִׁיךְ לוֹ חִיּוּת וְשֶׁפַע רַב מִלְּמַעְלָה, אַךְ אִם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ מִצְווֹת, אֲזַי אֵינוֹ יוֹרֵד עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה כִּי-אִם בְּצִמְצוּם גָּדוֹל מְאד רַק כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם, וּכְשֶׁהוּא נוֹטֵל זֶה הַיּוֹם וְעוֹשֶׂה בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, רַע, אֲזַי מוֹרִיד וּמֵינִיק וּמוֹצֵץ הַשֶּׁפַע הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ בְּזֶה הַיּוֹם, עַד שֶׁמּוֹצֵץ גַּם עֶצֶם הַחִיּוּת שֶׁיֵּשׁ לְהַיּוֹם בְּעַצְמוֹ, מִלְּבַד הַשֶּׁפַע הַבָּא מִלְמַעְלָה דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ

לכל אחד מאתנו יש ימים שעברו עליו בחושך. אם יש חושך משמע שאמור היה להיות אור. ממשיך ר' נחמן ומסביר: "כִּי כָּל יוֹם וָיוֹם נִמְשָׁךְ עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁעוֹשֶׂה בְּזֶה הַיּוֹם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲזַי מְחַיֶּה הַיּוֹם וּמַמְשִׁיךְ לוֹ חִיּוּת וְשֶׁפַע רַב מִלְּמַעְלָה" לכל יום יש הארה ייחודית משלו ובכל יום אמור לרדת אל האדם שפע מיוחד מלמעלה. כשאדם עושה במשך היום מצוות ומעשים טובים הוא מחיה את היום עצמו וממשיך לו חיות שפע מלמעלה. אבל אם הוא לא עושה מצוות ומעשים טובים, או גרוע מזה – עושה מעשים לא טובים – הרי שלא רק שהוא לא ממשיך את השפע מלמעלה שראוי ליום הזה, אלא שהוא מוצץ ומושך את מעט השפע שיש לעצם היום כפי שהוא. במעשיו יש ניצול לרעה של היום שהוגש לו למעשים טובים ולהארה ובמקום אלה מנצל הוא את יומו למעשיו הרעים או בשביל הסתמיות שבתוכה הוא חי. יום כזה הריהו כפגר מת! משל למה הדבר דומה – לתינוק שיונק משדי אמו וכל זמן שיש לה חלב התינוק יונק אותו, אבל כשנפסק החלב – הוא מוצץ את דמה וחיותה ממש. הוא כבר לא מוצץ את השפע שמגיע לו אלא הוא מוצץ את עצם החיות שיש בכלל ביום הזה, והיום הזה נשאר כמו פגר מת. וממשיך ר' נחמן ואומר שעל ידי התענית אפשר להחיות את אותם ימים שעברו עליו בחושך.

איך אפשר לתרגם לעולמנו ולהבין את מה שר' נחמן אומר כאן? ובכן, לכל יום יש שפע, לכל יום יש פוטנציאל של מימוש, לעשות ולקיים את מה שה' רוצה ממך ביום הזה. למה נבראת? מה התכלית שלך ביום הזה? אין יום שאין בו טוב אומר הזוהר, אין יום שאין בו משימה, שאין בו אתגר, שאין בו ניסיון, או לפחות שהיה יכול להיות בו. יום שעבר ללא כל אלה, ללא אתגר, משימה, ניסיון או מימוש תכלית – מותיר את האדם עם איזו חתיכה קטנה של אכזבה. גם באופן לא מודע, אדם גורר אחריו מעט ייאוש המחלחל אט אט טיפין טיפין לאיבריו לאמור לו 'אין באמת תכלית לכל זה'. נמצא שהחיים הינם מטרה כשלעצמה וממילא מה שמנחה אותם הוא עקרון ההישרדות, כמו אותו תינוק שיונק את דמה וחיותה של אימו, כך האדם יונק מעצם החיים ולא מן הערך היוצא מהם, נואש הוא לא רק מן התכלית של החיים אלא מן החיים עצמם.

כל יום הוא פוטנציאל של גדילה. אך אדם יכול לגדול בגופו אבל לא במעשיו, אדם יכול להיות בחוץ זקן אבל בפנים עדיין ילד קטן. האדם גדל בשנותיו, ובאופן טבעי היה מצופה שככל אדם יגדל כך יגדלו חוכמתו ניסיונו ודעתו, אבל לא תמיד אדם מממש את הפוטנציאל של הימים שניתנו לו ואז אנחנו רואים אדם גדול בגופו עם נפש קטנה – קטנוני וצר. כשילד קטן מתנהג בקטנות ובקטנוניות אנחנו סולחים לו, יש בזה אפילו קצת חן, כי זה מתאים לו. אך כאשר אדם בוגר מתנהג באותה התנהגות עצמה, אנחנו לא מחייכים ולא סולחים. להיפך, אנחנו כועסים, כי אנחנו מצפים ליותר - לפי שנותיך ולפי הניסיון שלך היית צריך להיות במקום גבוה יותר. באופן טבעי אדם אמור היה להגיע אל זקנותו עם חכמה מיושבת בדעתה, כמאמר חז"ל: זקן = זה קנה חכמה. אבל לרוב אנחנו לא מגיעים לאחרית ימינו עם כל פוטנציאל החכמה שהייתה יכולה להיות מנת חלקנו אם היינו מנצלים כל יום ויום בתבונה. בעקבות כך התסכול שנצבר גדל. שנות הזקנה בתרבות שלנו לא נתפשות כשנים של סיכום, מיצוי ומימוש של כל מה שהיה קודם לכן אלא להיפך, של מנוחה מהם ושל קמילה המדגישה עוד יותר את חוסר ההלימה שבין החיים לבין הערך שלהם. כך בזקנה, אך גם כך בנעורים, ניתן לראות את חוסר ההתאמה שיש בין הזריזות של גדילת הגוף לבין הקצב בו הנפש מתפתחת. הגוף מבחינה פיזית מוכן לחיי נישואין בגיל הרבה יותר צעיר ממה שהיום בפועל מתחתנים, וככל שהשנים עוברות הגיל רק הולך ומתרחק, הולך וגדל. אנו רואים שיכול להיות בן אדם גדול בגילו והנפש עדיין לא מוכנה לחיי נישואין. פעם זה היה מובן מאליו שמתחתנים בגיל הרבה יותר צעיר. היום אין מוכנות נפשית לכך. ואיך שלא נסתכל על כך חוסר התאמה יש כאן.

התרבות של ימינו מלמדת אותנו איך 'לקחת' וסביב נקודה זו סובבת היא ברדיוסים שונים. אם נבחן את שורשי התרבות נגלה כי כל התרבות העכשווית נעוצה בשיח שנקודתו המרכזית נשענת על מידת הלקיחה לעצמי (כך לדוגמא השיח החברתי העכשווי מדגיש בעיקר את זכויות האדם לעצמו וממעט להתייחס לשאלת חובתו של האדם לסובב אותו). גם כאשר אדם לומד לתת הרי שבסופו של דבר גם זה בשביל לקחת. גם הנתינה איננה נתינה פשוטה אלא גם היא סוג של משא ומתן, סוג של מסחר שמטרתו עמו, לקחת שכר בתמורה. ובשביל זה צריך כמובן להתמקצע וללמוד לא רק כדי לדעת איך עושים את זה, אלא גם כדי לקבל תעודה המעניקה ערובה לאותה לקיחה שתבוא אחרי הנתינה, שהרי להתנדבות לא צריך תעודה. זמן רב לוקח עד שאדם מתמקצע בתחומו. החברה המודרנית באופן מובנה שולחת את בניה מאוחר, מוכנים מבחינתה, לחיים. חוסר ההתאמה בין הגוף לבין הנפש הינו אם כן כורח שאי אפשר לחמוק ממנו.

שתי דוגמאות אלו, הזקנה והנערות, מדגימות את הפערים שיכולים להיות בין הגיל לבין ההתפתחות הרוחנית התקינה בו ואת החיפוש אחר אותם "ימים שעברו בחושך" כדי לתקן פערים אלו. אולם כיצד?

בדרך כלל אנו תופשים שהיום מחיה אותי. ולא אני אותו. החיים נוצרו כדי לשרת אותי ובמובן הזה יום שעבר הוא יום שמיצה את עצמו ואת תפקידו. בעצם, אפשר להשליך אותו כמו תפוח אכול שהיה ואיננו. נגסתי בו ואכלתי ואת מה שנשאר אני יכול לזרוק מאחורי גבי. ככל שאדם מתבגר, לפי תרבות זו, הוא סוחב יותר ויותר שיירי תפוחים, שק מלא תפוחים אכולים נמצא על גבו של כל אחד. של כל הימים שהיו ועברו ולא ישובו עוד. עד כדי כך שהזקנה בתרבות שלנו היא עול, כי השק הזה - של כל הימים שהיו ונגסתי בהם אבל לא ישובו עוד - הוא עצום וקשה לנשיאה.

ר' נחמן מציע לנו פה תרבות אחרת, על כל יום ויום נמשך שפע מלמעלה, שאני צריך להחיות אותו ולהמשיך לו שפע מלמעלה, לא הוא אותי אלא אני אותו! באחריותי להמשיך לו שפע מלמעלה ע"י מצוות ומעשים טובים. "כִּי כָּל יוֹם וָיוֹם נִמְשָׁךְ עָלָיו שֶׁפַע מִלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁעוֹשֶׂה בְּזֶה הַיּוֹם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲזַי מְחַיֶּה הַיּוֹם וּמַמְשִׁיךְ לוֹ חִיּוּת וְשֶׁפַע רַב מִלְּמַעְלָה". כשאדם עושה חסד, איזו הרגשה נעימה מתפשטת בגופו, סוג של הקלה, חיוך רחב מתפשט בכל איברי גופו. ויש לדעת שזה לא החיוך שלו, אלא גם החיוך של הקב"ה, זהו השפע שמגיע מלמעלה. כשאדם עושה חסד יש תחושה גדולה של הקלה, של סיפוק ושל שמחה, של אלוקות, של סייעתא דשמייע במעשי ידיך, של הרחבה. כשאדם פותח את עצמו לתת, הוא פותח בתוכו גם פתח לשפע עליון שישפע עליו, מצטרף לחסד האלוקי הזורם במציאות ועל כן גם מקבל משהו מן הכוחות והשפע שלהם לעצמו. האדם שבא לעולם לעשות חסד, לתת ולא לקחת הסיט את עצמו מן במרכז, אבל בה בעת נתן משנה תוקף למעשיו. משעה שמיועדים מעשיו אל מחוצה לו, כביכול נעשים הם בלתי תלוים בו ונזכרים ונזקפים לזכותו גם לאחר מו חייו. חייו של אדם אינם עוד אותו שק מלא תפוחים נגוסים, כיוון שאין זה מתפקידם לפרנס את האדם אלא הוא תפקידו לפרנס אותם, הוא מגדל אותם כאדם הראשון בגן עגן "לעובדה ולשומרה". יום שאדם נתן לאחרים איננו יום נגוס אלא להיפך יום נאה להתכבד בו. זאת הסיבה שעל אברהם אבינו כתוב שהיה בא בימים, בא וימיו איתו. לא היו ימים שסחב מאחור, ימים שלא מוצו, שלא קבלו את השפע המגיע להם. כשאדם חי חיים של חסד, חיים של צדקה, כשמטרתו בחיים היא לתת, להעניק, הוא חי חיים של למען, של בשביל, של תכלית, לעבוד את ה', הקב"ה בעצמו אוסף את ימיו של האדם אל שקו שלו- אל צרור החיים, לשמרם שם לעולם ועד.

כך בפסוק הוא עשנו ולו(א) אנחנו – יש קרי וכתיב - האם "לא אנחנו" שולל את ה"אנחנו" או שמא "לו אנחנו" משייך את ה"אנחנו" לה'. אולם מתברר שאין סתירה, שניהם אמת ולא זו בלבד אלא שיש קשר בין שתי האפשרויות. יש קשר בין המקום שבו אדם שולל את עצמו ומוכן להגיד 'לא אני', אני לא העניין פה, לבין השייכות של 'לו אני'. ככל שאדם מוכן לבטל את עצמו – לא אני – אז הוא גם מגלה את השייכות שלו אל זולתו, אל מי שמחוצה לו. הוא עשנו ולו אנחנו, ככל שאני מתבונן ומפנים את הנקודה שלא אני עשיתי את עצמי, כך אני מכיר את השייכות אליו - אל הקב"ה ואל הזולת - שאני בשבילו ולמענו. הידיעה שלא אני צריך לעשות את עצמי היא הקלה גדולה, בשונה מכפי שמחנכים אותנו כל כך בלי משים, שאני צריך להמציא את עצמי ולהוכיח את עצמי ולכן אין לי ברירה אלא לקחת. החיים כמטרה כשלעצמה מותירים את האדם עם הברירה המתמדת שבין להיות לבין לחדול, החיים הופכים למצוקה ולכורח המכריח את האדם לקחת על מנת לחיות. לעומתם החיים המגויסים למען מטרה עליונה מגלים שגם אם יוותר האדם על אותם ידיים לוקחות, גם אם יפסיק להוכיח ולהצדיק את חייו ואף יותר מכך יהיה מוכן להתמסר ולתת, עדיין יישארו לו חייו במתנה, יגלה ש"הוא עשנו ולא אנחנו" וכבר בכך הקלה גדולה. כשעצם קיום החיים לא נמצא בסכנה מתמדת אלא תחת חסותו של הקב"ה, יכול גם האדם ביתר קלות לתת, להתמסר, להיות למען זולתו - "לו אנחנו". חיוך מתפשט בכל אבריו, רווחה, הקלה - אפשר להיות, כך פשוט, בשלום - "מרבה צדקה מרבה שלום".

"גולמי ראו עיניך ולא אחד מהם - זה יום הכפורים" - גם כאן קרי וכתיב "לא" ו"לו". גם כאן הקשר שבין השלילה העצמית לבין השייכות, הייעוד והתכלית. אותו המקום של התענית הוא בעצמו גם המקום של הצדקה. "אגרא דתעניתא-צדקתא". אותו המקום שבו אני מוכן לשלול את עצמי ולהיות בתענית לחסוך מעצמי, לקחת מעצמי, להחסיר מעצמי, הוא אותו מקום שגם אני יכול למצוא בתוכי את הכוח להעניק לשני, להתמסר, ולהרגיש שייכות אל מי שמעבר לי. בשלילה של עצמי יש הקלה גדולה, שלום ושמחה. מרבה צדקה מרבה שלום – פשוט הוא שאם אני נותן צדקה אז הזולת בשלום עמי, אולם חידוש הוא שכאשר אני מרבה צדקה אני מרבה שלום גם עם עצמי. גם ביחס אני לעצמי יש לי יותר שלום, כאשר אני חי חיים של התמסרות למען תכלית וייעוד. יום שאני מנצל אותו בשביל לקחת הוא יום שאני אוגר בו הצלחות, רווחים, הנאות, ריגושים, שבאמת קבלתי אותם, אבל היום עצמו עבר, קבלתי מה שרציתי, לקחתי מה שרציתי, אבל היום עצמו היה, עבר. לעומתו, יום שאני נותן בו מעצמי הוא יום שאני מתאמץ, מחסיר מעצמי ומוותר, ולכאורה לא רק שאני לא מרוויח אלא אפילו מפסיד, אבל יום כזה מקבל את שפעו מלמעלה ושפע הבא מלמעלה אינו פוסק. יום שבו קבלתי שפע מלמעלה, מה שלקחתי נגמר, מה שקבלתי מלמעלה לא נגמר. באופן כללי ניתן לומר, שאדם המאמין מעדיף לקבל מלמעלה מאשר לקחת, הוא מעדיף שה' ייתן לו מה שייתן לו מאשר שהוא ייקח לעצמו. ויש על העניין הזה ניסיונות רבים בכל יום ויום, בדקי דקויות האם לקחתי או קבלתי, האם זה מלמטה או מלמעלה, אפילו בפעולות פשוטות כמו אכילת תפוח וברכה עליו יכול להיות הניסיון הזה, זו מעלה גדולה מאד.

מסופר על ר' נתן ועל ר' שמעון, תלמידיו של ר' נחמן, שאחרי שנפטר, הלכו לבקר אצל אחד מנכדי ר' נחמן כדי לראות את הנהגותיו, ישבו ואכלו ולא הבחינו במשהו מיוחד. 'אבל דבר אחד ראיתי' - אמר ר' נתן - 'בכל פעם שהוא אכל הוא הרים את עיניו כלפי מעלה ואז לקח ביס'. ההתבוננות למעלה היא הנכונות להמתין לאותו שפע מלמעלה, מתוך רצון שלא לקחת אלא לקבל, לא לחטוף אלא להמתין שזה יבוא, שלא יבוא בגלל שלקחתי בכח, אלא שיבוא בגלל שה' נתן. כשה' נותן לך אז זה באמת שלך, ההרגשה של המאמין היא שבאמת מגיע לי, שהדבר הזה באמת שייך לי, רק אם הוא ניתן לי מלמעלה כמתנת חינם. אבל אם לקחתי בכוח השייכות של הדבר אליי מותנית וחיצונית וממילא גם זמנית.

ככל שאדם לוקח בעצמו תמיד ירגיש אחר כך סוג של חוסר, של אכזבה, אפס קצהו של חיסרון גדול יותר, חסרונו הגדול של האינסוף, של הפנימיות שחסרה. אך אם אדם זוכה וממתין לה – יקבל הוא מלמעלה את אותו שפע עליון שיכול להתלוות אל כל דבר במציאות. אולם התנאי לשפע זה הוא אותה הַמְתנה קטנה שעושה את ההבדל הדק שבין לקחת לבין לקבל. הזמן הוא המבחן לקבלת שפע זה והוא עושה את ההבדל בין מי שדוחק את השעה והשעה דוחקתו לבין מי שבא בימים, בין מי שניסה לאלץ את החיים לצרכיו אך נשאר רק עם קליפתם הריקה בידיו לבין מי שידע להמתין בענווה ובביטול לעיקר כי ידע שאת הפנימיות האין סופית אי אפשר לקחת אלא רק לקבל, שכן "לא אנחנו" שולטים בה, ההבדל בין מי שצריך לתקן את הימים שעברו עליו בחושך לבין מי שבא וימיו עמו. אכילת שבת היא דוגמא לשפע החסד שניתן לממתין שהרי אין מצוות השבת אלא המתנה. לו רק היה ממתין אדם הראשון לשבת היה נשאר בעולם שפע החסד והשעה לא הייתה דוחקתו ודוחקת את כולנו אלי מוות. אולי כל החיים מחוץ לגן עדן אינם אלא על מנת לתקן את אותה דחיקת שעה קמאית. אך אנו ממשיכים לקחת ולקחת.

כשאברהם גילה את החסד בעולם הוא הפך את הכל. ללמדנו שהעניין בעולם הזה הוא לתת, ושהנתינה – אם אמתית היא – השייכות וההתמסרות הינם מקום שיש בו עונג רב ושמחה גדולה והקלה גדולה ונצח והמשכיות. ראו עד כמה אנשים מחפשים את בן זוגם, עד כמה משתוקקים לילדים, רק שיהיה למי לתת, למי להתמסר ובחיק מי להרגיש שייך. לעומת זאת אדם שרק לוקח הוא אדם מת. אנשים מתים מלקחת, מתים רוחנית וגם גשמית. אמנם תכלית הבריאה להיטיב עם הנבראים, אך ההבדל בין אם אדם לוקח לבין אם אדם מקבל הינו דק מאד. כך יכול אדם לעבוד כל החודש על מנת להיטיב לתת ולהעניק ובסוף הוא מקבל את שכרו כדבר נלווה אך לא כתכלית, לעומתו יש שעובד כל הזמן והוא קורע את עצמו ולא מאמין במה שהוא עושה ומרגיש מתוסכל אלא שבסוף החודש השכר הוא המטרה ואותה הוא רוצה לקחת. אלו שני עולמות שונים, וההבדל ביניהם דק מאד כיוון ששניהם נראים כלפי חוץ אותו דבר, אלא שזה חי וזה מת.

ר' נחמן מתאר לנו מקום מאד אידיאלי, מאד מרומם, אך כדרכו כשם שעלה הוא אתנו מעלה מעלה ירד הוא אתנו בה במידה גם מטה מטה. ר' נחמן אוחז את החבל בשתי קצותיו, לא מוותר על שאיפות גבוהות, רצונות וכסופים גדולים, אבל יודע הוא להושיט אותם אלינו עד המקום שבו אנו נמצאים. ר' נחמן נמצא איתנו גם בימים שעברו עלינו בחשך. ימים שלקחנו ולא מימשנו את הפוטנציאל הגלום בהם. כולנו נראים כמו אותו זקן עם גוף גדול ונפש קטנה, כולנו טפשים יחסית למה שהיינו צריכים באמת לדעת ולהבין יחסית לחיים שהיו לנו. ניתן לשים לב לפער הזה במבט פשוט על ר' נחמן עצמו בן כמה הוא היה כשנפטר (38) ומה הוא השיג בחייו הקצרים ואיפה אנחנו. ובכל זאת פה אנחנו נמצאים וזהו מצבנו. כיצד נתקן?

מלמד אותנו ר' נחמן שיש לתענית סגולה להחיות מתים, זאת אומרת שהיא יכולה להחיות את אותם ימים מתים שעברו עלינו בחושך. התענית חוזרת אחורה ונוברת בתוך תוככי הנפש ומצליחה להיכנס אל המקומות הכי קיומיים שבתוכנו, הכי פשוטים שבתוכנו, אלו שרוצים לקחת ומלמדת אותם לקבל מחד וממילא גם לתת מאידך. כשאדם מענה את עצמו מתחיל הוא לנבור בתוכו באותם ימים של המקום האגואיסטי שרצה לקחת עוד עוד, והאגו הזה אומר 'תן לי לאכול' והמתענה אומר לו 'המתן בבקשה, למד את סוד ההמתנה, למד לקבל ולא לקחת! מתוך כך תלמד אולי גם לתת.

התענית מלמדת את האדם הכנעה. לא לשווא לא התווכח ר' נחמן עם ר' נתן ברצותו להמשיך את צומו, אלא ניהל את הדיון עמו בהכנעה. התענית איננה כוח אלא חולשה רבה ודווקא בשל כך מחלחלת היא עמוק אל החלקים הראשוניים שבאדם. הילד שצועק 'אני רעב', התינוק שבוכה לינק את חלב אמו. מתברר שילד זה צועק בתוכנו גם בחיינו הבוגרים במסווה ובדקות והוא שמכוון אותנו לקחת. כשהיינו קטנים הייתה התאמה בין הקול הילדותי הזה לבין הגיל שלנו. אולם מה נעשה וקול זה רודף אותנו עד זקנה? ועוד גרוע מכך, בהיותנו ילדים קבלנו בעל כורחנו את החולשה ואת התלות, עתה בהיותנו בוגרים איננו מוכנים להיכנע אליה. באה התענית ללמד את הילד הקטן שבתוכנו הכנעה. "גלמי ראו עינך...ולא אחד מהם" – "לא" ששולל ומלמד ביטול, חושף את החלק הראשוני והגולמי שבתוכנו שבמצבו הלא מעובד הינו ילד צעקני אגואיסטי וקטנוני. אבל הוא עצמו, אם ילמד להמתין יגלה בתוכו את ה"לו" המדרבן את האדם לחפש שייכות. ומתוך כך גם נותן כוח ורצון לתת. התענית חושפת את היכולת הזו וזה שכרה "אגרא דתעניתא – צדקתא". אולם היא חושפת אותו באותו מקום עצמו שם מצוי אותו ילד צעקני, שכן גם ההתקשרות ותחושת השייכות יש בהם משהו מאותה ילדותיות תמימה וזכה - "ילדות שניה". זיכרון גן העדן האבוד הוא זיכרון ילדות נשכח של חיי נצח, של קצב חיים אחר, של פנימיות שוקקת חיים, של חסד מתמיד. זיכרון זה חיוני גם בחיינו הבוגרים, לכוון אותנו :מה טפל ומה עיקר, מה זמני ומה נצחי, מה חיצוני ומה פנימי, זיכרון אשר כל כך מיטשטש בחיי היומיום הסואנים. אולי ביום אחד בשנה אנו מרשים לעצמנו ילדותיות תמימה והכנעה שכאלה - "ולו אחד מהם- זה יום הכיפורים". או אז יכולים גם כהי החושים והגסים ביותר להרגיש את אותו שפע עליון הזורם במציאות , את אותו חיוך אלוקי המרחיב את הדעת. יום אחד בשנה. האם נזכור גם במשך השנה?

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)