מעמדו של הארון לעתיד לבוא

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם הצגנו שתי גישות בנוגע לשמה ולמהותה של ירושלים לעתיד לבוא, ומתוך כך גם בנוגע ליחס בינה ובין המקדש.
על פי הגישה הראשונה, הנתמכת בפשט הפסוקים, העיר עצמה אינה קדושה – המקדש מרוחק ממנה כ-40 ק"מ, ובו שורה השכינה. גם שמה של העיר, "ה' שמה", מרמז על הפער בינה ובין מקום השראת השכינה. לעומת זאת, על פי הגישה השנייה ישנה זהות בין העיר ובין השראת השכינה, ושמה, בהתאם לכך, הוא "ה'". על פי דעה זו (למרות שהדבר אינו עולה במפורש מן הפסוקים) העיר ירושלים רבתי כוללת בתוכה את גרעין העיר ואת המקדש, למרות המרחק ביניהם.
בשיעור זה נעיין בנבואתו של ירמיהו (ג, טז-יז):
"וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע".
הנביא מעמיד זה לעומת זה את ארון ה' ואת ירושלים, ומכריז ש"לא יאמרו עוד ארון ברית ה'", וירושלים כולה תהיה כסא ה' – המקום המבטא יותר מכל את הופעת השכינה.
ניתן לראות הקבלה בין נבואה זו לנבואתו של הנביא יחזקאל, הקורא לעיר בשם ה'. כדי ללבן את העניין נבחן את הרקע לנבואת ירמיהו ואת המשמעות שלה, ולאחר מכן נקביל אותה לנבואת יחזקאל. זמנה של הנבואה מפורש – בימי יאשיהו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם" (ג, ו). מה מביא נביא כירמיהו להסתייג מארון ה'? הרי אין כארון ה' לייצג את השראת השכינה במקדש ובישראל! כמה סיבות עשויות לעמוד מאחורי הדברים.[1]

אמונה בכוחו של הארון עצמו

רש"י מפרש:
"ולא יעשה עוד – מה שנעשה בו כבר בשילה, שהביאוהו במלחמה עם פלשתים בימי עלי".
בתחילת ספר שמואל א (ד, ד-יא) מסופר על בני עלי, שהביאו את הארון למלחמה מתוך אמונה שהוא יושיע את העם:
"וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ: וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס: וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ: וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה: וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר: הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם: וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי: וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס".
הצעתם של זקני ישראל היתה "נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבוא בקרבנו ויושיענו מכל אויבינו" – הארון הוא המושיע מן האויבים. כביכול לא הקב"ה אלא החפץ הקדוש – הארון – מושיע את העם, וזאת ללא כל זיקה למעשיהם של בני ישראל, העובדים עבודה זרה, כפי שמסופר בהמשך (שמואל א ז, ג-ד):
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים".
המשך הפרק מדגיש עד כמה היה עלי חרד בנוגע לגורלו של ארון האלוהים (פסוק י"ג), את העובדה שהזכרת נפילתו של הארון בשבי הביאה למותו (פסוק י"ח) וכן את העובדה שכלתו קראה לבנה "אי כבוד" משום ש"גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלוהים" (כא-כב).
אם כן, רש"י מפנה אותנו לפרשה זו כדי להסביר ששלילת תפיסתם של בני עלי, שהאמינו בכוחו של הארון, היא זו שעומדת מאחורי ההסתייגות מן הארון עצמו.
תפיסה זו מופיעה גם בפרקים ז' וכ"ו, שבהם מזכיר ירמיהו לעם הבוטח במקדש ("היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה") את משכן שילה, כדי להמחיש את התוצאות שעלולות להיגרם בעקבות הביטחון בארון ובבית המקדש.

גניזת הארון

אפשרות נוספת להסביר את דברי הנביא מתבססת על כך שבזמן אמירת הנבואה הארון לא שכן בקדש הקדשים, משום שהוא כבר נגנז.
סקרנו בעבר את המחלוקת בנוגע לזמן גניזת הארון, ונביא כעת את תמצית הדברים:
פרופ' אליצור מציע כי הארון נגנז בימי מנשה. הכתוב המסיים את תולדות מנשה אומר: "וישכב מנשה עם אבֹתיו, ויקבר בגן ביתו בגן עֻזא..." (מלכים ב כא, יח). מכאן אנו למדים כי מנשה חצב לו קבר מלכותי, וכנראה העביר לשם את האוצרות שהיו בבית המלכות. סביר להניח שחצב שם גם חדר לגניזת הארון. הוא לא עשה זאת בשל הערכת לקדושתו של הארון, אלא משום שכשליט פרגמטי הבין שעליו להגן על הכלי היקר והמפואר בתולדות ישראל.
הדעה השנייה גורסת כי הארון נגנז בימי יאשיהו, ומתבססת על הפסוק בדברי הימים ב (לה, ג):
"וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".
בפסוק זה יש להבחין בין הפשט לדרש. לפי הפשט מנשה הוציא את הארון והכרובים משום שלא היה שייך שיהיו בבית בו זמנית גם ארון וכרובים וגם פסל (בפרט אם הוא עצמו שם את הפסל בקדש הקדשים), ויאשיהו החזיר את הארון למקומו הקבוע. הבנה זו מובאת ברש"י וברד"ק, אך רד"ק תמה מדוע מנשה עצמו, במהלך תהליך התשובה שעבר (ראו דברי הימים ב לג, יב-יט), לא החזיר את הארון למקומו.
לפי הדרש, הפסוקים מתפרשים כפי שדורשת אותם הגמרא (יומא נב ע"ב):
"ומי גנזו? יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו? ראה שכתוב 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך...', עמד וגנזו, שנאמר 'ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל'".
על פי הגמרא יאשיהו גנז את הארון משום שחשש מפני מה שעלול לקרות לו במהלך הגלות.
יהודה קיל, בפירוש "דעת מקרא" לדברי הימים ב (לה, ג הערה 81ב), מעלה הצעה המשלבת בין שתי האפשרויות: הוצאת הארון ממקומו בקדש הקדשים החלה בימי מנשה, והרקע לכך היה הכנסת הצלם להיכל. אז הוצא הארון על ידי מספר כהנים ולויים יראי ה', והוטמן במקום כלשהו. מאוחר יותר, לאחר שחולדה הנביאה בישרה ליאשיהו כי גזירת החורבן אינה ניתנת עוד לביטול, הוא התייעץ עם הלויים וכך הוסכם סופית על גניזתו של הארון.
ייתכן כי בימי יאשיהו הייתה גניזת הארון שנויה במחלוקת: חלק מן העם סבר כי המקום השמור והבטוח ביותר עבור הארון הוא היכל ה', ואילו ירמיהו סבר כי הארון נגנז בצדק, כדי שלא יפול בידי בוזזים נכרים, ודעתו בעניין זה הייתה כדעתו של יאשיהו.
בעקבות הבנה זו יש לפרש את הפסוקים בדברי הימים כך: יאשיהו ציוה את הלויים להביא את הארון אל ההיכל לכבוד הפסח המיוחד שערך לכל ישראל, והוסיף "אין לכם משא בכתף". זוהי משמעות הדברים, על פי פירושם של חז"ל (יומא עו ע"ב, הוריות יב ע"א): כאשר תשיבו את הארון למקום גניזתו, לא תצטרכו עוד לטלטלו ולשאתו בכתף, כי במקום שבו נגנז הוא יהיה שמור עולמית.
סביר להניח שסוד מקום גניזתו של הארון נמסר ל"לויים המבינים", ועל ידיהם הועבר במסורת לאנשי הסגולה המעטים הראויים לדעת סוד זה. אם כן, שני גורמים ביקשו לגנוז את הארון, כל אחד מסיבותיו שלו: מנשה רצה להציל אוצרות היסטוריים (ומאידך גיסא – אם הכניס פסל לקדש הקדשים, לא היה ראוי שהארון יימצא עימו שם, ויראי ה' הוציאוהו), ואילו יאשיהו וירמיהו סברו כי יש לעשות זאת כדי להגן על ארון העדות, שבו שני לוחות הברית המעידים על ההתגלות ועל הברית הכרותה בין ה' ובין עמו. שני הצדדים לא האמינו באמונה העממית כי ההיכל והארון, מעצם קדושתם, מגינים על עצמם ועל העם.
דבריו של ירמיהו סוגרים מעגל שתחילתו ב"ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, יג) וסופו ב"ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים" (ירמיהו ג, יז), כְּשֶלוחות הברית הם המעידים על האירוע המרכזי בתולדות ישראל, המאיר את הדרך המוליכה מאברהם עד אחרית הימים.
יהיו אשר יהיו גונזי הארון וסיבותיהם, ברור כי בסופו של דבר, מימי יאשיהו ואילך איננו שומעים דבר אודות הארון. לאורך כל סוף תקופת המלוכה, מיאשיהו עד חורבן הבית הראשון, הארון גנוז.
כך היה גם במהלך ימי הבית השני: הגמרא (זבחים סב ע"ב) מספרת כי הנביאים שעלו מן הגולה העידו על מקום המזבח, אך לא התייחסו אל הארון כלל ועיקר. גם הגמרא במסכת יומא (כא ע"ב) מונה חמישה דברים שהבדילו בין בית ראשון לבית שני, ואחד מהם הוא הארון.
אם כן, יתכן שהסיבה לכך שהארון תופס מקום פחות משמעותי בנבואתו של ירמיהו היא שבאותה תקופה הארון כבר נגנז, וערכו כחלק מעבודת ה' ירד.
עד עתה ראינו שני כיוונים מרכזיים להסבר צמצום מקומו של הארון בדבריו של ירמיהו. אך מלבד זאת מציע הנביא תחליף לארון – כל ירושלים תהיה כסא ה', וכל הגויים יבואו אליה "לשם ה'". על מנת להבין את משמעות השינוי המוצע על ידי הנביא עלינו לסקור את הדברים שנחשבו כסא ה' עד אז, ולבחון את החידוש שמציע הנביא.
תפקידים רבים לארון: הוא מכיל את לוחות העדות, בתוכו (או לצידו) מונח ספר תורה (כמפורש בדברים לא, כו) והוא אף יוצא עִם ישראל למלחמה. ברצוננו להציע כי המקדש הוא ארמון המלכות של הקב"ה, הארון הוא 'הדום רגליו' והכפורת והכרובים הם כסא מלכות, המייצג את מלכותו של הקב"ה בעולם. בשורות הבאות נביא מספר ראיות להבנה זו.

ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים

שם זה מופיע בפרק שבו מתוארת לקיחת הארון למלחמה נגד פלישתים (שמואל א ד, ד):
"וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס".
ביטוי זה מופיע בכמה הקשרים, וברור כי השם "ה' צבאות" קשור לכך שהקב"ה הוא בעל המלחמות, ולכן הארון יוצא למלחמה ומייצג את נוכחות ה' בקרב, כאשר צבא ישראל הוא צבא ה', הנלחם את מלחמות ה'.
שם זה עולה בצורות שונות במקומות נוספים, כגון בהעלאת הארון על ידי דוד לירושלים (שמואל ב ו, ב):
"וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו".
פעמים, על דרך הקיצור, מכונה הקב"ה "יושב הכרובים" בלבד. כך למשל בתהילים (צט, א):
"ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ".
שמות אלו מגלים משמעויות שונות של הארון:
"צבאות" – הקב"ה מתגלה גם במלחמה, וזוהי חלק מהופעתו.
"יושב הכרובים" – הכרובים משמשים מקום מושב לשכינה, מעין כסא מלכות. עניין זה מתקשר לראיית המקדש כארמון מלכותו של הקב"ה.
"ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים" – ישנו קשר הדוק בין מלכותו של הקב"ה להופעתו כבעל מלחמות. ההופעה האלוהית בעולם מתגלה הן בימי שלום, כשהארון שוכן במנוחה בקדש הקדשים, והן במלחמה.
כנפי הכרובים מהוות את מושב הכסא המלכותי, אך בניגוד למקדשים האליליים, שבהם על הכסא מופיע פסל של אל, כאן מופיע כסא בלבד.
המקדש מבטא את העובדה שהקב"ה ברא עולם, משגיח עליו ומולך על ברואיו. כסא המלכות מצוי בחדר הפנימי ביותר, שאינו מיועד לעבודת האדם כלל ועיקר. החצר וההיכל, המשמשים לעבודה, מכוונים לעבר החדר שבו מיוצגת נוכחותו של מלך מלכי המלכים.
בשיעור זה התחלנו להתבונן במשמעות קביעתו הראשונה של הנביא ירמיהו, השוללת את הימצאותו של ארון ברית ה' בגאולה העתידית, והצענו שני כיוונים מרכזיים: על פי הכיוון האחד הדבר נובע מהרצון לשלול את התפיסה שלפיה הארון מהווה מעין "תעודת ביטוח" של העם, ועל פי הכיוון השני – מכך שהארון נגנז.
אחר כך התחלנו לבחון את הפסוקים המתארים את הארון, הכפורת והכרובים כמקום מושב לשכינה, מעין כסא מלכות לקב"ה. בשיעור הבא נמשיך לעיין במשמעות הדברים, תוך בחינת השינוי שהנביא מבשר עליו – שירושלים תהיה כסא ה' בעולם, וכל העמים יתאספו אליה.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 

[1]     כבר עסקנו בעבר בחלק מן ההסברים הללו, ולכן הם מובאים בתמצית.