דילוג לתוכן העיקרי

במדבר | מעמדו של שבט לוי

הרב אמנון בזק
26.05.2011
קובץ טקסט
א. למה לא נפקדו הלוִיים בתוך בני ישראל
פרשתנו פותחת בתיאור המפקד של שבטי בני ישראל. הקב"ה ציווה את משה ואהרן למנות את כל יוצאי הצבא, מבן עשרים שנה ומעלה, ושנים עשר נשיאים, "אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה", ניקבו בשמות לסייע במפקד (א', ד–טז). מרשימת הנשיאים נעדר נשיא שבט לוי,[1] ולכן אין זה מפתיע שהמפקד לא כלל את בני לוי, כנאמר בסיומו:
וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם     (א', מז).
ואולם, לאחר פסוק זה, בסוף הפרק, בא ציווי מפתיע:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל   (שם, מח–מט).
מיד לאחר מכן, בפרק ב', מתואר מחנה ישראל, וגם בסופו של תיאור זה מודגש אותו הדבר: "וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ב', לג). בסוף פרק ב' התוספת מובנת: מאחר שנאמר הציווי שלא לפקוד את הלויים, יש מקום לציין שהציווי הזה קוים. הפסוקים בסוף פרק א', לעומת זאת, מתמיהים משני צדדים: מצד אחד, מדוע הובא הציווי שלא לפקוד את הלויים אחרי המפקד, ולא לפניו, כמצופה? מצד שני, אם הבינו בני ישראל מדעתם שאין למנות את הלויים, משום שלא נבחר להם נשיא שיפקוד אותם – מדוע נדרש ציווי מפורש שלא לפקדם, לאחר שבני ישראל כבר נמנעו מכך בלאו הכי?
הרמב"ן עמד על בעיה זו. לדבריו, משה אכן הבין מדעתו שאין למנות את הלויים, שהרי לא נמנה נשיא משבטם, אך נותר "מסופק בענין הלוים, ולא ידע מה יעשה להם"; לכן כשהסתיים המפקד "פירש לו הקדוש ברוך הוא שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל, וימנה אותם לבדם". דא עקא, שביאורו איננו מניח את הדעת: אם הבין משה נכונה, שאין למנות את הלויים, מה טיבו של אותו ספק שהיה "מסופק בענין הלוים"? ומדוע נדרש ציווי נוסף שלא למנותם בתוך בני ישראל?
מסתבר אפוא שיש לפתור תמיהות אלו בדרך שונה. נראה ששני הפרקים מבטאים שתי סיבות שונות לאי-מניית הלויים בתוך בני ישראל. בפרק א' הדגש היה על מניית "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (א', ג),[2] ולשם כך ניקבו בשמות נשיאי השבטים, לבד מנשיא שבט לוי. לפי פרק זה, לא היה מקום למנות את שבט לוי, כי אנשיו אינם נמנים על יוצאי הצבא, וכל עניינו של המפקד היה לדעת את גודל הצבא לפני הכניסה המתוכננת לארץ. מכיוון שמדובר בעניין שהוא ביסודו טכני, לא היה צורך בציווי מיוחד שלא למנות את הלויים, ולוּ מנו אותם – גם לא היה בזה איסור; לכל היותר היה זה מעשה חסר טעם, שהיה עלול לבלבל את מפקדי הצבא בשעת הצורך.
ואולם, בתיאור השני מתברר ששבט לוי לא נפקד בתוך בני ישראל לא רק בגלל מה שאינו עושה, אלא גם בגלל מה שהוא עושה: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו..." (א', מט–נ). ובשורש הזה – פק"ד – הפרשה מדגישה שוב ושוב את תפקידם המיוחד של הלויים: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם" (ג', י); "פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" (שם, לב); "וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי" (שם, לו). הווה אומר: אין לפקוד את הלויים בתוך בני ישראל כי הם מופקדים על משכן העדות, וכדברי רש"י: "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו". כאן כבר יש איסור של ממש למנות את הלויים בתוך בני ישראל, כי הדבר היה פוגע במעמדם ובתפקידם המיוחד.
כללו של דבר, הלויים לא נפקדו עם בני ישראל משתי סיבות: משום שאינם יוצאי צבא ומשום תפקידם הייחודי.
לייחודו של מפקד שבט לוי יש עוד ביטוי. במפקד שבטי ישראל נמנו "כֹּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה", ואילו בשבט לוי נמנו "כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה" (ג', טו). טעם ההבדל, שמפקד בני ישראל הוא מפקד פונקציונלי – לדעת את מספר יוצאי הצבא – ואילו מניין הלויים מעיד על סגולתם המיוחדת, ומשום כך נמנה כל מי שיצא מכלל נפל ונחשב כיילוד בעל ערך.[3]
עם זאת, בהמשך מודגש שגם את תפקידם של הלויים יש לראות כ"צבא", ובפרק ד' חוזר שוב ושוב המשפט "כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד".[4] נמצאת אומר: שבט לוי לא נפקד עם שאר השבטים משום שאין הוא בכלל צבאם, אלא הוא צבא בפני עצמו – צבא העבודה במקדש.[5]
ב. מעמדו המיוחד של שבט לוי
מכאן נוכל לעבור לכפילות מפתיעה אחרת במעמדם הייחודי של הלויים. פעמיים מוגדרים בפרשתנו התפקידים המיוחדים של שבט לוי. על מנת להבין את הכפילות, נציג תחילה את שני התיאורים זה לעומת זה:
א', מח–נג
ג', ה–י
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.
 
בשני התיאורים מצוין תפקידם של הלויים לשמור את משמרת המשכן (א', נג; ג', ז) ואחריותם על כליו (א', נ; ג', ח). אבל בפרק א' נאמר במפורש (פס' נג) שתפקידם לחנות סביב למשכן, וכך למנוע קצף על בני ישראל, ואילו מפרק ג' נראה שתפקיד זה מיועד לאהרן ולבניו דווקא (פס' י). מה עומד מאחורי הבדל זה?
נראה שלפנינו שני היבטים שונים בבחירת הלויים. פרק ג' מעמיד במרכזה של בחירת הלויים את הכוהנים, ובפרט את אהרן. תפקידי הלויים מובאים בפרק זה מיד לאחר תולדות אהרן ובניו (ג', א–ד), ומאחר שהוקדשו הכוהנים לעבודתם – לקח הקב"ה את הלויים ונתנם לאהרן: "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ... וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הלויים משמשים כאן רק כמסייעים לכוהנים, ואין להם זכות משל עצמם. נתינת הלויים לאהרן ולבניו הכוהנים מעוררת שאלה: מה מקור קדושתם של הלויים? מה עושה אותם ראויים לשרת במשכן? על כך התורה מוסיפה ומבארת, שמקור הקדושה הוא שייכותם של הבכורות לקב"ה בעקבות מכת בכורות, והלויים אינם אלא תמורתם וחילופיהם:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה' (ג', יא–יג).
התורה אינה מבארת מדוע הוחלפו הבכורות בלויים.[6] מן ההקשר של הפרק נראה שהסיבה היא היותם של הלויים בני משפחת הכוהנים. על כל פנים, בפרק ג' אין כל ביטוי לתפיסה שיש ללויים מעמד מיוחד; אדרבה, כדי להחיל עליהם מעמד מיוחד יש צורך 'לשאול' מן הבכורות את ייחודם על ידי פדיונם בלויים.
בפרק א', לעומת זאת, אין הכוהנים נזכרים כלל ועיקר, והלויים זוכים למעמד עצמאי, בלא שום קשר לבכורות. הדבר בולט במיוחד כשמשווים בין שני פסוקים אלה:
וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ   (א', נ).
הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ       (ג', ו).
בשני הפסוקים נאמר שתפקיד הלויים הוא לשרת; אלא שבפרק א' הם משרתים את המשכן, ואילו בפרק ג' הם משרתים את אהרן הכהן, ומסייעים לו במשמרת המשכן. אשר על כן, בפרק א' נאמר שהלויים חונים "סָבִיב לַמִּשְׁכָּן", כלומר שהם זוכים למחנה משלהם, ורעיון זה מופיע גם בפרק ב', כהמשך ישיר למה שנאמר בפרק א': "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם" (ב', יז). אבל מפרק ג' ואילך אין עוד אזכור של מחנה לוִייה.
פרשתנו מציגה אפוא שני מסלולים שונים בבחירת הלויים: בפרק א' – בחירה ישירה בלויים לשרת במשכן; ובפרק ג' – בחירה בלויים כמחליפי הבכורות, המשרתים את הכוהנים ומסייעים להם בעבודתם. מכאן מתעוררת שאלה נוספת. פרק ג' מתאר בהרחבה את מקור מעמדם של הלויים – החלפת הבכורות; בפרק א', לעומת זאת, לא נזכר שום מקור למעמדם הייחודי של הלויים. מהו אפוא המקור לבחירת הלויים לפי פרק א'?
נראה שפרק א' מבטא היבט אחר של הבחירה בלויים, שלוֹ נסיבות שונות לחלוטין, המסופרות בספר שמות, מיד לאחר תיאור החג שנעשה לפני העגל:
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה      (שמות ל"ב, כו–כט).
נכונותם של בני שבט לוי להרוג איש את אחיו זיכתה אותם בברכה ובתפקיד מיוחד: "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' ". לשון מילוי ידיים מוכרת לנו מן הכהונה, וכל שאר הופעותיה מוסבות על כניסת הכוהנים לתפקידם, כגון: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שם כ"ח, מא). אם כן, הייתה גם בחירה ישירה של הלויים לתפקידם, בזכות מסירותם לעבודת ה', שהוכחה במעשיהם לאחר חטא העגל.
נמצאנו למדים שיש בפרשתנו שתי בחינות שונות בבחירת הלויים. הבחירה הראשונה, המתוארת בפרק א', נובעת מקדושתו של שבט לוי כולו, שהוקדש לעבודת ה' בעקבות חטא עגל. על פי בחינה זו, הלויים משרתים במשכן בלא שום קשר לכוהנים, וזוכים למחנה משלהם, סביב למשכן. לפי הבחינה השנייה, שבפרק ג', מקור הקדושה הוא בחירת ה' בבכורות, וקדושת הלויים אינה אלא תמורת קדושת הבכורות וחילופיה. בחינה זו מצמצמת את תפקידם ומעמדם של הלויים, והם נחשבים רק כמשרתי הכוהנים וכמסייעים להם בעבודת המשכן.
לסיום נראה בקצרה כיצד מתבטאת כפילות זו במעמדם של הלויים גם בפרשת הקדשתם בפועל לתפקידם בפרק ח', שאף בה ניכרים בבירור שני חלקים. בחלק הראשון נאמר:
וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'          (ח', ט–יא).
בחלק זה מודגשת בחירת הלויים מצד עצמם "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' ", ואהרן מניף אותם תנופה לפני ה', כראוי למי שנבחרו לתפקיד בחירה ישירה, בזכות קדושתם העצמית. חלקו השני של פרק ח' חוזר להיבט השני שבפרשתנו:
וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ        (שם, טו–יט).
גם כאן נזכרת תנופה של הלויים, אך לא "לפני ה' ". בחלק זה, המדגיש את קדושתם של הלויים מכוח החלפת הבכורות, תפקידם אינו "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' ", כמו בחלק הראשון, אלא תפקיד מינורי יותר: "לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   וכדי לשמור על מניין של שנים עשר שבטים, נמנו אפרים ומנשה כשני שבטים.
[2]   וכן נאמר במפורש במפקד כל שבט ושבט: "בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא". המילה "צבא" מופיעה בפרק 14 פעמים, כדרכן של מילים מנחות, הבאות בכפולות של המספר 7.
[3]   כזכור, רשימת ערכי האדם מתחילה בגיל חודש (ויקרא כ"ז, ו).
[4]   משפט זה מופיע בפרק (בשינויים קלים) שש פעמים, אך באחת מהן נאמר: "כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (פס' כג), וכך עולה סכום הופעותיו של השורש צב"א ל-7, וראה הערה 2.
[5]   ונראה שהתורה מחשיבה את צבא עבודת הלויים יותר מצבא ישראל, שהרי בצבא ישראל נמנים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה", בלא שיעור למעלה, ואילו לצבא הלויים נמנים "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ד', ג), כלומר רק אנשים בשיא כוחם ויכולתם (אמנם להלן ח', כד נאמר: "זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד", ועיין במפרשים שם).
[6]   רש"י מפרש, על פי חז"ל, שהלויים, שלא חטאו בחטא העגל, נבחרו במקום הבכורות, שחטאו בו. לפרשת העגל עוד נגיע להלן, אך במה שנוגע להחלפת הבכורות, אין בתורה ולוּ רמז שהדבר קשור לחטאם בעגל. יתר על כן, עצם הזדקקותם של הלויים לפדיון הבכורות כמקור קדושתם מורה שהבחירה בלויים לא נבעה מזכות מיוחדת שהייתה להם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)