מעמדם של כיווני המזרח והמערב – סיום

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם ראינו כי הכלל הקובע שהליכה מזרחה מסמלת התרחקות מה' ואילו פנייה למערב מבטאת התקרבות לה' נכון לא רק בתנ"ך, אלא גם בכל הנוגע למבנה המשכן והמקדש ולעבודת האדם בהם.[1]

שכינה במערב

הסוגיה המרכזית העוסקת בנושא זה מצויה במסכת בבא בתרא (כה ע"א), בסוגיה העוסקת בכיוון התפילה. המשנה שם מביאה את דעת רבי עקיבא, הסובר שאסור לעשות בורסקי במערב העיר:
"מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה".
הגמרא מבארת את הסיבה לכך:
"דתניא, ר"ע אומר: לכל רוח הוא עושה, ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה – דאינו עושה כל עיקר, מפני שהיא תדירא.           
א"ל רבא לרב נחמן: מאי תדירא?    
...אלא מאי תדירא? תדירא בשכינה, דאריב"ל: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שהודיעו מקום תפלה, דכתיב 'וצבא השמים לך משתחוים'.        
מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודלמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה! קשיא...       
ואף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום, דתנא דבי רבי ישמעאל: מנין ששכינה בכל מקום? שנאמר 'הנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו'. 'אחריו' לא נאמר, אלא 'לקראתו', מלמד ששכינה בכל מקום.     
ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום, דא"ל רב ששת לשמעיה: לכל רוחתא אוקמן (רש"י: העמידני להתפלל), לבר ממזרח, ולאו משום דלית ביה שכינה, אלא משום דמורו בה מיני...". 
גם הגמרא בסנהדרין (צא ע"ב), ברצותה להסביר את מסלולה של השמש, מתייחסת לעניין זה:
"אמר לו אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב? א"ל: אילו היה חילוף הדברים, אף כך היית אומר לי. א"ל: כך אני אומר לך, מפני מה שוקעת במערב? א"ל: כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר 'וצבא השמים לך משתחוים'. א"ל: ותבא עד חצי הרקיע, ותתן שלום ותכנס! משום פועלים ומשום עוברי דרכים".
רש"י מבאר את הדברים:
 "כדי ליתן שלום לקונה – להקב"ה, ששכינה במערב. וכיוון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה".
מהי משמעות התפילה לכיוון מערב? הגמרא במסכת בבא בתרא מעלה שני נימוקים:
א. הפנייה למערב מנוגדת לכיוון עבודתם של עובדי ע"ז, המשתחווים למזרח. נימוק זה דומה לנימוק שהביא הרמב"ם בנוגע לבחירתו של אברהם אבינו במערב, כפי שראינו בשיעורים הקודמים. בהמשך נשוב לטענה זו של הרמב"ם. השמש שימשה כמושא לפולחן,[2] והפנייה למערב נועדה להביע התנגדות לכך.
ב. הפנייה לכיוון מערב מאחדת את תפילתו של האדם עם תנועתם של גרמי השמים. על פי נימוק זה, פירוש הפסוק "וצבא השמים לך משתחוים" (נחמיה ט, ו) הוא שכל גרמי השמים זורחים במזרח, ומשתחווים לכיוון מערב.
הפנייה למערב מאפשרת לכל גרמי השמים להשתחוות לקב"ה, כביכול, מדי יום ביומו, כאשר האדם הוא שלוּחם. בעניין זה אומר הירושלמי (עירובין ה, א):
"כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי [=של המקדש] שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז".
נביאים הראשונים התאמצו לבנות את השער המזרחי של המקדש כך שביום הקצר ביותר והארוך ביותר בשנה השמש תזרח דרכו במדוייק. דבר זה דורש מאמץ רב, מפני שלשמש זוית זריחה שונה בחורף (דרומית) ובקיץ (צפונית).
לשם מה יש צורך לבנות את שער המזרח בצורה זו? חז"ל רוצים לבטא בכך את הרעיון שהבריאה כולה, ובמקרה זה – השמש, הירח והכוכבים, משתחוה לקב"ה מדי יום ביומו. כלומר, הבריאה כולה מכירה במלכותו של הקב"ה ומבטאת זאת על ידי ההשתחוויה.
על פי הבנה זו, ישנה משמעות רוחנית עמוקה לבניית המקדש בציר מזרח-מערב. על ידי בניית המקדש באופן זה ניתנת לבריאה אפשרות להכיר ולבטא את כפיפותה למלך העולם על ידי השתחוויה מדי יום ביומו.
אך כיצד אפשר לומר שצבא השמים משתחווה? הרי מדובר בעצמים דוממים! לדעתנו, הדבר מראה כי בכוחו של האדם, בעבודתו במקדש, להיות מעין 'שליח ציבור' של הבריאה כולה.
מגמה זו תואמת את תכליתו של המקדש – חיבור כל הבריאה למקורה. ההשתחוויה של גרמי השמים מסמלת התבטלות והתכללות בתוך מקור כל ההוויה.
בהקשר זה ראוי להזכיר כי מקום המקדש בהר המוריה הוא מקום ראשיתה של הבריאה, שממנו נברא העולם כולו. כשהשמש, הירח והכוכבים משתחווים לקב"ה, זוהי פנייה למקור: פנייה לבורא העולם, מן המקום שממנו נברא העולם. פירושה של ההשתחוויה הוא הכרה בחידושה של הבריאה. הבריאה, כביכול, מכירה טובה לקב"ה, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. מעבר להתבטלות, יש בהשתחוויה מימד של הודאה – גם הודאה במובן של הכרת הטוב, אך גם הודאה במובן של הודאה על האמת. מדי יום ביומו מודה הבריאה, כביכול, על האמת, ומכירה במלכות ה' על העולם כולו, בשלטונו ובהשגחתו.
על פי זה אפשר להסביר נקודה נוספת, המוסיפה עומק לעניין: במקדש – בניגוד למדינה – היום מתחיל בבוקר ולא בלילה. מהי משמעותה של עובדה זאת?
ייתכן שהדבר קשור לכך שהעבודה במקדש מתחילה עם זריחת השמש, המבטאת את כפיפותה של הבריאה לקב"ה.[3]
המהר"ל מפראג, בביאורו לבבא בתרא, מסביר את המשמעות של "וצבא השמים לך משתחוים":
"בואו ונחזק טובה וכו'. ביאור זה, שלכך תנועות צבא השמים למערב, מפני שזהו השתחויה לסבה ראשונה, כי בטול מציאות [אל] הסבה הראשונה, וזהו ההשתחויה שאמר דוד 'וצבא השמים לך משתחוים', כי מצד השקיעה דבר זה השתחויה שלהם, כי ההשתחויה הוא הכנעה למי שהוא משתחוה [אליו], והרי השקיעה אין לך הכנעה יותר מזה. ומפני כי ההכנעה שהוא לצבא השמים הוא מצד העִלָּה יתברך, והשכינה במערב, לכך השקיעה שהוא ההכנעה שלהם לגמרי הוא במערב. ואל תשאל הלא כל צבא השמים הכוכבים [הם] בעיגול, ואין להם זריחה ואין להם שקיעה, הלא כבר אמרנו לך כי כל דברים אלו מצד ישוב העולם כמו שהתבאר.           
והקשה רב אחא בר יעקב דלמא פאת מזרח מיוחדת לכבוד השכינה, ומה ששקיעת צבא השמים במערב וזה מפני כי מצד אשר מקבל העלול והמסובב מן העִלה הוא תלוי בעִלתו כמו שהוא מקבל ממנו, ולכך מצד קבלת העלול יש כאן השתחויה ובטול עצמו אצל העִלה, ומזה הצד מתחייב שקיעת החמה, מצד כי כל הנמצאים מקבלים מן הסבה הראשונה, ומפני זה הם בטלים אצל הסבה הראשונה ומשתחוים אל הסבה הראשונה, ומפני זה, כי השתחויה הזאת היא מצד שהם מקבלים ממנו, ולכך אמר דלמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה, כלומר כאשר קבל הפרס מעצמו אז משתחוה מצד הפרס אשר קבל ממנו, ואם לא היה הפרס לא קבל ממנו כלום, ולפיכך כאשר קבל הפרס הוא משתחוה כאשר נפרד מרבו והוא לעצמו, ומפני זה ראוי שתהיה שקיעת השמש במערב כי ראוי לנמצאים המקבלים ממנו שיהיו נכנעים מלפני הש"י מצד שהם מקבלים ממנו, וזולת זה לא היו נמצאים. ולכך קאמר רב אחא דשפיר נוכל לומר שהשכינה במזרח, והשקיעה במערב לשמש מצד עצמה, במה שהעלול הוא מקבל מן הש"י הקיום, ראוי לה השקיעה, והיא השתחויה אל הש"י.     
וכאשר תבין דברי חכמה תדע כי שתי הבחינות אמת, כי הנמצאים שבים אל הש"י להודיע כי הוא יתברך אחד, והנה הם משתחוים אליו מצד הש"י, ומצד שהנמצאים הם מקבלים מן הש"י משתחוים אליו, שכל מקבל ראוי לו השתחויה למי שהוא מקבל ממנו, ולפיכך שקיעת החמה אינו במזרח כי המזרח מורה כי יש לחמה סבה והתחלה, ומצד הזה שיש לחמה התחלה וסבה היא נמצאת, ומצד זה אין ראוי לה השקיעה, רק השקיעה לה מצד עצמה כאשר קבלה הבריאה כבר מן הש"י, ומזה הצד נתלה השמש בו והוא שקיעתה והבן זה".
בהקשר זה יש להזכיר את האסמכתא שמביאה הגמרא (ברכות ט ע"ב) לתפילה עם הנץ החמה:
"ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ונמצא מתפלל ביום. א"ר זירא: מאי קראה? 'ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים'".
מדברי הגמרא עולה כי האדם מתפלל לה' עם השמש.
מעניין כי כאשר חז"ל מספרים על השראת השכינה בכותל המערבי (שמות רבה ב, ב), הם אומרים:
"א"ר אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר 'הנה זה עומד אחר כותלנו'".
דברים אלו מכוונים לקיר המערבי של המקדש עצמו, הצמוד למקום השראת השכינה – קדש הקדשים.

המערב – עורפו של עולם[4]

בנוסף, יש לתת את הדעת לשאלה אם המציאות המתוארת, שבה השכינה במערב, היא המציאות האידיאלית, או שהיא עצמה פועל יוצא של חטאו של אדם הראשון, שגרם לסילוק מן הצד המזרחי, שממנו מופיע האור ובו היה ראוי שתשרה השכינה.
הבנה מעין זו מופיעה בפירושו של הרש"ר הירש למתרחש בגן עדן לאחר החטא. התורה אומרת:
בראשית ג, ח: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן".
בראשית רבה יט, ח: "לרוח היום – רב אמר: לרוח מזרחית דנו, לרוח שהיא עולה עם היום.[5] זבדי בן לוי אמר: לרוח מערבית דנו, לרוח שהיא שוקעת עם היום".
מבאר הרש"ר הירש:
"לרוח היום – פירושו אחת מן השתיים: או לצד שהיום עולה משם – לצד מזרח, או לצד שהשמש עמדה בו באותה שעה – לצד מערב.
הדעה האחרונה נראית יותר, וגם אונקלוס תרגם על פיה. השכינה נסתלקה אפוא לצד מערב – עם שקיעת החמה. דומה כי קשורה לכך הלכה ומסורת בישראל: קודש הקדשים היה בצד מערב; השכינה היא, לדעת חז"ל, בצד מערב; נר התמיד שבמנורה, המייצג את עץ החיים, היה נר מערב, והוא פונה לצד מערב.
אם אמת כדברינו, והשכינה נפרדה מן האדם לצד מערב, הרי עדיין אנו פונים לצד מערב, מביטים אחריה ומצפים. עם השקיעה הראשונה של החמה שקעה על האדם גם שמש השכינה, ומאז אנחנו מביטים לשם ומצפים לשוב השכינה, וכל העבודה שבמקדש רק סוללת את הדרך לקראת שוב השכינה".
על פי הרש"ר הירש, במקור היתה השכינה בצד מזרח, אלא שבעקבות החטא היא הסתלקה למערב.
לפי הבנה זאת, נועד עניין ה"שכינה במערב", במקדש ובעולם כולו, לגרום לנו לפנות למערב. פנייתנו למערב מבטאת ציפייה לשובה של השכינה למקורה שבמזרח, וכל עבודת המקדש מכוונת למערב על מנת לסלול את הדרך לשובה של השכינה למקומה.

נבואת יחזקאל

כעת נחזור להתבונן בנבואת יחזקאל, הן ביחס לסילוק כבוד ה' מן המקדש מזרחה וחזרתו דרך השער הפונה קדים, והן ביחס לזיקתו של הנשיא לשער המזרח.
על פי המהלך שהוצג בשיעורים האחרונים, סילוק השכינה מן המקדש מזרחה מבטא התרחקות מן ה', וחזרת כבוד ה' לשער הפונה קדים מבטאת התקרבות מחודשת אל מקום השכינה. הדגשת זיקתו המיוחדת של הנשיא לשער המזרחי מסמלת את הזיקה העמוקה של הנשיא לחידוש השראת השכינה.
כמו כן, לא מקרה הוא כי במסע שבו הובא הנביא יחזקאל אל ירושלים וראה את התועבות הנעשות במקדש מתאר הנביא (ח, טז) את המעשים כך: "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ".
ההשתחויה לכיוון השמש, כעובדי עבודה זרה, תואמת את כיוון סילוק השכינה מן המקדש, ודבר זה מוסבר היטב על פי המהלך ששרטטנו בשיעורינו האחרונים.
בשיעור הבא נסכם, בעזרת ה', את עיסוקנו במעמדו של הנשיא בספר יחזקאל.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     בשיעורינו בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון הרחבנו בביטוי נוסף של סוגיה זו – משמעותם הרוחנית של צדדיו השונים של המזבח, על פי פירושו של הרש"ר הירש (ויקרא א, ה). הוא משווה צדדים אלו למצות התפילין ולמבנה תפילת שמונה עשרה. בהמשך דבריו עומד הרש"ר הירש על משמעות הכיוונים צפון ודרום, ועל הטעם לזריקת הדם על הקרן המזרחית-דרומית והקרן המערבית-דרומית: צד מערב, שבו שוכן הארון, מסמל את התורה; צד דרום, שבו המנורה, מסמל את הרוח; צד צפון, שבו השולחן, מסמל את השפע החומרי; ואילו בצד מזרח מצוי השער שדרכו באים למקדש. כמו כן, הבאנו גם את דברי הרב מונק (עולם התפילות א, ע' קכו-קל), שדן אף הוא במשמעותם של הכיוונים בנוגע לזריקת הדם על המזבח.
[2]    בדור של חשמל ותאורה בכל חדר קשה להתרשם מההופעה היומיומית של השמש, אך בתקופות הקדומות היתה הופעת השמש אירוע בעל משמעות מציאותית ורוחנית. השמש מספקת אור וחום, ומאפשרת חיים במובנה הרחב של המילה, דבר המשפיע על שעות הקימה, השכיבה והעבודה, ועל כן מובן מדוע היא משמשת כמושא לעבודה זרה. הכנסיה הנוצרית הנציחה את הפנייה מזרחה, והדבר מתבטא בכיוון מבני הכנסיות.
[3]     בהקשר זה יש לציין כי בירושלים היו קוראים קריאת שמע, ובכך ממליכים את שם ה', עם הנץ החמה. הגמרא ביומא (לז ע"ב) מספרת כי הלני המלכה עשתה נברשת זהב לפתח ההיכל: "תנא: בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע". אביי מסביר כי הנברשת הועילה לעם, שבאו לעזרה בתחילת היום ולא עסקו בעבודה, ועבורם היה נצנוץ הנברשת סימן לכך שהגיע עיקר זמן קריאת שמע. אם כן, זמן קריאת שמע של תושבי ירושלים היה עם הנץ החמה.
[4]     הרוצה להעמיק בתפיסה זו יעיין בשיעורינו בבית המדרש הוירטואלי, שבהם הרחבנו על כך.
[5]     רב לשיטתו, שה' גירש את האדם לצד מזרח (בראשית רבה כא, ט).