מעמד איסור לאחר ביטולו

נושאים בהלכות כשרות

שיעור מספר 24

מעמד איסור לאחר ביטולו

כיצד יש להתייחס לאיסור שנפל לתערובת והתבטל (למשל בשישים)? האם חתיכת האיסור נהפכה להיתר גמור, או שמא יש רשמים למעמד האיסורי הקודם?

שאלה זו עולה בצורה מובהקת בשתי סוגיות:

1. חוזר וניעור.

2. ביטול איסור לכתחילה.

א. חוזר וניעור

'קמא קמא בטיל' ו'חוזר וניעור'

שני מושגים המנוגדים זה לזה הם 'קמא קמא בטיל' ו'חוזר וניעור'. מדובר במקרה בו איסור נפל לתוך היתר והתבטל, ולאחר מכן נפלה כמות נוספת של איסור, אשר אם היא הייתה נופלת ביחד עם הכמות הראשונה התערובת הייתה נאסרת, אך אם היא נופלת לבדה התערובת מותרת. אם 'קמא קמא בטיל', אז האיסור הראשון שנפל בטל כבר לגמרי, וכעת דנים רק באיסור השני (שבטל גם הוא); אך אם האיסור 'חוזר וניעור', האיסור הראשון מצטרף כעת לאיסור השני, ושניהם יחד אוסרים את התערובת. בהקשר זה חשוב להדגיש שיש הבדל אם בין שתי הנפילות נודע שהאיסור הראשון נפל, או שרק לאחר שתי הנפילות נודע על כך. אם הייתה ידיעה בין שתי הנפילות, ניתן לפצל ביניהן ולראות אותן כשני אירועים שונים, ולומר שהאיסור שנפל ראשון התבטל (אם אכן נאמר קמא קמא בטיל). אך אם לא נודע על הנפילה הראשונה לפני השנייה, לא ניתן להתייחס לכך כאל שני אירועים שונים, וברור שלא נאמר קמא קמא בטיל.

הגמרא בע"ז עג: מביאה מחלוקת בסוגיה זו בנוגע ליין נסך שנשפך לתוך היתר: לפי רב דימי 'קמא קמא בטיל', ואילו לפי רבין האיסור 'חוזר וניעור'. לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ז, כח) פוסקים שקמא קמא בטיל, אך הרא"ש (חולין ז', לז) ורוב הראשונים סבורים שהאיסור חוזר וניעור (כרבין). הראב"ד (מובא ברמב"ן, ע"ז, שם, ד"ה "וראיתי לראב"ד") סבור שזהו דין מיוחד ביין נסך, בגלל שהוא אוסר במשהו, ובדרך כלל פוסקים קמא קמא בטיל, ולא חוזר וניעור; אך לדעת רוב הראשונים (רמב"ן לעיל, רא"ש לעיל, ועוד) גם בשאר איסורים האיסור חוזר וניעור, וכן פסק הרמ"א (צ"ט, ו').

האם דין חוזר וניעור הוא מדרבנן או מן התורה? לדעת הפליתי (יו"ד, צ"ט, ד"ה "חוזר", וד"ה "באמת") זהו דין דרבנן, אך לדעת רוב האחרונים זהו דין דאורייתא (פרי חדש, יו"ד, צ"ט, ד"ה "וגם"; פרי מגדים, או"ח, תנ"ב, אשל אברהם, ג'; חזון אי"ש, יורה דעה, כ"ח, יח). יש ראשונים שמיישמים את דין חוזר וניעור גם לקולא, ומכך שלדעתם מדובר בדין דאורייתא. לשאלה זו יש כמובן נפקא מינות לגבי ספקות.

אופי הדין

ניתן להבין את דין חוזר וניעור בשתי דרכים:

1. החפצא של האיסור עדיין קיים. גם לאחר הביטול בתערובת, גופו של האיסור נחשב כקיים, וההיתר לאכול את התערובת הוא כ"הנהגה" בלבד - למרות שהאיסור עדיין קיים, התורה התירה לאכול את התערובת כאשר יש רוב (או שישים). על פי הבנה זו, פשוט שהאיסור יכול לחזור ו"להתעורר" לאחר הביטול.

2. החפצא של איסור כבר לא קיים לאחר הביטול, אך אם מתעורר שוב טעמו של האיסור, לא ניתן להתעלם מכך.

ישנן כמה נפקא מינות להבנות אלו:

א. סוג התערובת. הרא"ש (חולין ז', לז) כותב שחוזר וניעור נאמר בכל סוגי התערובות, ואפילו במין במינו ביבש ביבש, ונימק זאת בכך ש"מצא מין את מינו וניעור". כלומר, הרא"ש סבור שלמרות שבתערובת האיסור נהפך להיתר (כך היא שיטתו, כפי שביארנו בשיעור מספר 10, שעסק בתערובת יבש ביבש), מבחינה מציאותית האיסור עדיין קיים, וברגע שמגיע איסור נוסף האיסור הקודם "ניעור" (להרחבה, עיינו קובץ הערות, נ"ט). דעת הרא"ש הובאה בבית יוסף (יו"ד, צ"ט, ו'), וכן נפסק ברמ"א (צ"ט, ו), שהדגיש שהאיסור חוזר וניעור אפילו כאשר האיסור הראשון נודע בינתיים. הרמב"ן (לעיל), לעומת זאת, סבור שדין חוזר וניעור חל דווקא כאשר יש טעם של האיסור, וכן סבור הש"ך (יו"ד, צ"ט, כא), שכותב שבאופן מהותי דין חוזר וניעור אמור לחול רק בתערובת לחה של מין באינו מינו, אלא שלמעשה גוזרים גם על מין במינו בלח וכן על מין בשאינו מינו יבש ביבש, כפי שבדרך כלל גוזרים בהלכות תערובות אך בתערובת מין במינו יבש ביבש לא אומרים חוזר וניעור,[1] שכן הוספת האיסור לא מביאה להיכר מצד הטעם, וכן אין סיבה לגזור.[2] אולם, הש"ך כותב שניתן לסמוך על כך רק במקרה של הפסד מרובה.

ב. חוזר וניעור באיסורים דרבנן. הגר"א (יו"ד, צ"ט, טו), והחזון אי"ש (יו"ד, כ"ח, יח) סבורים שדין חוזר וניעור קיים רק באיסור דאורייתא. לכן, יש לאסור רק במין במינו יבש ביבש (שהרי דין רוב הוא דאורייתא) ובמין בשאינו מינו לח בלח (שהרי טעם אסור מדאורייתא[3]), אך ניתן להקל במין במינו לח בלח, ובמין בשאינו מינו יבש ביבש. נראה שהם סוברים כהבנה שדין חוזר וניעור נעוץ בכך שהחפצא של האיסור עדיין קיים, ולכן הוא חל לא לגבי איסורי דרבנן, שהם איסורי 'גברא'.

ג. חוזר וניעור כאשר הוציאו את גוף האיסור. הראבי"ה (הובא בהגהות שער דורא, ל"ט, ובש"ך, יו"ד, צ"ט, כא) כתב שדין חוזר וניעור לא קיים כאשר נפלה חתיכה של איסור לתוך שישים של היתר והוציאו אותה החוצה, ולאחר מכן נפלה חתיכה נוספת. כך סובר גם האיסור והיתר (כ"ד, י), שביאר זאת בכך שדין חוזר וניעור נאמר רק לגבי גוף החתיכה, ולא לגבי הטעם היוצא ממנה. בפשטות, דעה זו מתאימה להבנה לפיה דין חוזר וניעור מבוסס על כך שעדיין יש חפצא של איסור, והטעם איננו כלול בכך. הש"ך (צ"ט, כא), לעומת זאת, תמה על כך - הרי חתיכת האיסור פלטה טעם של איסור לתוך התערובת, וכאשר יפול לתוכה שוב איסור, אין סיבה שלא נאמר חוזר וניעור לגבי הטעם הראשון. כמו במקרה הקודם, גם במקרה זה הש"ך סובר שדין חוזר וניעור תלוי בטעם של האיסור (אלא שקודם ראינו רק שלשיטתו טעם הוא גורם הכרחי, וכאן אנו רואים שטעם הוא גם גורם מספיק).[4]

ב. ביטול איסור לכתחילה

מקור הדין

המשנה בתרומות (ה', ט) אומרת שאסור להכניס תרומה לתערובת שבה היא תתבטל, ובירושלמי (על המשנה) מובאים דברי ר' יוחנן, שאומר שדין המשנה תקף לכל האיסורים, ומכאן למדו ש"אין מבטלין איסור לכתחילה".

הבית יוסף (סימן צ"ט) הוסיף שאסור גם לומר לגוי שיבטל בשבילו.

תוקף האיסור

הראשונים נחלקו בתוקף הדין. מפשט הגמרא בחולין צח: עולה שיש איסור תורה לבטל איסור לכתחילה. כך פירש רש"י שם (ד"ה "חידוש הוא"), וכן דעת הראב"ד (תמים דעים, רל"ט), והרא"ה (תורת הבית, בית ד', שער א, יט:). אולם, הר"ן (חולין, לה: באלפס) והרשב"א (שו"ת הרשב"א א', תקד) כותבים בשם התוספות (שאיננו לפנינו), שניתן להבין את הגמרא אחרת, ולדעתם האיסור הינו רק מדרבנן.

הש"ך (צ"ט, ז) מביא את שתי הדעות, אך נראה שהוא סובר שהאיסור הוא מדרבנן, וזוהי הדעה המקובלת באחרונים.[5] בשו"ת נודע ביהודה, יו"ד, סימן כ"ו, כתב שזו דעת רוב הפוסקים, וכן כתבו החכמת אדם (נ"ב, ו) וערוך השולחן, (צ"ט, כז). הנודע ביהודה (תנינא, יו"ד, מ"ה) חידש שמחלוקת הראשונים בנוגע לתוקף האיסור היא רק בנוגע לתערובת לח בלח, ושם לדעתו הוכרע שמדובר באיסור דרבנן; אך בתערובת יבש ביבש, לדעתו, מוסכם על כולם שמדובר באיסור דאורייתא.[6] נראה שסברתו היא לחלק בין ביטול מציאותי לבין ביטול הלכתי - בתערובת לח בלח האיסור שהתערבב בטל מבחינה מציאותית, ולכן ביטול האיסור נאסר מדרבנן בלבד; אך בתערובת יבש ביבש הביטול הוא הלכתי בלבד, והאיסור לבטל את האיסור הוא דאורייתא. כך כותב במפורש החתם סופר בכמה מקומות (שו"ת חתם סופר, או"ח, כ"ט; יו"ד, שי"ט; חו"מ, כ"ב). דבריהם הובאו להלכה בפתחי תשובה (צ"ט, ג) ובערוך השולחן (צ"ט, כז).

נפקא מינה לשאלה האם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן יכולה להיות לגבי ספקות. ואכן, ערוך השולחן (צ"ט, כח) תלה את הדין בספק בשאלה האם האיסור מדאורייתא או מדרבנן, וברוח זו התיר החתם סופר (יו"ד, ס"ב) לבטל לכתחילה ספק איסור. אולם, הפרי מגדים (צ"ט, שפתי דעת, ז, ד"ה "והנה") והאגרות משה (יו"ד, ב', לב) החמירו אפילו בספק, גם על פי הדעות שהאיסור דרבנן. ההר צבי (יו"ד, ל"ו) הקל רק במקום הפסד מרובה.

טעם האיסור

מדוע נאסר לבטל איסור לכתחילה?

נראה שהדבר תלוי בהבנות שראינו לגבי חוזר וניעור. על פי ההבנה שגם לאחר הביטול האיסור ממשיך להיות חפצא של איסור (כשיטת הרא"ש לעיל), הרי שגם אם התורה מאפשרת לאכלו, מדובר בהנחיה במקרה של דיעבד - במצב שאי אפשר לברר מהו האיסור ומהו ההיתר, התורה התירה לנו לאכול את התערובת; אך כאשר האיסור וההיתר מבוררים, אסור לערבב ביניהם. על פי הדעה שהחפצא של האיסור מתבטל והופך להיתר[7], ניתן להסביר בכמה אופנים מדוע אין לבטל איסור לכתחילה:

1. האיסור לאכול משהו כולל בתוכו את הנחייה שלא לבטלו, כי אם אפשר לבטלו - מה הטעם לאסור אותו? הרא"ה אומר זאת ברובד של איסורי תורה (בדק הבית, שער ד', בית א, יט:) והתוספות (פסחים ל., ד"ה "לישהינו") אומר זאת ברובד של איסורי דרבנן (עיינו גם חתם סופר, או"ח, קכ"ט).

2. חכמים אסרו את הביטול כדי שאנשים לא יזלזלו באיסורים ויאכלו אותם גם ללא ביטול (לבוש, או"ח, תרכ"ו, ב), או כדי שאנשים לא יתרגלו לבטל איסורים ואז הם יטעו בשיעורי הביטול ויאכלו את האיסור גם כאשר הוא לא התבטל (יד יהודה צ"ט, יד).[8]

ביטול איסור דרבנן

הגמרא בביצה ד: עוסקת בעצים של מוקצה שנפלו לתוך התנור ביו"ט, והיא אומרת שניתן להרבות עליהם עצים שאינם מוקצים ולבטלם, כיוון ש"בדרבנן מבטלין". מפשט הגמרא, אם כן, עולה שמותר לבטל איסורים דרבנן כאשר הם נפלו לתערובת, וכך נראה שפסק הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ו, כ"ה). אולם, ראשונים אחרים סייגו היתר זה. הרשב"א (ביצה ד: ד"ה "אבל") סבור שההיתר תקף רק כאשר האיסור נפל מעצמו. הרא"ש (ביצה א', ב) סובר שזהו היתר ייחודי בעצי הסקה, בהם ההנאה מן העצים תהיה רק לאחר שהם ישרפו, אבל בהנאה רגילה אין מבטלים איסור כלל.[9]

השו"ע (צ"ט, ו') פסק כרשב"א, והרמ"א (שם) פסק כרא"ש. הש"ך (שם, יז) והחכמת אדם (נ"ב, ז) מחמירים כרמ"א, ואילו הט"ז (צ"ט, יב; או"ח, תרע"ז, ד) והפרי חדש (צ"ט, יט) מקלים כשו"ע.[10] למעשה, לאשכנזים אין הבדל בין איסור דאורייתא לבין איסור דרבנן, ובשניהם נאסר אף להוסיף; אך לספרדים יש להקל בכל איסור דרבנן, שמותר להוסיף עוד היתר ולבטל את האיסור אם נפל כבר איסור לתוך היתר,.

ג. ביטול בשוגג וביטול במזיד

חלוקה בין שוגג לבין מזיד

במשנה בתרומות (ה', ט) מבואר שאם האיסור בוטל במזיד התערובת אסורה, אך בשוגג היא מותרת, וכן פסקו הרמב"ם (מאכלות אסורות ט"ו, כ"ה) והשו"ע (צ"ט, ה).

דין זה, שבשוגג מותר, מחזק את הכיוון לפיו לאחר הביטול אין כבר חפצא של איסור, כי על פי כיוון זה קשה לקבל חלוקה בין מזיד לבין שוגג.

הגדרת שוגג

אם אדם לא ידע שהאוכל אסור באכילה, או שידע שהאוכל אסור אך שכח, ולאחר מכן הוא ביטל את האיסור, מדובר בשוגג ממש. הפוסקים הכריעו שגם מקרה בו אדם ידע וזכר שהאוכל אסור, אך חשב שמותר לבטלו, דהיינו שהוא שגג בדין, נחשב לשוגג, והאוכל מותר (תוספות, בכורות, כג. ד"ה "סבר"; ט"ז צ"ט, לח; חוות דעת (צ"ט, ביאורים, ו'; פרי מגדים, צ"ט, משבצות זהב, ט'[11]).

סיוגים להיתר של שוגג

לרמ"א (צ"ט, ה) יש כמה סייגים להיתר של שוגג. ראשית, במצבים בהם יש חנ"נ (חתיכה נעשית נבלה; עיינו בשיעור מספר 17, שעסק בנושא) האיסור אינו מתבטל כאשר נפל היתר נוסף, כיוון שהוא הפך את כל התערובת לאיסור; וגם אם יתווסף לאחר מכן היתר לתערובת, לא יתרחש ביטול, כיוון שכל התערובת נהפכה לאיסור מדין חנ"נ.[12] שנית, אם נודע שחתיכת האיסור נפלה לפני שנפל בשוגג היתר נוסף, התערובת אסורה, מחשש שמא הוסיף בכוונה.[13] חלק מן האחרונים חלקו על כך, ולדעתם במקרה כזה התערובת מותרת (גר"א, צ"ט, יב; פרי מגדים, שפתי דעת, צ"ט, טו).[14]

היקף האיסור במזיד

השו"ע (צ"ט, ה) פסק שהאיסור חל רק לגבי המבטל ומי שנתבטל עבורו, אך עבור אחרים מותר (והט"ז [צ"ט, י] מדגיש, בשם הרש"ל [ים של שלמה, ז', נ"ט], שהאוכל נאסר גם לבני ביתו של המבטל).

מה הדין אם מי שביטלו עבורו לא ידע כלל?

בשאלה זו יש מחלקות אחרונים: הט"ז (צ"ט, י) אומר שאם האדם שהאיסור התבטל עבורו לא ידע מכך, מותר לו ליהנות מן האיסור; אך הריב"ש (תצ"ח) סובר שאם המבטל עשה זאת על מנת למכור את התערובת, הביטול נחשב כנעשה עבור הקונים, והיא אסורה להם. רבי עקיבא אייגר (צ"ט, ד"ה "וכן למי") והחזון אי"ש (יו"ד ל"ז, יג) פסקו כריב"ש. השלכה לשאלה זו היא מפעל שמייצר אוכל וביטלו בו איסור - על פי הט"ז ניתן להתיר ולקנות אוכל זה, ועל פי הריב"ש אסור.

ד. כאשר אין כוונה לביטול האיסור

חלק מן הראשונים סוברים שביטול איסור נאסר רק כאשר מתכונים ליהנות מן האיסור,[15] אך היקף קולא זו שנוי במחלוקת.

תרומת הדשן התיר לטחון חטים מתולעים:

מטעם שאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כששופכים החטים בתוך האפרכסת...בורחים לחוץ...מפני קול ונדנוד הריחיים...אין להחמיר, שאף אם יטחנו התולעים בטלים בשישים בתוך הקמח ואין זה מבטל איסור לכתחילה, כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אין מכוין לבטל.

(קע"ד).

תרומת הדשן מעלה שני נימוקים להסביר מדוע אין כאן ביטול איסור לכתחילה:

א. ספק אם בכלל יש תולעים (שכן הן "בורחים לחוץ מפני קול ונדנוד הריחיים").

ב. אינו מתכוון לבטל.

השו"ע (יו"ד, פ"ד יד) פוסק כתרומת הדשן, והאחרונים נחלקו מה היחס בין התירוצים:

רוב האחרונים הבינו שהנימוק השני איננו מספיק לבדו, ויש צורך גם בראשון, דהיינו במקרה של ודאי איסור אין לבטל איסור אף אם אינו מתכוון לכך (ש"ך, יו"ד, פ"ד, לט - מ וְ-קט"ו, כח; רבי עקיבא אייגר, שו"ת, מהדורה קמא, ע"ז; פרי מגדים, יו"ד, פ"ד, שפתי דעת, לג; חתם סופר, יו"ד, ס"ב; דעת הרב אלישיב, הרב קרליץ והרב וואזנר, מובאים בספרו של הרב ויא "בדיקת המזון כהלכה", עמוד 149, הערה 9; הגר"י פישר, אבן ישראל, ז', לא[16]). לעומת זאת, חבל לא מבוטל של אחרונים הבינו שהנימוק השני עומד בפני עצמו, דהיינו כאשר אינו מתכוון לבטל מותר לבטל איסור ודאי (ב"ח, שו"ת הב"ח החדשות, כ"ג; ערוך השולחן, יו"ד, פ"ד, פו; שו"ת בנין של שמחה, יו"ד, י"ד; דברי יוסף, ב', תקל"ט, ח[17]).

את השאלה האם מותר לבטל איסור ודאי כאשר איננו מתכון לבטל ניתן לתלות במחלוקת שראינו לעיל לגבי סיבת האיסור לבטל: להבנה הראשונה, שגם לאחר ביטול האיסור קיים ועל כן אין לגרום למצב זה לכתחילה, דהיינו שיש איסור הנוגע לחפצא, נראה שבאיסור ודאי יש לאסור והדבר אינו תלוי בכוונתו. אך על פי ההבנה השנייה, שהאיסור נוגע לגברא בלבד, ניתן להקל גם באיסור ודאי אם איננו מתכוון לבטל.

בספק איסור, אם כן, מותר לטחון או לבשל את התערובת אם אינו מתכוון לבטל את האיסור, וכן מצאנו שהורו למעשה אחרונים רבים (גינת ורדים [יו"ד, א', יח], שיבת ציון [מ"ה], ועוד). ספק איסור הוא מקרה בו יש רק מיעוט מצוי של איסור בתערובת, או אף אם התערובת מוחזקת בכך שיש בה איסור, אלא שהיא נבדקה וספק אם נותר בה עוד האיסור.[18] מלבד זאת, נראה שיש מקומות בהם ניתן להתיר אף כאשר יש איסור ודאי:

א. האורחות חיים (איסורי מאכלות, מ"ב) כותב שמותר להתיך דבש שיש בו נמלים ולסננו, למרות שבכך טעם הנמלים מועבר לדבש, "שאין כוונתו אלא לתקן הדבש". כך פסק גם השו"ע (יו"ד, פ"ד, יג; ועיינו ש"ך, שם, לח).

ב. הר"ן בע"ז לג. (ד"ה "איבעיא להו מהו לתת") מסביר כיצד התירה התורה להכשיר כלים בני יומם, והרי בלוע בתוכם איסור והוא מבטל איסור לכתחילה:

ודאי לא אמרו אין מבטלין איסור אלא במתכוון לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו, אבל במתכוון להכשיר הכלי ולא נהנה מהאיסור שרי.

רבי עקיבא אייגר (שו"ת, מהדורה קמא, ע"ז) ביאר ששני מצבים אלו חריגים בכך שהאדם מנסה להוציא את האיסור. כלומר, לדעתו מותר לבטל איסור ודאי רק כאשר מנסים להוציאו, אך כאשר לא מנסים להוציאו, אין לבטל איסור ודאי גם אם אין כוונה ליהנות מן האיסור.

אולם, הסבר זה לא מתאים לדברי השו"ע (צ"ט, ז), שפוסק כשיטת הרשב"א (תורת הבית הקצר בית ד, שער ד, לו:), לפיה מותר להשתמש כרגיל בכלי היתר שבלע כמות מזערית של איסור, שלא יכולה לתת טעם באוכל שיבושל בכלי. במקרה זה יש לכאורה ביטול איסור, והב"ח (שם) והפרי מגדים (צ"ט, משבצות זהב, בסוף הסימן)[19] מסבירים שההיתר הוא משום שלא מתכוון לבטל את האיסור, אלא רק שהתבשיל לא יאסר. על פי שיטתם, אם כן, כאשר אין כוונה לבטל את האיסור מותר לבטל אף איסור ודאי. אולם, הרשב"א מבסס את דבריו על פירוש מסוים בסוגיה בע"ז לג:, וראשונים רבים פירשו אחרת את הסוגיה כך שאינו קשור כלל לעניין ביטול איסור לכתחילה, וכדבריהם פסקו הב"ח (שם), הט"ז (שם, טו) והש"ך (יו"ד קכ"ב, ג); ולדעת האחרונים הללו אין מקור להיתר ביטול איסור ודאי כאשר לא מכוון לבטלו.

הט"ז (יו"ד, קל"ז, ד) סייג את כל ההיתר של ביטול איסור (בין בספק ובין בוודאי) למקרה בו ללא ביטול האיסור יצטרכו לזרוק את האוכל, וכן הורה למעשה המעיל צדקה (כנפי יונה, יו"ד פ"ד, סב.) - מותר לבטל איסור רק אם מדובר בספק איסור, ורק אם אין דרך אחרת. כך הט"ז הסביר מדוע השו"ע (קל"ז, ב) אסר העברת יין נסך דרך נקב שבו הוא יתבטל (על ידי ערבוב עם מים) למרות שמטרת הדבר היא הוצאת היין ולא ביטולו - במקרים שנזכרו לעיל (דבש עם נמלים וריסוק חטים מתולעים) אין דרך אחרת לתיקון מלבד ביטול האיסור, אך במקרה של היין ניתן לעשות נקב חדש או להוציא את היין מלמעלה. כנראה שהט"ז הבין שאם אפשר לתקן בדרך אחרת מלבד ביטול האיסור, הביטול נחשב להנאה לכתחילה מן האיסור. הפרי מגדים (משבצות זהב, ז) סובר שאם התיקון כולל טורח, הדבר נחשב לכך שאי אפשר לתקן בדרך אחרת, ומותר לבטל את האיסור כדי להמנע מן הטורח.[20]

אולם יש לציין שדברי הט"ז אינם פשוטים. הב"ח (מובא בט"ז שם) חולק על הבית יוסף, ומתיר הוצאת היין מהנקב:

 דאין כאן מבטל איסור לכתחילה, שאין כוונתו אלא להוציא היין ולא לבטל האיסור שבנקב.

כמו כן, שו"ת טוט"ד (תליתאה, קנ"ט) קיבל את סברת הט"ז רק כאשר התערובת אסורה מדאורייתא, למשל חתיכת היתר שנפלה לשתי חתיכות איסור; אך כאשר האיסור בטל מדאורייתא, מותר לבטל את האיסור אם כוונתו אינה ליהנות מביטול האיסור גם כאשר ניתן לתקן את התערובת בדרך אחרת.