מעשה באדם שנתן עיניו באישה והעלה לבו טינא

  • הרב שמואל שמעוני
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף עה – מעשה באדם שנתן עיניו באישה והעלה לבו טינא

"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר.
פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה – שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה – מאי כולי האי? רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות" (עה ע"א).

נעמוד בקצרה על שני נושאים יסודיים בדיני ייהרג ואל יעבור הקשורים בסיפור זה.

א. היתר "הנאת עצמן"

בעמוד הקודם הובא הסברו של רבא להיתר של אסתר להיבעל לאחשוורוש בפרהסיה: "הנאת עצמן שאני". בעל המאור (יז ע"ב – יח ע"א בדפי האלפס) סבר שהיתר זה תקף גם בג' העבֵרות החמורות, כלומר שאם הכפייה לא הייתה כדי להעביר על דת אלא להנאה, אין בזה דין ייהרג ואל יעבור. הרמב"ן (מלחמות ה' שם) תקף דעה זו בחריפות וטען שהיתר "הנאת עצמן" נאמר רק בדין פרהסיה – שיסודו בחובת קידוש השם, ועל כן איננו נוהג כשהכפייה היא לקידום אינטרס אישי, ולא לכפייה על דת – אך לא בג' עברות החמורות, שבהן חומרת העבֵרה עצמה היא שמחייבת מסירות נפש. מסתבר שבדבר זה חלק בעל המאור, ולדעתו גם בג' העבֵרות החמורות מה שמחייב להיהרג הוא חובת קידוש השם, ולא חומרת העבֵרה מצד עצמה (וכן משמע ברמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה הלכות א–ד [אם כי הרמב"ם לא קיבל את דעת בעל המאור בעניין הנאת עצמן, ואכמ"ל]).

הרמב"ן מביא שלל של ראיות חזקות ביותר כנגד בעל המאור, ואחת מהן היא הסיפור המובא בסוגייתנו: מדובר באדם שימות אם לא יבעל אותה אישה, וחכמים הורו שימות ולא יבעל, אף על פי שאין מדובר בכפייה על דת. אמנם מהמשך הסוגיה נראה שיש כאן גזרה מיוחדת, אך מדברי הגמרא "בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה – שפיר" נראה בפשטות שדין ייהרג ואל יעבור של גילוי עריות שייך כאן (אם כי בסוף העיון נראה כי יש מי שדחה גם ראיה זו).

הראשונים הציעו תשובות שונות ליישוב שיטת בעל המאור (עיין למשל במאירי, ד"ה ויש מחדשים; ובר"ן על הרי"ף למסכת פסחים, ו ע"א בדפי האלפס, ד"ה וקשה [הובאו דבריו בהגהות הב"ח על המלחמות הנ"ל]). אמנם לפי מה שהעלינו אתמול, שיש מקום להבדיל בין כפיית 'עבור או תיהרג' לבין סיטואציה של מחלה וכדומה, השאלה אינה כה קשה. כאשר כופים על אדם לעבור עברה, הוא נחשב אנוס, ומעשהו מיוחס בעצם לאנס, שהוא ככלי בידיו. במצב זה אין כלל מעשה עבֵרה, והטעם היחיד למסירות נפש הוא מצוַת קידוש השם. לפיכך אין דין ייהרג ולא יעבור נוהג בכגון דא אלא בכפייה על דת, אבל הנאת עצמן שרי. לעומת זאת, כאשר אדם בוחר לעבור עברה כדי להירפא, הרי זה מעשה שלו, שנעשה מבחירתו, ולכן יש מקום לאסור זאת גם מצד חומרת העבֵרה עצמה (והשווה החילוק שבין הלכה ד והלכה ו ברמב"ם שם, ועיין באור שמח).

ב. אביזרייהו דג' עברות

בעל המאור הוכיח מסוגייתנו שדין ייהרג ולא יעבור נוהג לא רק בעבֵרה עצמה, אלא גם בנספחים הנמשכים ממנה ושייכים לה, כגון שתעמוד לפניו ערומה או שתספר עמו מאחורי הגדר. וכן פסק הרמ"א (יורה דעה סימן קנ"ז סעיף א):

"וכל איסור עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, אף על פי שאין בו מיתה רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור".

היה מקום לומר שדין זה אינו משום חומרת העבֵרה – שהרי כאן מדובר בעברות שאינן כה חמורות ("לאו בעלמא") – כי אם משום חובת קידוש השם, ששייכת יותר בתחומים אלה, גם כאשר חומרת המעשה הספציפי הנידון אינה גדולה ביותר. ואולם, הסבר זה לא יעלה בקנה אחד עם החילוק שהעלינו לעיל בדעת בעל המאור, שבסיטואציה כגון מחלה, החובה למות אינה משום קידוש השם, אלא מצד חומרת העבֵרה עצמה. על כורחנו עלינו לומר, שהחומרה היתֵרה שבג' עברות אלו נוגעת גם לפריפריה שלהן, אף כשאין בדבר עונש מיתה.

אשר לשפיכות דמים, יש לבחון לאיזה מקרה מכוון הרמ"א: באיזה מצב יש איסור שפיכות דמים ואין חיוב מיתה, ואף על פי כן הדין הוא שייהרג ואל יעבור? אם הכוונה להריגה בגרמא – רבים סבורים שיש בזה חיוב להיהרג ולא לעבור מצד סברת "מאי חזית", על אף שהמעשה אינו מחייב מיתה, ואם כן, אין זה אביזרייהו דרציחה. בהריגת טרפה או גוי, לעומת זאת, ייתכן שסברת "מאי חזית" אכן אינה שייכת, אך באמת צריך עיון מה הדין במצב זה (המנחת חינוך [מצוה רצו] סבור שיעבור ולא ייהרג). רבנו יונה (שערי תשובה, שער ג סעיף קלט) הציע דבר מפתיע: "אבק הרציחה – הלבנת פנים, כי פניו יֶחֱוָרו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה... על כן אמרו רז"ל: לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (בבא מציעא נט ע"א, סוטה י ע"ב)". נראה שכדי לומר שדין אביזרייהו נוהג בשפיכות דמים, עלינו להבין שסברת "מאי חזית" אינה הבסיס היחיד לחובה להיהרג ולא להרוג, אלא גם חומרת מעשה ההריגה כשלעצמו, ולכן ניתן לחייב גם על היבטים פריפריאליים של איסור זה; ואכן, זו עמדת הכסף משנה הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ה, עיין שם.

עד כה צעדנו בעקבות פסק הרמ"א, שיש דין ייהרג ואל יעבור באביזרייהו. ואולם, הטור והשולחן ערוך השמיטו דין זה; וגם מהרמב"ם (שם ה"ט) נראה שמדובר בגזרה מיוחדת בסוגייתנו, שאף היא לא הייתה גזרה גמורה, אלא רק הימנעות מהוראה לעשות כן. אמנם משאלת הגמרא "בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה – שפיר" נראה שבאשת איש דבר פשוט הוא שימות ואל תעמוד לפניו ערומה. ואולם, בעל חוות יאיר (סימן קפ"ב) סבר שגם ראיה זו אינה ראיה ניצחת:

"ומאותה הגמרא אין ראיה כלל, דהוראת שעה היתה, לא שיהיה אסור מצד הדין מן התורה, והכי מוכח לשון ה'מעשה' שאמר, והוא כענין 'מעשה בא' שרכב על הסוס בשבת' ו'מעשה בא' שהטיח' וכו' (סנהדרין מו ע"א)... ומה שאמרו בגמרא: 'בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה – שפיר", לא רוצה לומר דאז עשו על פי הדין, דמנא ליה פשוט כולי האי... רק הכי קאמר: אם היתה אשת איש, שפיר עשו סייג, מפני שעיקרו חמור מאד ונכון לגדור גדר, מה שאין כן למאן דאמר פנויה היתה".

הרב שמואל שמעוני