מעשה ממלך וקיסר | 3

 

ויהי היום והיה מלך אחד זקן. והיה לו בן יחיד, והשיא אותו, ומסר מלכותו לבנו.

אמר הבן מלך שילך ויטיל עם אשתו בים כדי שתהיה רגילה באויר הים פן חס ושלום, מוכרחים באיזה פעם לברח בים. והלך עם אשתו עם השרי מלוכה ופרשו בספינה והיו שם שמחים ומשחקים מאד. אחר כך אמרו שיפשטו כלם בגדיהם, (היינו הבן מלך עם השרי מלוכה שהיו שם בספינה התיעצו מחמת שמחה שיהיו כלם פושטים את בגדיהם, וכן עשו), ולא נשאר עליהם כי אם הכתנת. והיו מתחזקין לעלות על התרן, והיה הבן מלך הנ"ל מתחזק לעלות לשם.

והיא, (היינו הבת קיסר הנ"ל), באתה עם הספינה, שלה הנ"ל, וראתה אותו הספינה הנ"ל, (היינו הספינה של הבן מלך עם שרי מלוכה הנ"ל), ובתחלה היתה יראה להתקרב. אחר כך נסמכו קצת, וראו שהם משחקים מאד והבינו שאינם גזלנים והתחילו להתקרב. אמרה הבת קיסר לחברותיה: אני יכולה להפיל את אותו הקרח לתוך הים, (היינו את הבן מלך הנ"ל שהיה עולה בראש התרן כנ"ל), כי הבן מלך הנ"ל היה קרח, דהיינו שהיה מקרח ראשו משערות. אמרו לה: ואיך אפשר, הלא אנו רחוקים מהם מאד. אמרה להן שיש זכוכית ששורף ועל ידי זה תפיל אותו. ואמרה שלא להפיל אותו עד שיעלה על ראש התרן ממש, כי כשהוא באמצעית התרן אזי כשיפל, יפל אל תוך הספינה, אבל כשיעלה בראש, אזי כשיפל, יפל לתוך הים. המתינה עד שעלה אל ראש התרן ממש ולקחה הזכוכית ששורף נגד החמה (שקורין "ברען בריל") וכונה נגד מחו עד שנכוה מחו ונפל לתוך הים.

וכיון שראו, (אנשי הספינה של המלך הנ"ל), שנפל, נעשה שם רעש גדול כי איך יוכלו לחזר לביתם כי המלך ימות מחמת צער. ואמרו להתקרב אל הספינה שרואין, (היינו לספינה זו הנ"ל של הבת קיסר), אולי יש שם איזה דאקטיר (רופא) שיוכל לתן להם עצה. והתקרבו אל הספינה הנ"ל, (היינו הספינה של הבת קיסר עם השרות הנ"ל), ואמרו להם, (אנשי הספינה של המלך להשרות עם הבת קיסר הנ"ל), שלא יתיראו כלל כי לא יעשו להם כלל. שאלו אותם: אולי יש ביניכם דאקטיר שיתן לנו עצה.

וספרו להם כל המעשה ושבן המלך נפל לתוך הים. ואמרה הבת קיסר שיוציאו אותו מן הים. והלכו ומצאו אותו והוציאו אותו. ולקחה הדפק בידה ואמרה שנשרף מחו.

וקרעו המח ומצאו שכדבריה כן הוא ונבהלו מאד. ובקשו ממנה שתלך עמהם לביתם ותהיה דאקטיר אצל המלך ותהיה חשובה וגדולה מאד, ולא רצתה, ואמרה כי איננה דאקטיר, רק שיודעת סתם דברים הללו.

ולא רצו, (אנשי הספינה של המלך), לחזר לביתם והלכו שתי הספינות ביחד. והוטב בעיני השרי מלוכה מאד שהמלכה שלהם תשא את הדאקטיר מחמת גדל חכמתו שראו בו. (כי השרי מלוכה של בן המלך הנ"ל שנפל ומת סברו שהבת קיסר עם השרות הנ"ל הם זכרים כי היו מלבשים במלבושי זכרים כנ"ל, על כן רצו שהמלכה שלהם שהיא אשת בן המלך שמת תשא את הדאקטיר שהיא באמת הבת קיסר שהיו סבורים שהיא דאקטיר מחמת שידעה בחכמתה שנשרף המח של בן המלך שנפל כנ"ל), ושיהיה הוא מלך שלהם, ואת המלך שלהם, (היינו המלך הזקן הנ"ל), יהרגו, (כל זה היו רוצים מאד השרי מלוכה הנ"ל), אך שלא היה אפשר לדבר דבר כזה אל המלכה שהיא תשא דאקטיר. גם להמלכה הוטב גם כן מאד שתשא את הדאקטיר, אך שהיתה מתיראה מן המדינה פן לא יתרצו שיהיה הוא מלך. והסכימו לעשות משתאות, כדי שעל המשתה בשעת חדוה יוכלו לדבר מזה. והיו עושין משתה אצל כל אחד ביומו.

כשהגיע יום משתה של הדאקטיר, (היינו הבת קיסר), נתן להם מיין שלו הנ"ל ונשתכרו. בשעת חדוה אמרו השרים: מה יפה היה שהמלכה תשא את הדאקטיר. ואמר הדאקטיר: יפה מאד היה רק אם היו מדברים זאת בלתי פה שתוי, (היינו שלא בשעת שכרות). נענית המלכה גם כן ואמרה: מה יפה היה שהיא תשא את הדאקטיר רק שהמדינה תסכים על זה. השיב שנית הדאקטיר, (היינו בת הקיסר): יפה מאד היה רק אם היו מדברים זאת בלתי פה שתוי. אחר כך כשהקיצו משכרותם נזכרו השרים מה שאמרו ונתבישו בעצמן מהמלכה שאמרו דבר כזה אך הלא היא גם כן בעצמה אמרה זאת. והיא גם כן נתבישה מפניהם אך הלא גם הם אמרו זאת. והתחילו לדבר מזה ונסכם ביניהם כן, ונתחתנה היא עם הדאקטיר, (וכנ"ל היינו עם בת הקיסר שסברו שהיא דאקטיר כנ"ל), והלכו למדינתם.

וכשראו בני המדינה שהם באים שמחו מאד כי זה זמן רב שהלך הבן מלך ולא ידעו היכן הוא, והמלך הזקן כבר מת בטרם ביאתם. אחר כך ראו, (בני המדינה), שהבן מלך שהוא מלך שלהם איננו. ושאלו: היכן הוא מלכנו. וספרו להם כל המעשה איך שכבר מת, ושכבר קבלו להם מלך זה שבא עמהם. ושמחו מאד על שבא להם מלך חדש.

והמלך, (היינו בת הקיסר הנ"ל שהיא נעשית עתה מלך כנ"ל), צוה להכריז בכל מדינה ומדינה שכל מי שנמצא בכל מקום שהוא, גר או אורח ובורח ומגרש, שכלם יבואו על החתנה שלו, איש מהם לא יהיה נעדר, ויקבלו מתנות גדולות. וצוה, (המלך הנ"ל היינו בת הקיסר), שיעשו סביב סביב כל העיר מעינות, כדי שכשאחד ירצה לשתות, לא יצטרך לילך ולשתות רק כל אחד ימצא מעין אצלו. וצוה, (המלך הנ"ל היינו בת הקיסר), לציר צורתו אצל כל מעין ומעין, ושיעמדו שומרים וישמרו באם שיבוא אחד ויסתכל ביותר על הצורה ויעשה רע פנים, (היינו שישתנו פניו כמו מי שמביט היטב על איזה דבר ומשתומם ומצטער), אזי יתפסו אותו בתפיסה. וכן עשו ובאו אלו השלשה הנ"ל. דהיינו בן המלך הראשון שהוא החתן האמת של בת הקיסר הזאת, (שהיא המלך עכשו כנ"ל), ובן הסוחר הנ"ל, (שגרשו אביו מחמת הבת הקיסר הזאת שברחה עם הספינה עם כל הסחורה כנ"ל), והמלך שהעבירוהו, (גם כן על ידה כי ברחה ממנו עם האחת עשרה שרות כנ"ל), וכל אחד מאלו השלשה הכיר שזה צורתה והסתכלו ונזכרו ונצטערו, (היינו שבאו אצל המעינות הנ"ל וראו צורתה שהיתה מצירת שם והכירו אותה והיו מסתכלים ביותר וכו'), ותפסו אותם בתפיסה.

בשעת חתנה צוה המלך, (היינו הבת הקיסר), שיבואו השבויים לפניו. והביאו השלשה הנ"ל, והכירה אותם. והם לא הכירוה מחמת שמלבשת כמו איש. ענתה הבת קיסר ואמרה: אתה מלך, (היינו המלך שהעבירוהו הנ"ל שהוא אחד משלשת השבויים הנ"ל), אותך העבירו בשביל האחת עשרה בנות שרים שנאבדו; הרי לך הבנות שרים, שוב למדינתך ולמלכותך, (כי האחת עשרה בנות שרים היו עמה כאן כנ"ל). אתה סוחר, (היינו בתחלה דברה להמלך שהעבירוהו הנ"ל עכשו חזרה פניה ודברה עם הסוחר היינו עם בן הסוחר הנ"ל), אותך גרש אביך בשביל הספינה עם סחורה שנאבדה ממך, כנ"ל, הרי לך הספינה שלך עם כל הסחורה ועל שנשתהה המעות כל כך יש לך עתה עשירות בספינה בכפלי כפלים ממה שהיה, (כי הספינה בעצמה עם כל הסחורה של בן הסוחר שהיא ברחה עמה כנ"ל עדין היה אצלה בשלמות כנ"ל ונוסף לזה היה בספינה כל העשירות שלקחה אצל הגזלנים הנ"ל שהיה עשירות מפלג מאד כפלי כפלים כנ"ל), ואתה בן מלך, (היינו החתן שלה באמת), נלכה ונסעה. ושבו לביתם.

 

מפגש ד' ואחרון.

לפנינו סיפור המפגש האחרון של בת הקיסר על הים. מסגרת הסיפור מתארת מלך זקן שמסר מלכותו לבנו בחייו. למעשה, מסירת מלכות זו הינה סיפור המסגרת של הבריאה כולה: בבריאתו של העולם מסר כביכול הבורא את מלכותו לעולם ובראש ובראשונה לאדם. הקב"ה צמצם את עצמו ובכך נתן מנדט לעולם לפעול בחוקיו ולאדם בחירה כחפצו. אפילו יהיו פעולותיהם ובחירותיהם כנגד מלכו של עולם, ישתוק הא-ל, שהרי לכך ברא את עולמו – שתינתן המלכות, המנדט והבחירה לאדם ולעולם. זהו סוד הצמצום המתואר בקבלה כבסיס לבריאת העולם.

 

מתוך שכך נברא העולם, בעת ההתרחקות מהבורא נפער בעולם מרחק של הפקר, כביכול "לית דין ולית דיין", ותחושת "עזב אלוקים את הארץ". אמנם במסירת המלכות לבן בחייו יש הבעת אמון של המלך בבנו, אך בד ובד יש בה גם ממד של פרידה ממלכות האב ומקשר עם המקור. עם האמון של אביו לא ייפלא כי בן זה יוצר קשר זוגי ויש לו מלכה, שכן כמו שאביו נתן בו אמון כך נותן הוא אמון בזולתו ומסוגל ליצור קשר זוגי. אלא שחסרונו של אביו מעורר בו חוסר ביטחון וההפקר שהוא נזרק אליו מעורר בו חרדת רדיפה. מכין הוא את עצמו ואת אשתו לאפשרות שיצטרכו פעם לברוח אל הים, ועל כן מרגיל אותה לאוויר הים. החרדות מנהלות אותו. חוסר הוודאות בעתיד מסכן מבחינתו את ההווה והוא חי בתחושה שהוא נרדף. היבשה איננה יציבה דייה מבחינתו והוא מפליג אל הים. סיכונו של הים הוא הבסיס של חייו. מבחינתו הים הוא היבשה, חוסר הוודאות והגרוע מכל הוא הבסיס של קיומו – הוא קו ההתחלה ובו הוא בטוח; לא כי נוח לו בו, אלא מפני שהוא מכין את עצמו לגרוע מכל – ב'גרוע מכל' אין ציפיות ומתוך כך גם אין אכזבות, אין יומרות ומתוך כך גם אין נפילות. ההפקרות מתבטאת בייאוש מראש המגן על האדם מפני התקווה ואכזבתה. לדידו של הספקן, העליות והירידות של גלי הים והסיכון שיש בהם, הינם מקום בטוח יותר מאשר היבשה היציבה. מבחינתו, יציבותה של היבשה היא המסוכנת: כל שיבנה בה יחשוש הספקן שמא ייחרב. וכל מלכות שתיכון ביבשה, יחשוש הוא שמא ימרדו בה, שהרי בסיסה של היבשה עלול להיות גם הבסיס של המורד במלכות. על כן יורד בן המלך לים, שם אף אחד לא ימרוד בו. שכן שם כולם חשים את חוסר הוודאות ואין מלכות לאף אחד. דמותו של בן המלך הינה דמותו של הספקן המוותר על הוודאות מראש, ורק שם מרגיש בטוח מכל סכנה.

 

ספינתו של בן המלך מלאה בששון ושמחה, משחקים ושעשועים. באין יבשה פטורים הם בני הספינה מעולם המעשה ודרישותיו. במקום זה אין עבר ואין עתיד – רק הווה נטול הקשר ודרישות, ובו מרגיש בן המלך בטוח, בעולם הווירטואלי של השעשועים. "אכול ושתו כי מחר נמות" הוא ביטוי לבריחתו של הספקן אל הנהנתנות, אל התענוג של ההווה, מפני אימת החידלון והמוות. באין יציבות ובאין המשכיות, הביטחון האחרון של הספקן הוא בנהנתנות הרגעית, המצטמצמת בחומרי ובשטחי. הוא מנסה להגיע לשיאים במעט שהותיר לעצמו. וכך בן הסוחר וחבר מרעיו משחקים ומתחרים בעלייה על התורן. שכן העלייה על התורן הינה כביכול כהתרוממות לשיא – כביכול ממצים הם את ההווה המצומצם בשטחה הקטן של הספינה, בשעשועים וירטואליים המרוחקים אפילו מן המציאות שלה עצמה. ממציאים חוקים ותחרויות כדי להשתעשע במציאות הקיימת ולא להשתעמם בצמצומה. שהרי הספקן איננו חותר למטרה כלשהיא ביורדו אל הים – סיכונו של הים לא מכוון למטרה כלשהיא, ועל כן השעמום הוא אויבו המתמיד. אין הספקן מתיימר להגיע אל ה"אחר", אין הוא מאמין במה שמעבר לו ועל כן כל מה שיש לו ספינתו הקטנה והמצומצמת.

 

על הספינה מורידים הכל את בגדיהם. הורדת הבגדים הינה ביטוי לא רק לנהנתנות ולחופש שהיא ניזונות ממנו, אלא גם להיצמדות לפני השטח של הגוף, על החומריות שבו. שהרי כיסוי הגוף הינו ביטוי לעומק הטמון בו והצניעות איננה אלא כיסוי לנשמה, כאומר לצופה מבחוץ 'אל תסתכל אל החיצוניות שבי, שכן יש בי פנימיות'. הבגדים אמנם מכסים את הגוף, אולם דווקא בכך הם מזמינים את הצופה להעמיק בנסתר ממנו, להכיר בבלתי ניתן להכרה, ובאינסוף המסתתר מאחורי הסוף. הורדת הבגדים הינה חלק מהספקנות הכללית של הנהנתן בדבר עומקם של הדברים, ביטוי לסירוב שלו להפליג אל מחוזות שמעבר לו ולהסתפקות בפני השטח בלבד. אך למרות הורדת הבגדים של תושבי הספינה, נשארים הם עם כותנת אחת אחרונה לגופם, כביטוי לחוסר היכולת להשטיח את המציאות ולחשוף אותה עד תום. לחוסר היכולת להתכחש לפלאי שבמציאות ולהתעלם מהפנימיות והרוחניות שבה. לאחר חטא גן עדן נאמר על אדם וחווה "ויתפור להם כותנות עור וילבישם" (בראשית ג', כ"א). ייתכן והכותנות שנשארו על גופם של תושבי הספינה אינן אלא משל לכותנות אדם וחווה. "כותנות עור" אלה אינן אלא העור של האדם אשר גם בהסרת כל כיסוי מעליו עדיין יישאר יותר פלאי ומסתיר מאשר מגלה. וגם הספקן והנהנתן הגדולים ביותר ייאלצו להודות בכך.

 

באופן דומה, בן המלך מתואר בסיפור כ'קירח'. כמו הבגדים גם שערותיו של אדם הינן מעין כיסוי טבעי וכותנת מולדת אשר ברא ה' לאדם למקומות שהצנעה יפה להם – למקומות בהם רצה ה' למסור את מסר הפנימיות בצורה העמוקה ביותר. שיער ראשו של האדם מבטא מסר של כיסוי על מוחו של האדם, לרמז על דעתו שיכולה להגיע לגבהים בהם מותר האדם מן הבהמה. רמז לצלם אלוקים שבאדם. בן המלך הסיר את שערות ראשו (בין בכוונה ובין באופן טבעי) כדרך שהסיר את לבושיו האחרים. הוא העדיף לחשוף את הנמוך והשטחי מכל ולוותר על הרמז לעליון בגופו של אדם. באי הסתרת ראשו הוא בחר שלא להפליג עם ראשו למחוזות שמעבר לו, כדרך שאין הוא מפליג עם ספינתו לשום מקום. גם הספקן, שהינו שכלתן ביסודו, מקפיד להדגיש שאין הוא מגיע עם שכלו למקומות שמעבר לו. לדידו, הרציונליות איננה תופעה שמימית אלא אחת האוחזת במציאות השטחית ועוקבת אחר חוקיה בביטחון האחרון שנותר לאדם בעולם המשול לים סוער, הביטחון בשטחי ובנמוך. סוגד הוא לחופש שכן חופש זה הוא המאפשר לו את הנהנתנות המפצה על כאבה של הספקנות. בדרכם זו, הן החופש והן הספקנות מפנים את דעתם מן ה"אחר". מעדיפים להימנע ממחויבות אל ה"אחר" מטעמי חופש, ומהודאה בקיומו מחששותיו של הספק. יפתחו הם עם ה"אחר" יחסי משחק ושעשוע בלבד, כמתואר ביחסי באי הספינה של בן המלך. אלו מרחבים אינסופיים היכולים גם להכיל את ה"אחר" מצד אחד וגם להתעלם ממנו מצד שני – ליצור עמו יחסי שעשוע, אך ללא שום מחויבות. מרחבים שכאלו נמצאים רק בראש. אותו ראש קירח, שאין לו כיסוי וממילא הינו חסר עומק וממשות – הפשטות שכלו הן משחק בעלמא. הספקן-הנהנתן מטפס אל מרחבי הראש, כפי שמטפס בן המלך אל ראש התורן. שם למעלה ימצא הוא את המיזוג המיוחל בין ספקנות לתענוג. שם, במרחבי האוויר המנותקים מהמציאות שיכולה הייתה להכריחו להכיר ב"אחר" חלילה. שם למעלה מרגיש הוא איך ה"אחרים" מריעים לו ולאונו ומשתלבים בתמונת עולמו העסוקה בעצמה. ראשו הקירח של בן המלך חופשי מכל כיסוי, מכל אחר, מסמל את מרחבי חופש זה. רוח ים מלטפת את ראשו הקירח שם למעלה, והוא מרגיש שאין חופשי ממנו.

 

בעוד כל תושבי הספינות הקודמות שפגשה בת קיסר רצו להתחתן עמה ומבחינתה להתנכל לה, הרי שבן המלך איננו יודע כלל על דבר קיומה. עסוק הוא בשלו ובתענוגיו, שכן חי הוא בתוך צמצומה של ספינתו ואיננו רואה את האחר. הפעם, בת הקיסר היא זו שמתנכלת אליו ורוצה להפילו מן התורן. גם בת הקיסר עושה זאת כבדרך משחק ותחרות – בכך היא כביכול מצטרפת מרחוק לשעשועיו של בן המלך, וכנגד גבורתו לעלות אל התורן, מנסה היא להראותו את חולשותיו ולהורידו משם. המשחק של בת הקיסר הינו אותו משחק של בן המלך, אלא שמשני צדדים שונים. אין אויב יותר גדול לבת הקיסר מאשר בן המלך, שהרי הנהנתנות והספקנות הינן האויב הגדול ביותר של ה"קבלה על מנת להשפיע", איתה מזוהה כאמור בת הקיסר. אמנם מבחינת הספקן-הנהנתן אין כלל יחס אליה והוא עסוק בצמצומו, אך מבחינתה של בת הקיסר, בספקנותו ובנהנתנותו הוא חותר תחתיה ושולל אותה. הספקן-הנהנתן עסוק ב"לקבל על מנת לקבל" והיא, על אף שגם עניינה "לקבל", עושה זאת לעומתו "על מנת להשפיע". דווקא בגלל קרבתם הראשונית בולטת יותר שונותם, והיא מרגישה את ההבדל ביניהם יותר מכל.

בת הקיסר שורפת את מוחו של בן המלך, בעזרת זכוכית המשקפת את קרני השמש. בכך היא למעשה רוצה להראות לו את ה"אחר" שמחוצה לו. השמש מסמלת "אחרות" זו בהיותה מקור האור, אך כשלעצמה בלתי נראית מרוב עוצמתה. כך גם ה"אחר" נוכח אך בלתי ניתן להשגה כשלעצמו, והינו מעבר לתבונה ולשכל. גילויו של ה"אחר" הינו שריפת השכל. כמו השמש המגלה את מה שנמצא מחוצה לאדם, כך רוצה גם בת הקיסר להעמיד את בן המלך על מה שנמצא מחוצה לו. לעוררו משקיעתו בתוך עצמו, להקיצו מהנהנתנות בה הוא שבוי ולהראות לספקנותו את מה שהיא מסרבת לראות בכל תוקף. יודעת היא בת הקיסר שאם ייחשף בן המלך ל"אחר" זה, יהיה זה צעד אחד יותר ממה שבינתו הספקנית האוחזת במוכר בלבד רגילה לעשות. ה"אחר" ייראה לו כסוף הנאותיו וכקץ החופש שלו. ההכרה שאי אפשר בעולם "לקבל על מנת לקבל" בלבד ושאי אפשר להתעלם מה"אחר". מבחינתו של בן המלך ה"אחר" הוא מותו שלו. עבורו זו נפילה אל 'הגרוע מכל' ממנו, ברח כל חייו. אותו 'גרוע מכל' ששימש לו כבסיס לכל מחשבתו ובשמו כפר ב"אחר" והתרכז בעצמו, אליו נפל לבסוף גם הוא בעצמו. התוודע הוא אל הכורח לקחת את סיכונו של הים ואל האין ברירה להכיר ב"אחר" ובדרך אליו, על עליותיה, ירידותיה וחוסר הקרקע הבטוחה בדרך אליו. בת הקיסר מחכה עד שיגיע בן המלך לראש התורן. שכן יודעת היא שככל שיעפיל הוא במעלה נהנתנותו וספקנותו ההכרה בכורח של הים תהיה חזקה יותר. הנהנתן-הספקן נופל אל הים הסוער ללא כלים לשחות בו ומת. ההכרה ב"אחר" לא רק מגלה לו את אשר סירב להכיר בו עד כה מרוב היותו מרוכז בעצמו, אלא גם מנפצת את תמונת עולמו לרסיסים. הריקנות של הנהנתן מכה בפניו שלו כמי שמתפכח מיינו ומוצא את עצמו בתוך קיאו. ובאין לנהנתן-הספקן כלים להתמודדות עם ריקנות זו, הוא מת. כביכול בת הקיסר הרגה אותו, אך למעשה הוא גרם זאת לעצמו, שכן סופו של כל תענוג גשמי מופרז הינו שיממון ומפח נפש.

 

לבן המלך אמנם אין כלים לקבל את בשורתה של בת הקיסר, אבל כל סובביו של בן המלך הנהנתן-הספקן מרגישים את כוח הרפואה שבת הקיסר מביאה עמה. מה שבעיני עצמה נראה מובן מאליו, בעיניהם נראה כבשורה. די להם בהבחנתה את בן המלך כמי ש"נשרף מוחו" כדי לראותה כ"דוקטור", ואף כדי לרצות להביאה אל המלך על מנת שתהיה "דוקטור" שם ותרפא את ממלכתו. שרי המלוכה הגדילו לעשות וחשבו שראוי להשיאה עם אשתו של בן המלך המת (כיוון שחשבו הם שהיא זכר בשל מלבושיה). אכן, פעמים רבות דווקא הפנייה אל ה"אחר" יכולה לרפא את נפשו הפצועה של זה שעסוק בעצמו ללא יכולת לצאת מעצמו כבכף הקלע. האדם לא יכול לשמח, לאהוב, לקבל ולפייס את עצמו, כפי שה"אחר" יכול לעשות, וללא מאמץ כלל. ה"אחר" הינו בשורה של ריפוי לנהנתן הספקן, ובהינשא בת הקיסר לאשתו של בן המלך מלמדת היא אותה להפוך את ה"קבלה" שעד עכשיו התרגלה להיות "על מנת לקבל", להיות "על מנת להשפיע" ולהיפתח אל אחרים. אכן, כמה טוב לשמח, לאהוב ולקבל אחרים. וכמה טוב לאהוב את עצמך ולשמח את עצמך כאשר גם זה נעשה "על מנת להשפיע" על עצמך את הראוי לך, ולא רק למלא את הריקנות של השעמום של האדם עם עצמו לבדו.

 

אמנם ההתקשרות בין בת הקיסר לבין אשתו של בן המלך עוברת דרך הרגשת אי נעימות ראשונית. שהרי לא נעים לאדם להודות שכשהוא "משפיע" בעצם הוא "מקבל" – ש"יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". להמליך את בת הקיסר משמעו לקבל את ההופכיות הזו כתפיסת עולם ולהתחייב לה. בת הקיסר הינה אמנם "מקבלת על מנת להשפיע", אבל בהזדווגה עם אשת בן המלך מלמדת היא אותה להשפיע לה כשהיא, בת הקיסר, "תקבל". הצגת "קבלתה" של בת הקיסר כמלך זכר משמעה קבלת עול וסמכות הדרישה "להשפיע" לה – עול וסמכות זכריים המצופים מאשת בן המלך ומכל ממלכתו. מאידך, אשת בן המלך, למרות שהיא אישה, עוסקת עתה דווקא ב"להשפיע" תענוג מסוג אחר – התענוג להשפיע ל"אחר". לא עוד תענוג רגעי ווירטואלי, אלא תענוג מנתינה ארוכת טווח וממשית. אלא שהאדם שואל את עצמו האם חלקים האגואיסטיים ביותר שבו להודות שדווקא האלטרואיזם הנותן לאחר הוא ההנאה הגדולה ביותר. כך גם אשת בן המלך שואלת את עצמה האם יסכימו כל בני המדינה למהפך שלטוני זה. נוסף לכך, היא מתביישת להפוך להיות כ'נזקקת', בייחוד לאחר שעד כה התבצרה בתוך עצמה, ספקנותה והנאותיה, ובלבד שלא תזדקק למשהו חיצוני לה. ועל כן מתביישת היא גם משרי המלוכה.

 

את כל רגשות אי הנעימות הללו פותר היין המשכר של בת הקיסר. אותו יין שבחסותו בת הקיסר ברחה עד עכשיו מלהזדווג לאחרים, מאפשר עתה את הזיווג הזה. ההתכנסות השיכורה של האדם בתוך עצמו שהייתה עד כה לגנות בעיניה, אצל בן הסוחר, אצל המלך על הים ואצל הגזלנים, הופכת עתה גורם המאפשר חיבור. שכן הדרך אל האחר כל כך מפחידה ומביכה את אשת בן המלך ושריה שדווקא השכרות המתכנסת בעצמה, במעין שכחה עצמית, יכולה לשחרר אותם ממחשבותיהם אלו ולתת להם את היכולת להשליך את היהב ולקחת את הסיכון של ה"אחר". מה שביום יום ובחיי השגרה האדם איננו מעז לעשות, יכול הוא לעשות ב"שעת חדווה", כלשונו של ר' נחמן. בת הקיסר מעודדת את החיבור הזה ומאפשרת את החתונה הצפויה, אלא שמודעת היא למגבלותיו, שכן נעשה הוא ב"פה שתוי".

 

רק בת הקיסר יודעת שכל החתונה הזאת בלתי אפשרית. שהרי למעשה היא אישה ולא גבר, כפי שהתחזתה. אך בכל זאת התחזותה לגבר וה"חדווה" שהיין שלה עורר בליבות האנשים, אפשרו את ההכנות לחתונה ואת מעמדה של בת הקיסר כמלך. ומתוך כך יכלה לצוות להזמין לחתונה "גר או אורח ובורח ומגורש, שכלם יבואו על החתונה שלו". כך יכלה היא גם לצוות שיתקינו מעיינות סביב לעיר עם תמונתה, ושיסתכלו עבדיה אם כשמגיע מישהו לשתות מן המעיין ויראה תמונתה יתעוו פניו וייעשה "רע פנים". (היינו שישתנו פניו כמו מי שמביט אל איזה דבר ומשתומם ומצטער). אזי "יתפסו אותו בתפיסה" ויביאו אותו לפני "המלך החדש", הלא הוא בת הקיסר הלבושה כגבר.

תכסיס זה מביא את סיפורנו לסופו הטוב ומחזיר את בת הקיסר לבן המלך האבוד, אותו השארנו כמשרת על האי. תכסיס זה הינו למעשה קריאה לשים לבוש על החלק הנשי, השקט והפנימי שבתוכנו, לבוש של גבר מוחצן וכוחני, כמו בת הקיסר. לתבל את האווירה ב"חדווה" אשר כיין תסיר את המחיצות אל ה"אחר", ולהזמין את כולם לחתונה פיקטיבית. הברסלבר, בנסותו להגיע אל ה' ולחצות את מרחק ה"אחרות" האינסופי, מוכן לצעוק בכל הכוח אל ה'. המבוכה בכך אמנם תהיה גדולה, אך הוא יתבל את צעקותיו הכוחניות ב"חדווה" ושמחה כדי לשחרר את עצמו משתיקתו המנומסת. כוח ושמחה הם כלים שר' נחמן משתמש בהם רבות, ובסיפורנו מגלה לנו ר' נחמן את הסודות שמאחורי הקלעים של השימוש בהם. רבים מבקרים את החיצוניות הכוחנית של השימוש בכלים אלו ואף את השכרות שנראה שיש בהם. בסיפורנו נראה שר' נחמן מודע לביקורת זו ומקבל אותה. שהרי בסופו של דבר מדובר על חתונה פיקטיבית.

 

בת הקיסר כאמור רוצה "לקבל על מנת להשפיע". אך מניסיונה הרב יודעת היא עד כמה היא עצמה מצרך נדיר ומבוקש. עד כמה יהיו רבים שירצו להזדווג עמה אך לא תהיה ברצונם זה התקשרות נצח. סוחרים, מלכים וגזלנים למיניהם ינסו לתפוס אותה ולדבר בשמה, לטעון שהשיגו כביכול הם את מעלת "לקבל על מנת להשפיע". כך, ידברו הם בשם האמונה, האהבה, האמת, הצדק והיושר. ירצו שכולם "יתנו" להם את ליבם, את ממונם, את אונם, את מרצם בהבטיחם שהם "יקבלו" אותם "על מנת להשפיע". אולם עד מהרה יתברר שהתקשרותם זו הייתה לתועלת בלבד ושהם השתמשו בכל המילים היפות הללו כ'פוליטיקאים' בלבד. בת הקיסר בורחת מהתקשרויות אלו, ומי שיאזין טוב לדבריהם של פוליטיקאים אלו, ישמע שאין היא עמם. בת קיסר זו חמקנית וחכמה גדולה, וכך, בעורמה רבה, היא חומקת מכל מי שמנסה לתופסה שלא בהתקשרות אמת.

 

את "ההתקשרות אמת" שלה בונה בת הקיסר דווקא על חורבותיהם של הספקן-הנהנתן, זה שכלל לא רצה בה. דווקא משום כך, שם היא מרגישה בטוחה. היא נלחמת נגדו בצורה חזיתית ומנסה לתפוס את מקומו. מנסה היא לרפא את ממלכתו ביודעה שלנהנתן-הספקן הכל הקשיבו, וכך יהיה גם למחליף את מקומו. בגלל נקודת פתיחה זו, בה בחר ר' נחמן, זקוק הוא לכלים של כוח ושמחה; שכן ממקומו הנהנתן-הספקן, העסוק בעצמו כל כך, יש צורך בהרבה כוח ושמחה כדי להכיר ב"אחר" ולצאת לקראתו. אם רוצה הוא שקולו יישמע, מוכרח הוא לכבוש את ממלכתו של הנהנתן-הספקן מבפנים, ולהשתמש בכוח מלכותו. הוא איננו מחפש את ההנאה ואת הוודאות, שהרי זוהי חתונה פיקטיבית עמה בלבד, אך הוא יודע שלקריאה לחתונה זו הכל יגיעו.

 

מותו של הנהנתן-הספקן הוא מותו של השכל. "זרוק את השכל שלך" (חיי מוהר"ן רצא – מעלת המתקרבים אליו) אמר ר' נחמן לר' נתן תלמידו הנאמן. 'או אז תוכל להפליג אל מעבר לך', אולי היה ממשיך ר' נחמן ואומר. 'עם כוח ושמחה תוכל לפרוש כנפיים אל על. קום וקרא אל ה' בכל הכוח'. ר' נחמן קורא לנהנתן-הספקן להפוך למאמין-בוטח שמוכן לעזוב את אחיזתו בעצמו, לוותר על הנהנתנות ועל הוודאות ולהשליך את עצמו אל ה"אחר". יחס זה של המאמין-הבוטח הפוך לחלוטין מיחסו של הנהנתן-הספקן, אך אמנם מעוניין הוא באותו חיבור הרמוני כמו שהיה לנהנתן עם אשתו. שכן המאמין-הבוטח והמשליך את יהבו מעוניין באותה הרמוניה שעטף בה את עצמו הנהנתן-הספקן על הים בעולם השעשועים הווירטואלי. גם הברסלבר מציג עולם הרמוני, שלם כמו הנהנתן, אלא שמדובר בשתי צורות הרמוניות שונות. 'אתה נהנה מתענוגי העולם הזה, ואני מתענוגי העולם הבא, אתה שלם עם ספקנותך המצומצמת, ואני עם אמונתי המרחיקה לכת לאין סוף'. יאמר הברסלבר לנהנתן-ספקן. אמנם הפוכים הם אך מדברים באותה שפה. בשונה מהנהנתן, את השלימות שלו מחזיק הברסלבר בעזרת הכוח והשמחה.

 

ואכן, כך נתפסת חסידות ברסלב בימינו – אלטרנטיבה יחידה אפשרית לתרבות הפוסט מודרנית הנהנתנית והספקנית, המצטמצמת בתוך עולמות וירטואליים, ורק בצמצומה מוצאת את בטחונה. בעזרת הכוח והשמחה מצליח הברסלבר לדלג על פחדי הספקן ולהתגבר על הצורך הרגעי בנהנתנות. המבקרים את החסידות יראו בכך 'שכרות' ויפטירו בשפה רפה, בדומה לבת הקיסר: 'הלוואי והיה זה נכון והייתה קרבה כל כך אמיצה בין האדם לקב"ה אך שיהיה "בלתי פה שתוי"!'

 

והנה בסיפורנו ר' נחמן מגלה את הצד הנסתר של חסידות ברסלב, זה שמאחורי הקלעים. אכן, הברסלבר יוצא ליער וצועק אל ה' בכוח ומשמח את עצמו בצעקותיו. זהו הצד הגברי של חסידות ברסלב. אך ר' נחמן חושף בפנינו שמדובר רק בתחפושת, בחיצוניותם של דברים. בתוך תוכו, דווקא מתוך הנכחת השלימות המיוחלת על ידי השמחה והכוח, הוא מרגיש את השקרים, הזיופים, והתרמיות הקטנות. כל אלו מעווים את פניהם, כתמהים: 'היכן השלימות והיכן אני באמת? מה רב הפער ביני ובינה! הלא אני יודע היכן אני באמת מונח'. ר' נחמן אורב לכל אותן רגשות ללכוד אותן. כמו בת הקיסר שמצווה ללכוד את המתבוננים בדמותה בבואם לחתונת בת הקיסר עם אשת בן המלך, יודע ר' נחמן שאם תונכח השלימות הכל יבואו לשתות ממנה וממיי מעיינותיה הזכים. מטרתו לא הייתה לשכּר את האדם הדתי באשלייה של שלימות, אלא להיפך, לעורר געגועים וכיסופים מתוך עירנות גמורה, שפויה ופיכחת, לכל המחדלים, החסרונות והזיופים שבדרך לשלימות זו. ר' נחמן נותן להם מקום רב, מזיל עליהם דמעה, וצועק את כאבם לה' "בלתי פה שתוי". ר' נחמן יודע שאם ייתן מקום לכולם לשתות ממיי מעיין אלו יבואו לא רק בן הסוחר, המלך והגזלנים, אלא גם בן המלך האבוד, זה שנשכח כמשרת על האי. אמנם יבוא הוא לחתונה הפיקטיבית כאורח – גם הוא ירצה הוא מן השלימות וגם הוא יעווה את פניו כשיראה את זוגתו, בת הקיסר, בשלימות שהייתה ראויה לו, אך איננה. יבוא הוא כאורח, אך לא יידע שהוא עצמו חתן השמחה.

 

בן המלך נשכח מאחור. השפיע "על מנת לקבל" אך לא "קיבל" שום תמורה. נראה בעיני עצמו כמשרת, שעובד ללא תכלית, ללא סיפוק וללא תמורה. ואכן, פעמים רבות מרגישים עובדי ה' תחושה זו ממש. הברסלבר, בהנכיחו את השלימות האבודה, רוצה לפתות את ה'משרת' הזה, לגרום לו שיבוא גם הוא לחתונה, שיתנה גם הוא את צרותיו בליבו, וכשיראה את השלימות שנלקחה ממנו, יעווה את פניו לעומת תמונתה. או אז יתפוס אותו ר' נחמן וישים אותו תחת החופה. עתה, משנזכר בן המלך במנות הגדושות שמגיע לו "לקבל" ושהוא איננו רק משרת העובד ללא תמורה, תוריד בת הקיסר את המעטה הגברי הכוחני שעטתה על עצמה, ותתמסר שוב כאישה לבן המלך האבוד. עדיף בן מלך פצוע וחבול המרגיש כמשרת, אבל לפנינו, מאשר בן מלך אבוד ואיננו. "תקבל" היא אותו "על מנת להשפיע" – קבלה כפי שהוא. והוא "ישפיע" עליה "על מנת לקבל" – מהמעט שיש לו. אבל משעה שיש להם זה את זו, הם אינם זקוקים לעוד. בת הקיסר יכולה להחזיר את כל שלקחה מאחרים בדרכה הארוכה והמפותלת, שכן אין היא זקוקה לשום דבר מלבד חתנה האבוד והתקשרות הנצח שיש ביניהם.

 

ר' נחמן מחייך מאחורי הקלעים של הסיפור שרקם. האיץ הוא בחסידיו לקרוא בכוח ובשמחה לה', על אף שידע שהוא מעורר בכך שלימות שתתנפץ, כמו אדם הקופץ כלפי מעלה ובעל כורחו יודע שינחת על גבי הקרקע. אף על פי שיודע ר' נחמן ששלימות זו לא תחזיק מעמד (שהרי היא נעשית בכוח ובשמחה, כמו החתונה עם אשתו של בן המלך) יודע הוא שמצליחה היא לעורר חלקים רדומים בנפשו של האדם ומתוך כך לאפשר מפגש מחודש עמהם. ר' נחמן מבין שכשייפגשו שני חלקי הנפש שאיבדו קשר האחד עם השני, שוב לא יזדקק האדם לשום דבר חיצוני, ויהיה מסוגל לחיות עם שברי חייו וסדקיו. לדידו של ר' נחמן זהו תורף האמונה. שכן המפגש עם ה"אחר" איננו אלא המפגש עם העצמי. יחוד האדם עם ה' איננו אלא יחוד האדם עם עצמו, ויחוד האדם עם עצמו איננו אלא יחודו עם ה'.

 

האדם יצעק בכל הכוח לה' ויתחזק בשמחה, יבקש בכל מאודו "לקבל על מנת להשפיע", לקבל אמונה, אהבה, שמחה, אמת, ייעוד ותכלית לחייו ועוד. ירגיש הוא היטב את כל אותן הפעמים שזייף את הקשר שלו עם המושגים היפים הללו. שסחר בהם (בן הסוחר), שהפך אותן לנימוס (המלך עם הארמון על שפת הים) ושחטף אותן בכוח (הגזלנים). אולם יחד עם פעמים אלו ירגיש הוא לפתע גם את הצד שבו שהיה מוכן להתמסר להם, "להשפיע על מנת לקבל". אותו צד שהפסיק "לקבל" ומתוך כך אבדו עקבותיו, שכן שקע בעשייה סיזיפית, חסרת רגש, מצוות אנשים מלומדה. הניתוק מהסביבה ומעצמו גרם לו לשקוע בעשיה חיצונית בלבד. עתה, משהשמיע בכוח ובשמחה פיקטיבית את קול הנשמה שלו שרוצה "לקבל על מנת להשפיע", יכול לצרף אל קול זה קול אחר כנגדו, הקול של ה"משפיע על מנת לקבל". חיכו הם זה לזה להשלים האחד את השני, לקבל ולהשפיע בהדדיות מושלמת. משהצטרפו שני חלקים אלה בנפשו זה לזה, ה"מקבל על מנת להשפיע" וה"משפיע על מנת לקבל", התעורר בתוכו כוח החיים ה"נושא את עצמו". כוח זה חי מאליו ואיננו זקוק לשום דבר חיצוני לשם כך, מלבד ה', ה"אחר לחלוטין": שכולו "קבלה על מנת להשפיע" ו"השפעה על מנת לקבל". ובמובן זה ניתן לומר שסיפורנו איננו רק סיפור מערכת היחסים שבין האדם למציאות ואיננו רק סיפור מערכת היחסים שבין האדם לבין עצמו, אלא בעומקם של דברים זהו סיפורה של מערכת היחסים שבין האדם לבין אלוקיו.