דילוג לתוכן העיקרי

מעשה ממלך שגזר שמד

קובץ טקסט
פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ וְגָזַר עַל הַמְּדִינָה גֵּרוּשׁ בִּגְזֵרוֹת שְׁמָד, שֶׁמִּי שֶׁיִּרְצֶה לִשָּׁאֵר בַּמְּדִינָה יָמִיר דָּתוֹ, וְאִם לָאו – יִהְיֶה נִתְגָּרֵשׁ מֵהַמְּדִינָה. וְהָיוּ קְצָת מֵהֶם שֶׁהִפְקִירוּ כָּל רְכוּשָׁם וַעֲשִׁירוּת שֶׁלָּהֶם וְיָצְאוּ מִשָּׁם בְּדַלּוּת כְּדֵי לִשָּׁאֵר בֶּאֱמוּנָה שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרְאֵלִים, וּקְצָת מֵהֶם חָסוּ עַל רְכוּשָׁם וַעֲשִׁירוּתָם וְנִשְׁאֲרוּ שָׁם וְהָיוּ אֲנוּסִים. בְּצִנְעָא הָיוּ נוֹהֲגִים דָּת יְהוּדִית וּבְפַרְהֶסְיָא לֹא הָיוּ רַשָּׁאִים ([לִנְהג כְּמוֹ יְהוּדִים).
וּמֵת הַמֶּלֶךְ, וְנַעֲשָׂה בְּנוֹ מֶלֶךְ, וְהִתְחִיל לִנְהֹג הַמְּדִינָה בְּיָד רָמָה. וְכָבַשׁ כַּמָּה מְדִינוֹת, וְהָיָה חָכָם גָּדוֹל.
וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה מַחֲזִיק בְּתֹקֶף יָדוֹ אֶת הַשָּׂרֵי מְלוּכָה, יָעֲצוּ עָלָיו וְנִתְקַשְּׁרוּ לִפֹּל עָלָיו וּלְהַכְרִית אוֹתוֹ וְאֶת זַרְעוֹ. וְהָיָה בֵּין הַשָּׂרִים אֶחָד מֵהָאֲנוּסִים וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ: הֲלֹא מִפְּנֵי מָה אֲנִי אָנוּס? מֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי חָס עַל הוֹנִי וּרְכוּשִׁי. עַכְשָׁו שֶׁיִּהְיֶה הַמְּדִינָה בְּלֹא מֶלֶךְ, יִהְיֶה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מְדִינָה בְּלֹא מֶלֶךְ. עַל כֵּן יָעַץ בְּעַצְמוֹ לֵילֵךְ וּלְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ בְּלִי יְדִיעָתָם. וְהָלַךְ וְהִגִּיד לַמֶּלֶךְ, שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ עָלָיו כַּנַּ"ל. וְהָלַךְ הַמֶּלֶךְ וְנִסָּה אִם אֱמֶת הַדָּבָר, וְרָאָה שֶׁהוּא אֱמֶת, וְהֶעֱמִיד שׁוֹמְרִים. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו תָּפְסוּ אוֹתָם, וְדָן אוֹתָם כָּל אֶחָד כְּפִי מִשְׁפָּטוֹ.
עָנָה הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְהַשָּׂר הָאָנוּס הַנַּ"ל: אֵיזֶה כָּבוֹד אֶתֵּן לְךָ בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁהִצַּלְתָּנִי וְאֶת זַרְעִי? אִם אֹמַר לַעֲשׂוֹת אוֹתְךָ שַׂר, הֲרֵי אַתָּה בְּלֹא זֶה שַׂר; וְאִם לִתֵּן לְךָ מָעוֹת, יֵשׁ לְךָ. אֱמֹר אֵיזֶה כָּבוֹד אַתָּה רוֹצֶה, וְאֶעֱשֶׂה לְךָ. עָנָה הָאָנוּס וְאָמַר: אֲבָל תַּעֲשֶׂה לִי מַה שֶּׁאֹמַר? אָמַר הַמֶּלֶךְ: הֵן. אָמַר: הִשָּׁבַע לִי בְּכִתְרְךָ וּמַלְכוּתְךָ. וְנִשְׁבַּע לוֹ. עָנָה וְאָמַר (הָאָנוּס הַנַּ"ל): עִקַּר כְּבוֹדִי שֶׁאֶהְיֶה רַשַּׁאי לִהְיוֹת יְהוּדִי בְּפַרְהֶסְיָא, לְהַנִּיחַ טַלִּית וּתְפִלִּין בְּפַרְהֶסְיָא, וְחָרָה לְהַמֶּלֶךְ מְאֹד, מֵחֲמַת שֶׁבְּכָל מְדִינָתוֹ אֵינָם רַשָּׁאִים לִהְיוֹת יְהוּדִים, אֲבָל לֹא הָיָה לוֹ בְּרֵרָה מֵחֲמַת הַשְּׁבוּעָה. בַּבֹּקֶר הָלַךְ הָאָנוּס וְהִנִּיחַ טַלִּית וּתְפִלִּין בְּפַרְהֶסְיָא.
אַחַר-כָּךְ מֵת הַמֶּלֶךְ וְנַעֲשָׂה בְּנוֹ מֶלֶךְ, וְהוּא הִתְחִיל לְהַנְהִיג מְדִינָתוֹ בְּרַכּוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁרָצוּ לְהַכְרִית אֶת אָבִיו כַּנַּ"ל, וְכָבַשׁ מְדִינוֹת רַבּוֹת, וְהָיָה חָכָם גָּדוֹל מְאֹד, וְצִוָּה לְקַבֵּץ וְלִקְרוֹת אֶת כָּל הַחוֹזֵי כּוֹכָבִים שֶׁיַּגִּידוּ מֵאֵיזֶה דָּבָר יוּכַל לִהְיוֹת נִכְרָת זַרְעוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר מִזֶּה, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁזַּרְעוֹ לֹא יֻכְרַת, רַק שֶׁיִּשְׁמֹר מִשּׁוֹר וָשֶׂה. וְכָתְבוּ זֹאת בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, וְצִוָּה לְבָנָיו שֶׁיִּנְהֲגוּ גַּם-כֵּן כְּמוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ רַכָּה וּמֵת.
וְנַעֲשָׂה בְּנוֹ מֶלֶךְ, וְהִתְחִיל לִנְהֹג בְּיָד רָמָה וּבְחֹזֶק כְּמוֹ זְקֵנוֹ, וְכָבַשׁ מְדִינוֹת רַבּוֹת וְנָפַל עַל חָכְמָה, וְצִוָּה לְהַכְרִיז שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בִּמְדִינָתוֹ שׁוֹר וָשֶׂה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִכְרָת זַרְעוֹ. עַל-כֵּן אֵין לוֹ מוֹרָא מִשּׁוּם דָּבָר. וְנָהַג מְדִינָתוֹ בָּרָמָה, וְנַעֲשָׂה חָכָם גָּדוֹל מְאֹד.
וְנָפַל עַל חָכְמָה לִכְבֹּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּלֹא מִלְחָמָה, כִּי יֵשׁ שִׁבְעָה חֶלְקֵי עוֹלָם, שֶׁהָעוֹלָם נִתְחַלֵּק לְשִׁבְעָה חֲלָקִים, וְיֵשׁ שֶׁבַע כּוֹכְבֵי לֶכֶת, שֶׁכָּל כּוֹכָב מֵאִיר בְּחֵלֶק מֵחֶלְקֵי הָעוֹלָם, וְיֵשׁ שִׁבְעָה מִינֵי מַתָּכוֹת, שֶׁכָּל אַחַת מִשֶׁבַע כּוֹכְבֵי לֶכֶת מֵאִיר בְּמִין מַתֶּכֶת אֶחָד. וְהָלַךְ וְקִבֵּץ כָּל הַשִּׁבְעָה מִינֵי מַתָּכוֹת, וְצִוָּה לְהָבִיא כָּל הַפַּאטְרֶעטִין [דמות דיוקן] שֶׁל כָּל הַמְּלָכִים שֶׁהֵם שֶׁל זָהָב שֶׁתּוֹלִין בַּפַּלְטְרִין [ארמון] שֶׁלָּהֶם, וְעָשָׂה מִזֶּה אָדָם. רֹאשׁוֹ שֶׁל זָהָב וְגוּפוֹ שֶׁל כֶּסֶף, וְכֵן שְׁאָר הָאֵיבָרִים מִמִּינֵי מַתָּכוֹת הָאֲחֵרִים, וְהָיָה בְּאוֹתוֹ הָאָדָם כָּל הַשֶּׁבַע מִינֵי מַתָּכוֹת, וְהֶעֱמִיד אוֹתוֹ עַל הַר גָּבוֹהַּ, וְהָיוּ כָּל הַשִּׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת מְאִירִין בְּאוֹתוֹ הָאָדָם, וּכְשֶׁהָיָה אָדָם צָרִיךְ לְאֵיזֶה עֵצָה אוֹ אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן אִם לַעֲשׂוֹתוֹ אִם לָאו, הָיָה עוֹמֵד נֶגֶד אוֹתוֹ הָאֵיבָר שֶׁל הַמִּין מַתֶּכֶת הַשַּׁיָּךְ לְחֵלֶק הָעוֹלָם שֶׁהוּא מִשָּׁם, וְהָיָה חוֹשֵׁב בְּדַעְתּוֹ אִם לַעֲשׂוֹת אִם לָאו, וּכְשֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, הָיָה מֵאִיר וּמַזְרִיחַ אוֹתוֹ הָאֵיבָר, וְאִם לָאו – הָיָה נֶחְשָׁךְ הָאֵבָר. (כָּל זֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ הַנַּ"ל) וְעַל-יְדֵי זֶה הָיָה כּוֹבֵשׁ כָּל הָעוֹלָם. וְאָסַף מָמוֹן רַב.
וְאוֹתוֹ הַדְּמוּת אָדָם לֹא הָיָה מְסֻגָּל לְהַנַּ"ל, רַק (בְּאֹפֶן וּבִתְנַאי) שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ מַשְׁפִּיל גֵּאִים וּמַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים. וְהָלַךְ וְשָׁלַח פְּקֻדּוֹת (הַיְנוּ אוֹקַאזִין) עֲבוּר כָּל הַיֶּעדְנִירַאלִין [קציני צבא בכירים] וּשְׁאָר הַשָּׂרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הִתְמַנּוּת וְאוֹרְדֶירְ"שׁ [אותות הצטיינות וזכויות מיוחדות], וּבָאוּ כֻּלָּם, וְהִשְׁפִּיל אוֹתָם, וְלָקַח מֵהֶם הַהִתְמַנּוּת שֶׁלָּהֶם, אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁהָיוּ לָהֶם הִתְמַנּוּת שֶׁעָבְדוּ אֵצֶל אֲבִי אֲבִי זְקֵנוֹ לָקַח מֵהֶם, וְהִגְבִּיהַּ שְׁפָלִים וְהֶעֱמִיד אוֹתָם תַּחְתֵּיהֶם. בְּתוֹכָם הָיָה הַשַּׂר הָאָנוּס הַנַּ"ל (הַיְנוּ שֶׁהוּא הָיָה בְּתוֹךְ הַשָּׂרִים שֶׁהַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹסֵק לְהַשְׁפִּילָם) וְשָׁאַל אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ: מַהוּ הַשְּׂרָרוּת וְהַהִתְמַנּוּת שֶׁלְּךָ? הֵשִׁיב לוֹ: הַשְּׂרָרוּת שֶׁלִּי הוּא שֶׁאֶהְיֶה רַשַּׁאי לִהְיוֹת יְהוּדִי בְּפַרְהֶסְיָא בִּשְׁבִיל אוֹתָה הַטּוֹבָה שֶׁעָשִׂיתִי לִזְקֵנְךָ כַּנַּ"ל. וְלָקַח מֵאִתּוֹ זֹאת, וְחָזַר וְנַעֲשָׂה אָנוּס.
פַּעַם אַחַת שָׁכַב הַמֶּלֶךְ לִישֹׁן וְרָאָה בַּחֲלוֹם שֶׁהַשָּׁמַיִם זַכִּים, וְרָאָה כָּל הַשְּׁנֵים-עָשָׂר מַזָּלוֹת, וְרָאָה שֶׁשּׁוֹר וָשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַמַּזָּלוֹת הֵם מְשַׂחֲקִים מִמֶּנּוּ. וְהֵקִיץ בְּכַעַס גָּדוֹל וְנִפְחַד מְאֹד, וְצִוָּה לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, וְרָאָה כָּתוּב בּוֹ שֶׁעַל יְדֵי שׁוֹר וָשֶׂה יִהְיֶה נִכְרָת זַרְעוֹ, וְנָפַל עָלָיו פַּחַד גָּדוֹל, וְסִפֵּר לְהַמַּלְכָּה, וְנָפַל עָלֶיהָ וְעַל בָּנֶיהָ גַּם-כֵּן פַּחַד גָּדוֹל. וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ מְאֹד, וְקָרָא לְכָל הַפּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת, וְכָל אֶחָד הָיָה פּוֹתֵר לְעַצְמוֹ, וְלֹא הָיָה קוֹלָן נִכְנָס בְּאָזְנָיו. וְנָפַל עָלָיו פַּחַד גָּדוֹל מְאֹד, וּבָא אֵלָיו חָכָם אֶחָד וְאָמַר לוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַבָּלָה מֵאָבִיו. הֱיוֹת שֶׁיֵּשׁ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִינֵי תַּהֲלוּכוֹת הַשֶּׁמֶשׁ, וְיֵשׁ מָקוֹם שֶׁכָּל הַשְּׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִינֵי תַּהֲלוּכוֹת הַשֶּׁמֶשׁ מַזְרִיחִים לְשָׁם, וְשָׁם גָּדֵל שֵׁבֶט בַּרְזֶל, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּחַד, כְּשֶׁבָּא לְהַשֵּׁבֶט הַנַּ"ל, נִצּוֹל מֵהַפַּחַד.
וְהוּטַב לְהַמֶּלֶךְ, וְהָלַךְ עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכָל זַרְעוֹ לַמָּקוֹם הַנַּ"ל עִם הֶחָכָם הַנַּ"ל, וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ עוֹמֵד מַלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל כַּעַס, כִּי עַל-יְדֵי כַּעַס בּוֹרְאִים מַלְאָךְ הַמַּשְׁחִית, וְאוֹתוֹ מַלְאָךְ הַנַּ"ל הוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הַמַּשְׁחִיתִים. וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, כִּי יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, וְיֵשׁ דֶּרֶךְ שֶׁהוּא מָלֵא טִיט, וְיֵשׁ דֶרֶךְ שֶׁהוּא מָלֵא פְּחָתִים וּבוֹרוֹת, וְכֵן שְׁאָר דְּרָכִים, וְיֵשׁ דֶּרֶךְ אֶחָד, שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֵשׁ שֶׁאַרְבַּע פַּרְסָאוֹת מֵאוֹתוֹ הָאֵשׁ נִשְׂרָפִים (וְשָׁאֲלוּ לוֹ הַדֶּרֶךְ, וְאָמַר לָהֶם אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּשׁ שָׁם הָאֵשׁ) וְהָיוּ הוֹלְכִים. וְהָיָה הֶחָכָם מִסְתַּכֵּל לְפָנָיו בְּכָל פַּעַם אִם יֵשׁ שָׁם אוֹתוֹ הָאֵשׁ, כִּי הָיָה לוֹ קַבָּלָה מֵאָבִיו שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֵשׁ כַּנַּ"ל. בְּתוֹךְ כָּךְ רָאָה הָאֵשׁ, וְרָאָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים דֶּרֶךְ הָאֵשׁ מְלָכִים וִיהוּדִים מְעֻטָּפִים בְּטַלִּית וּתְפִלִּין, וְזֶה הָיָה מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ אֵצֶל אוֹתָן הַמְּלָכִים יוֹשְׁבִים יְהוּדִים בִּמְדִינָתָם, עַל כֵּן הָיוּ יְכוֹלִים לֵילֵךְ דֶּרֶךְ הָאֵשׁ. וְאָמַר הֶחָכָם לְהַמֶּלֶךְ: בַּאֲשֶׁר שֶׁיֵּשׁ קַבָּלָה בְּיָדִי שֶׁאַרְבַּע פַּרְסָאוֹת רָחוֹק מִן הָאֵשׁ נִשְׂרָפִים, עַל כֵּן אֵין אֲנִי רוֹצֶה לֵילֵךְ עוֹד. וְהַמֶּלֶךְ חָשַׁב: מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה שֶׁשְּׁאָר מְלָכִים הוֹלְכִים שָׁם דֶּרֶךְ הָאֵשׁ, עַל כֵּן אָמַר שֶׁגַּם הוּא יֵלֵךְ. וְעָנָה הֶחָכָם: אֲנִי יֵשׁ לִי קַבָּלָה מֵאָבִי כַּנַּ"ל. עַל כֵּן אֵינִי רוֹצֶה לֵילֵךְ. אַתָּה, אִם רְצוֹנְךָ לֵילֵךְ, לֵךְ. וְהָלַךְ הַמֶּלֶךְ וְזַרְעוֹ, וְשָׁלַט בָּהֶם הָאֵשׁ, וְנִשְׂרַף הוּא וְזַרְעוֹ וְנִכְרְתוּ כֻּלָּם.
כְּשֶׁבָּא הֶחָכָם לְבֵיתוֹ, הָיָה תָּמוּהַּ בְּעֵינֵי הַשָּׂרִים. הֲלֹּא הָיָה נִשְׁמָר מִשּׁוֹר וָשֶׂה, וְאֵיךְ בָּא שֶׁיִּהְיֶה נִכְרָת הוּא וְזַרְעוֹ. עָנָה הָאָנוּס וְאָמַר: עַל-יָדִי נִכְרַת, כִּי הַחוֹזֵי כּוֹכָבִים רָאוּ, וְלֹא יָדְעוּ מָה רָאוּ, כִּי שׁוֹר – עוֹשִׂין מֵעוֹרוֹ תְּפִלִּין, וְשֶׂה – עוֹשִׂין מִצַּמְרוֹ צִיצִית לְטַלִּית, וְעַל-יְדֵיהֶם נִכְרָת הוּא וְזַרְעוֹ, כִּי אוֹתָן הַמְּלָכִים שֶׁהָיוּ יְהוּדִים דָּרִים בִּמְדִינָתָם, שֶׁמְּלֻבָּשִׁין בְּטַלִּית וּתְפִלִּין, הָיוּ הוֹלְכִים דֶּרֶךְ הָאֵשׁ וְלֹא הָיוּ נִזּוֹקִים כְּלָל, וְהוּא נִכְרַת עַל-יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ רַשָּׁאִים יְהוּדִים שֶׁלּוֹבְשִׁין טַלִּית וּתְפִלִּין לֵישֵׁב בִּמְדִינָתוֹ, וְעַל כֵּן הָיוּ הַשּׁוֹר וָשֶׂה שֶׁבַּמַּזָּלוֹת שׂוֹחֲקִים מִמֶּנּוּ, כִּי הַחוֹזֵי כּוֹכָבִים רָאוּ וְלֹא יָדְעוּ מָה רָאוּ, וְנִכְרַת הוּא וְזַרְעוֹ כַּנַּ"ל.
 
רבים מאיתנו חיים חיי הישרדות. הגורם המרכזי לכך הוא העבודה התובענית. אנשים קמים בבוקר ועוסקים שעות רבות במה שאינם באמת רוצים ובמה שהם אינם באמת מאמינים בו, וכל זאת בתחושה של חוסר ברירה. לעיתים גורמת העבודה הקשה לאנשים לאבד  את הבעלות על חייהם, ולחיות חיים נטולי רצון, חשק, שמח ועצמיות.גם כאשר הם חוזרים מן העבודה הרגשה זו מלווה אותם, והם עסוקים רק בפיצוי עצמי על מאמציהם בזמן עבודתם. פיצוי בדמות שעשוע, תאוות והסחות הדעת למיניהם. מעט מאוד זמן ופנאי נפשי נשאר למה שהם עצמם מגדירים אותו כעיקר.
המלך שגזר שמד אינו אלא המלך שבתוכנו שניאות לצורת חיים שכזאת. מלך שרוצה למלוך בעולם משוגע זה, שכן גם אם מלוכה זו משמעה חיי הישרדות, עדיין מעניקים הם לשורד את מעט השלטון האפשרי בג'ונגל של החיים.
יש מעט מאוד שיכריעו לוותר על רכושם ועשרם ובלבד שיהיו נאמנים לזהותם האמיתית. לפרוש מזירת התחרות ההישרדותית ומכל מה שמגונן עליהם ומבטיח את קיומם, ולהישאר רק עם אותו חלק גרעיני פנימי שאין בו צורך במאמץ כדי להיות, אותו חלק שאיננו חלק ממלחמת ההישרדות, שאינו זקוק אלא לקב"ה, ועמו יכול הוא לנדוד לכל מקום. אותם אנשים "יָצְאוּ מִשָּׁם בְּדַלּוּת". הדלות מסמלת את ה"מלכות דקדושה", עליה נאמר ש"לית לה מגרמה כלום" ועל כן היא "דלה" ועניה וסימנה בקבלה האות "דל"ת", על שם אותה דלות. מי שמוכן היה להמליך רק את ה', ניצל מן המלך שגזר שמד, ובחר בדרך של דלות בעולם החיצוני וההישרדותי שבחוץ. ..
אולם מסתבר שגם מי שבחר שלא לוותר על רכושו, אלא להישאר במלחמת ההישרדות ולהיעתר למלך שגזר על 'שמד' בתוכנו, לא יכול להתעלם מזהותו האמיתית ומהוויתו הפנימית לחלוטין. הוא משאיר אותה בתוך ליבו, במקום נסתר, בטריטוריה פנימית שאין בה הצצה, מוגנת מכל פגע אך בלא שתבוא לידי מימוש.
אנשים שורדים יש רבים, אולם יש שינסו לא רק לשרוד, אלא לתפוס את המלוכה ולחתור תחת השלטון, למרוד במלך ולהרגו. הם יקבלו את  כללי המשחק ההישרדותיים שהמלך העמיד לפניהם, אך יחליטו להשתלט על המשחק ולמלוך בו. לא להיות נתיניו של מלך אחר. אולם לא כך גיבור סיפורנו, שבחר להישאר כאנוס במדינת השמד, אשר בחר בחיי קטנות המצטמצמים בעולם פנימי בלבד ועל כן הם חסרים יומרות שלטוניות לחלוטין. ככל שהצטמצם בפנימיותו כך השאיר את חיצוניותו במגמת שימור בלבד. נאמנותו למלך אינה אלא מתוך אותם שיקולי הישרדות ושימור, הוא אמנם מציל את המלך ממוות, אך משיקולים אגואיסטים בלבד שאין מאחוריהם דבר, פנימיותו שהתכנסה בצמצומיה לא עומדת מאחורי נאמנות זו. לא ייפלא איפוא, שגם המלך שניעתר לבקשתו ללכת עם טלית ותפילין בריש גלי נותן לגיבור את מבוקשו בלב חצוי. כשם שהגיבור לא עומד מאחורי נאמנותו למלך, כך גם המלך אינו עומד מאחורי נאמנותו לגיבור. לא ייפלא אם כן, שבן בנו אחריו יפר את הבטחתו הנאמנה למחצה של סב סבו.
סיפורנו הוא רב דורי ודמות המלך המופיעה בו מתה מספר פעמים. ר' נחמן היה יכול לספר את אותו סיפור עם דמות מלך אחת מבלי 'להרוג' אותו מספר פעמים. אולם נראה כי ר' נחמן רצה ללמדנו שדמותו הכוחנית של המלך הינה תמיד דמות חולפת, זמנית ומוגבלת. יש סוף לכוח ויש גבול לכל עשיית שרירים. בין אם המלך נהג ביד קשה ובין אם נהג ביד רכה – שתי התנהגויות האלו נמצאות על אותו הרצף של כוח המונע מאינטרסים בלבד, ומשום כך הוא סופי ומוגבל.
והנה, דווקא דמות המלך הרכה היא זו שתשתמש בתחזית הכוכבים כדי לבסס את מלכותה. נראה שהסיבה לכך נעוצה בהימנעותה מהשימוש בכח, כך שרק תחזית העתיד נותרה לה כבסיס יציב לכלכל באמצעותו את צעדיה.
החוזים בכוכבים רואים ולא יודעים מה הם רואים.  טחו עיניהם מלראות את עומקם של הדברים שאם יהיו אנשים שיחצינו את פנימיותם ויפעלו מתוך מניעים של חירות, של צדק,  אמונה ואמת, לא יהיה מקום לשלטונו של המלך העריץ. האיסור לתת ליהודים ללכת עם תפילין בראש חוצות מטרתו למנוע מהאנשים את פנימיותם ועוד יותר למנוע מהם את המחשבה שאפשר לממש פנימיות זו במציאות. הטלית מזכירה לאדם את פנימיותו, שלא יתור אחרי לבבו ואחרי עיניו. מגוננת היא על פנימיותו בבגד. ואילו התפילין קושרות את האדם בקשר של תפילין עם הפנימי ועם האינסוף. קשר שמחזיק את השניים יחד למרות המציאות המנסה להפרידם זה מזה. אולם החוזים בכוכבים לא מבינים את גודל הסכנה של הפנימיות ותופסים אותה כבהמה בלבד, כעוד אחד מן הגורמים הפועלים בעולם מתוך אינטרסים, מתוך הישרדות חייתית בלבד. הם תופשים אותה כהתנהלות פגאנית, מיושנת, השואבת את כוחה מדחפים פרימיטיביים בלבד. הרגשות הדתיים נראים בעיני האיש הנאור כבהמיים בלבד. תן להם מעט עשב וירכינו גם הם את ראשם ללחח אותו, מבלי להרים את ראשם למה שמעבר לכך. החוזים בכוכבים תופסים את הסכנה כעוד אחד ממאבקי הכוח עם המציאות ומזהירים את המלך משור ושה. כל מאבק כוח הינו בסופו של דבר קטנוני, חסר הגיון  ושכל כבהמה, אך מוליד כוחות חזקים ובלתי נשלטים אשר גם הם דומים לאלו של בהמה. חוזי הכוכבים רואים כל זאת ומזהירים את המלך מכך.
בנו של המלך הרך שנהג ביד חזקה ובקושי כלפי נתיניו תרגם את הדרכתם של חוזי הכוכבים באופן כוחני טיפוסי וציווה שלא יימצאו כלל שור ושה במדינה. לדעתו אם נדביר את כל סממני הפנימיות, את כל הטקסים, המנהגים, והמלבושים בוודאי אף אחד לא יעלה על דעתו להיזכר באותה פנימיות נשכחת האנוסה להסתתר בפנימיותה.
, כאשר נשאר המלך ללא פחדים, מומרים הפחדים לשעבר לשאיפות התפשטות כלפי חוץ – כעת מעוניין המלך לכבוש את כל העולם. שום דבר לא יכול להוות תחליף טוב להיעדר הפנימיות מלבד כיבושה של כל החיצוניות. כיבוש זה חותר להגיע להרמוניה הפנימית שאבדה, דרך הרמוניה כפויה על החיצוניות. גישה זו היא הפוכה לגישתו של היהודי שמשאיר את פנימיותו לעצמו והמציאות החיצונית הינה רק כלי בידו לשרוד, אך נעדרת יומרות. משעה שהמלך השורד שבתוכו ניתק כל קשר עם הפנימיות, הרג אותה וכיבה את זכרה, נשאר הוא עם חיצוניות בלבד שאותה נותר רק לכבוש. למוד ניסיון אבותיו שניסו גם כוח וגם רכות מעוניין המלך האחרון לכבוש את העולם ללא מלחמה, לשם כך הוא בונה דמות אדם ממתכת המסמלת טכנולוגיה מתקדמת. דמות אדם זו מכוונת למציאות ושבעת אקלימה ואוספת אליה את נתוני המציאות, לא רק הטבעיים, אלא גם את דפוסי ההתנהגות של מלכי העולם. בשכלול של כל הנתונים הללו היא מנסה לנבא מה יצליח. מנסה לשלוט בעולם לא על ידי כוח מצד אחד, ולא ברכות מצד שני, אלא בטכנולוגיה המנסה להשטיח את המציאות לחוקים ודפוסים הניתנים לחיזוי.
כיוון שהטכנולוגיה עובדת על מערכות אוטומטית, מנסה היא להתחקות אחר האוטומטית שבמציאות, החוקים והדפוסים לפיה היא פועלת. השטחת המציאות לחוקים וכללים יכולה להיתפס על ידי מכשירי החיזוי של הטכנולוגיה, אולם מבלי משים יש להשטחה זו מחיר. מציאות שטוחה ואוטומטית נשארת בלי מעלה ובלי מטה, מנקודת המבט האובייקטיבית וחסרת הפניות לכאורה של הטכנולוגיה, אין רע ואין טוב, אין שמיימי ואין נשגב, אין נמוך ואין שפל. הכל אינדיפרנטי ונטול שיפוט. אולם מבחינתה של הפנימיות יש בה היפוך הסדר הטוב וההיררכיה הנכונה, הרס המוסר וחורבן האמונה. הטכנולוגיה ללא הבחנה וללא שיפוט מגביהה שפלים ומשפילה גאים, היא מהפכת כל ערך ובלבד שיובהר על ידי כך כי המציאות הינה חסרת צבע ערכי. המציאות מבחינתה של הטכנולוגיה היא אוסף נתונים יבשים בלבד. רק כך תוכל להיכנס לתוך חיישני מכשירי הטכנולוגיה. האדם שמשתף פעולה עם תמונת עולם זו הופך ל"אדם ממתכת", נטול רגשות פנימיים.
ר' נחמן מתאר בצורה מופלאה מכשירים שלא היו בזמנו, אולם כיום הם שכיחים ושימושיים ביותר. כבר אז הרחיק ר' נחמן לראות ולהבין את המהפכה הטכנולוגית כחלק מחיי ההישרדות האנושיים שהקימו עליהם מלך, אשר כגולם הקם על יוצרו גודע את הפנימיות, כאשר הוא מפחד שתחתור תחת שלטונו. מתוך כך הוא רואה בה משהו בהמי ונמוך, ועל כן מרשה הוא לעצמו להשחיתה, אך הפחד ממנה יישאר בו לעד.
המלך מנסה להתמודד עם הפחד בכלים המצויים בידיו. הוא ייקח את המתכת החזקה ביותר – ברזל – יישען עליה וימצא בה עוצמות שיקנו לו כח רב. הוא ישטיח את המציאות ככל שיוכל לנבא ולחזות את העתיד בצורה מעולה – כך אולי יצליח שלא לפחד מעצמו ומהפנימיות. כך אולי יצליח להמשיך להשתיק את הפנימיות ולשלוט באמצעות ממלכתו הטכנולוגית.
ואולם, בדרך להשתקת הפחד מוצא האדם את הכעס. באופן לא צפוי, ככל שמנסה האדם להתעלם מן הפנימיות, היא מבצבצת ועולה באופן אחר, ומכריחה את האדם להתייחס אליה. ככל שמנסה הוא להשטיח את המציאות ולהרגיע את עצמו שהכל שווה ונשלט, כוחות הפנימיות שהושתקו והוחנקו פורצים במלוא עוצמתם, ומתגלים כדחפים שמימיים שאדם הטכנולוגיה המאופק לא שיער אותם. האדם מוצא את עצמו בפרשת דרכים, ומי שמכוון אותו הינו המלאך הנברא מכעס זה. ניסיון ההשתקה וההשטחה מעלים כוחות ממעבי האדמה שאי אפשר לכלוא אותם.
פחד הופך לכעס כאשר מנסים להחביא אותו ולשלוט בו ביד ברזל. השתלטנות שמנסה לאחוז בעצמי של האדם בשביל שלא יפחד , יוצאת החוצה בדמות כעס על העולם, שאיננו מאפשר לפנימיות לבטא בו את עצמה. שאפילו הפחד – הרגש הכי פסיבי, הכי נמנע – איננו לגיטימי בו. בתגובה לעולם כזה, מעדיפה הפנימיות הכועסת השורפת את העולם, מתנגחת בו, הודפת אותו, ובלבד שתהיה לה הזכות להיות!
כמה דרכים לפני איש בדרכו אל העולם. האחת, עוברת דרך בורות ופחתים, דרך חוסר הרציפות שבדרך אל האחר, ונופלת אל תוך הריק שביניהם. האחרת, טובעת כבטיט בתווך שביניהם, מנסה לשחות נגד הזרם שעורם ההבדל בין הדברים, ומצריך לפסוע בדרך אליהם. דרך זו מתמודדת עם ה"יש" שבין הדברים לעומת הדרך הראשונה שמתמודדת עם ה"אין". הדרך השלישית היא דרך האש השוללת את השני ושורפת אותו, ומוכנה להגיע אליו רק כשהוא איננו, כשהוא שחור כפחם. היא איננה מוכנה להכיל את הריק שבין הדברים, לקבל את המרחק ואת הפער שביניהם, ועל כן היא חותרת למגע חשוף, ישיר, ללא תווך. לא לשווא האש אוכלת את האוויר שכן היא אינה מוכנה לקבל את קיומו.
יש אמנם צורך באש בעולם –  החתירה לסגור פערים ולגעת באחר ללא תיווך ואמצעי, מניעה את העולם ומאירה אותו. אלא שאם נכנסים לתוך האש הזו אפשר להישרף. כוח זה יכול להיות הרסני.
גם היהודי מנסה לסגור פערים במציאות, כאשר הוא מתפלל ועומד בוראו ומנסה על ידי כך לסגור את הפער האינסופי בינו לבין הבורא. אולם היהודי מצויד בטלית ותפילין, השומרים עליו, גם בעוברו דרך האש של המציאות. הטלית שומרת על היהודי מלתור אחרי לבבו ואחרי עיניו. לא להידבק לחיצוני ולשכוח את הפנימי בדרך אל ה'. ואילו התפילין שומרים על המתפלל שיהיה קשור לאלוקיו גם כשהאש של חוסר ההבנה וחוסר הפשר מלחכת בבשרו.
אולם מה שהיהודי יכול לעשות בעזרת הטלית והתפילין המגוננים על פנימיותו עליה שמר באדיקות, שלא תשרף באש של המציאות, לא יכול המלך הגוי שוויתר מראש על המלכות דקדושה ועל הפנימיות הפשוטה שמתחילת סיפורנו ברח ממנה ודיכא אותה. מערכת יחסים מורכבת, מפותלת, של חוסר יכולת לקבלה מחד אך גם חוסר יכולת להיפרד ממנה מאידך. המלכים היהודים שהלכו בתוך האש אך לא נשרפו הם המייצגים מלכות דקדושה זו.
משל היהודים ההולכים בתוך האש עם טלית ותפילין לא יכול שלא להזכיר את מה שר' נחמן לא ראה במו עיניו אך כנראה חזה ברוח קודשו, בימי השואה הנוראה. ר' נחמן חזה כיצד תרבות המערב מדכאת את היהודי. ר' נחמן ניתח את עומק מצד זה. הוא ירד לעומק תרבות המערב וגרמניה בראשה, הבורחת מן הפנימיות, ותחתיה מנסה להילחם באמצעות חיצוניות. אך ככל שמגיעה היא ליותר הישגים טכנולוגים במציאות, בוער בקרבה כעס בלתי מובן, בלתי נשלט ובלתי צפוי לאור תרבותם המאופקת והמנומסת לכאורה. כעס שמופנה כלפי היהודי. אך לבסוף, כך חוזה ר' נחמן, מוכרח הוא שיופנה כלפי אותה תרבות עצמה כך שיעכל וישרוף אותה. ואילו נצח ישראל העטוף בטלית ותפילין יאחז במלכות דקדושה, בפנימיות הקשורה בליבה לאינסוף, יעבור את ימי זעם אלו ואת אישו הצורבת ויקום לתחיה.
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)