מעשה מרכבה ומסעות כבוד ה'

  • ד"ר טובה גנזל

 

בפתיחת ספרו מתאר יחזקאל כי 'נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱ-לֹהים'. פרק א', המכונה בחז"ל 'מעשה מרכבה', הוא מהפרקים הקשים להבנה בתנ"ך,[1] ובמסגרת זו נעמוד על משמעותו של מעשה מרכבה כפתיחה לספר יחזקאל כולו ולא נעסוק בפרטיו. בתחילת הפרק נאמר כי יחזקאל מקבל את נבואתו בבבל:

"וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה, עַל-נְהַר-כְּבָר"               (א', א).[2]

מראות א-להים אלה, שיחזקאל מתארם בכל עוצמתם: בתנועה [רוּחַ סְעָרָה (פסוק ד); יֵלֵכוּ (יב-יג ועוד); רָצוֹא וָשׁוֹב (יד)], בצבעוניות רבה [וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ (ד); וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל (ז); מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים (יג); כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר (כו) ועוד], ברעש [וָאֶשְׁמַע...כְּקוֹל מַיִם רַבִּים... קוֹל הֲמֻלָּה, כְּקוֹל מַחֲנֶה (כד)].  ומבטאים את עוצמת המפגש של הנביא עם המראה הא‑להי. נראה כי ככל שהנביא מתקדם בתיאור המראה הא-להי הוא מתקשה לתאר את המראה אליו הוא מתוודע, דבר שניכר בשימוש ההולך וגדל של כ' הדמיון, וכן במספר הפעמים בהם הוא חוזר על הכינוי 'דמות' ככל שתיאור המראה הא-להי מתקדם:

"...כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה. וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב... רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב--הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-ה'..."                                (פסוקים כו-כח).

נראה כי הבנת אחד המסרים הנבואיים המרכזיים בספר טמון בהבנת משמעותו של המראה האלוקי כבר בראשית הספר.[3] מראה זה אף מלווה את נבואת יחזקאל לאורך כל פרקי הספר, כפי שנראה להלן.

1. מראות א-להים הנראים ליחזקאל לאורך כל פרקי הספר

בעוד תיאור מפורט כזה של המראה הא-להי הוא ייחודי גם בנבואת יחזקאל, מפגש עם המראות הא-להיים מצוין לאורך נבואותיו של יחזקאל – החל מהתיאור בפרק א', מהשנה החמישית לגלות יהויכין, וכלה בחזון שנראה לו עשרים שנה אחר כך:

בשנה החמישית רואה יחזקאל בתחילה מראות א-להים על נהר כבר (פרק א'). לאחר מכן, יחזקאל נישא על גבי הרוח ושומע את קולו של המראה הא-להי, וכך הוא מגיע אל 'הגולה תל אביב הישבים אל נהר כבר' (ג', יב-טו). לאחר נבואה נוספת, הוא אף רואה את כבוד ה' ביציאתו אל הבקעה, בדומה לכבוד ה' שנגלה לפניו על נהר כבר (ג', כב-כד).  שנה אחר-כך, בשנה השישית (ח', א) יחזקאל יושב בביתו ורואה דמות ושלוקחת אותו לירושלים במראות א‑להים (ח', ב-ג), שם, לאחר תיאורי העבודה זרה הנעשים במקדש, רואה יחזקאל את יציאת כבוד ה' מתוככי המקדש (פרק י'). תיאור זה כלה בעמידתו 'על ההר אשר מקדם לעיר' (י"א, כב-כג).

בחלקו השני של הספר, בשנה העשרים וחמש (מ', א), רואה יחזקאל את חזרתו של כבוד ה' למקדש בחזון המקדש העתידי (פרקים מ'-מ"ח): תחילה הוא חוזר במראות א‑להים לארץ ישראל (מ', ב); לאחר מכן, יחזקאל רואה מראה א-להי כבתחילה ואת כבוד א-להי ישראל חוזר למקדש (מ"ג, א-ה); ולבסוף, כבוד ה' מלא את הבית (מ"ד, ד).

ניתן לומר כי המסע של כבוד ה' המתואר בנבואתו של יחזקאל טומן בחובו מסרים נבואיים, המהווים ציר מרכזי להבנת נבואותיו של יחזקאל:

ראשית, אנחנו למדים מכאן כי גם בנבואות של יחזקאל שקדמו לחורבן המקדש (בין השנה החמישית לגלות יהויכין לשנה השתים-עשרה), כבוד ה' כבר עזב את המקדש, ואין נוכחות א-להית בתוך העיר ירושלים. זאת הסיבה לכך שבשבע שנות נבואותיו של יחזקאל משעה שהחל להינבא ועד לחורבן המקדש, אין קריאה לעם, ככלל, לשנות את מעשיו ולחזור בתשובה (אם כי יש שהוא מתייחס לתשובת האדם הפרטי – ונדון בכך בעזרת ה' במסגרת העיון בפרקים ג', י"ד, י"ח ו-ל"ג). גורלה של ירושלים כבר נגזר, המקדש חולל ונטמא, והעיר לא תוכל להיטהר מטומאתה מבלי שה' ישפוך את חמתו בתוכה. נראה כי על רקע הנחת יסוד זו יש לפרש את פרקים א'-כ"ד שבספר, בהם מבסס יחזקאל את מעמדו כנביא.

שנית, תיאור זה מעלה את השאלה בדבר מקום נוכחותו של כבוד ה' בשנות החורבן. יחזקאל מתאר כי כבוד ה' יגיע מצפון לבבל (א', ד), לאחר מכן הוא מתאר את כבוד ה' עומד על ההר אשר מקדם לעיר (י"א, כג) ולבסוף כבוד א‑להי ישראל בא מדרך קדים (מ"ג, ב) לשכון בתוך ירושלים בעתיד.[4] היכן, אם כך, נמצא כבוד ה' בשנות החורבן והגלות של העם? האם כבוד ה' נודד עִם העַם לבבל, או שמא הוא שרוי בארץ, מחוץ לירושלים, וממתין לשובו של העם? מהי המשמעות של מקומו של האל – השוהה דווקא במזרח? איזה משמעות יש לייחס לכך שיחזקאל רואה את המראות הא-להיים דווקא בשמים – האם יתכן כי כבוד ה' גלה עם העם לבבל אך איננו יורד לאדמת בבל, על מנת שלא לשהות על אדמה טמאה מחוץ לארץ ישראל?[5]

שלישית, תיאור ניידותו של כבוד ה' מעצימה את הפער שבין ההנחה של העם (שעולה מנבואותיהם של יחזקאל וירמיהו בשנים אלה) כי לא יתכן שהאל יעזוב את מקדשו, לבין נבואת הנביא כי נוכחות כבוד ה' במקדש תלויה במעשי העם והיא הפיכה. על כן, תיאורי כבוד ה' המלווים את יחזקאל בנבואותיו בבבל מחזקים את מסריו הנבואיים, כי כבוד ה' אכן עזב את המקדש.

2. "עשר מסעות נסעה שכינה" – עזיבת כבוד ה' את המקדש (פרקים י'-י"א)

חז"ל מתארים את תהליך עזיבת כבוד ה' את המקדש ב-'עשר מסעות' במספר מקורות, ואין בהם אחידות באשר לתחנות המסע של השכינה בשעה שעזבה את המקדש.[6] בפרקים י'-י"א, מתאר למעשה יחזקאל בנבואתו את עזיבת כבוד ה' את המקדש. המקומות המצוינים שם במפורש כוללים: כרוב, מפתן הבית, חצר, מפתן הבית (נראה כי הכוונה לפתח חיצוני), [כרובים], פתח שער בית ה' הקדמוני, [כרובים], (עליתו מעל תוך העיר אל) ההר אשר מקדם לעיר.[7] אין תיאורי חז"ל של מסעות השכינה זהים עם התיאור שביחזקאל, אם כי המקור הקרוב ביותר לתיאור מסעו של כבוד ה' כפי שהוא ביחזקאל מצוי באיכה רבה:

"עשר מסעות נסעה השכינה: מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לכרובים ומן הכרובים לשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר ומן העיר להר הזיתים"          (איכה רבה, פתיחתא, כה).[8]

כך או כך, אין ספק כי המסר הנבואי הוא עזיבת כבוד ה' את המקדש, עוד בטרם חרב.

3. חזרת כבוד ה' למקדש
(פרקים מ"ג-מ"ד)

חשיבות המראות לאורך כל הספר ניכרת בתיאור שבו רואה יחזקאל את הגעת כבוד ה' מדרך קדים לתוך המקדש:

"וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר, אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ"                                               (מ"ג, א).

הפסוק הבא נראה כחוזר על עצמו:

"וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר; וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר"     (שם, ב).

אך נראה, כי דווקא ברגע זה, שבו כבוד ה' חוזר למקדש בחזונו העתידי של יחזקאל, מדגיש הנביא כי זהו אותו המראה, שליווה אותו לאורך כל שנות נבואותיו עוד בטרם חרב המקדש, בשעה ששהה בבל. הדגשה זו נעשית על ידי חזרה לכל אחד מהמקומות בהם ראה יחזקאל מראות א‑להים, בחלקו הראשון של הספר. כך "וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי" - פונה לראייה בפרק א', ועל כן ההדגשה שמדובר ב-'הַמַּרְאֶה' – בה' הידיעה. לאחר מכן: "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר" – פונה למראה בפרקים ח'-י"א, ומתאים לתיאור השחתת העיר בפרק ט' (פסוקים ד-יא). לבסוף, מסכם הנביא כי כל המראות האלה נראו בעת שהותו על נהר כבר (פרקים א'-ג'). בדרך זו מדגיש יחזקאל כי אמנם לראשונה מאז שהמקדש נבנה בימי שלמה, כבוד ה' עזבו והוא חרב; אך אותו המראה הא-להי יחזור וישכון במקדש העתידי, ואל לעם לחשוש כי עזיבת כבוד ה' את המקדש משמעו עזיבת כבוד ה' את העם. לכך מגיב הנביא: "וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי" (מ"ג, שם), בתארו את המקדש מתמלא בשנית בכבוד ה':

"וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת, דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי, וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת"        (מ"ג, ד-ה).

ראשיתו של פרק מ"ג עוסקת בתיאור כניסת כבוד ה' לתוך הבית. במעמד זה ניתן לראות את השיא בנבואותיו של יחזקאל לעתיד, מכיוון שמטרת בנית הבית על כל פרטיו היא השכנת כבוד ה' בתוכו. מרכזיותה של נבואה זו ניכרת אף בכך שהנביא מקבלה מפי ה' בגוף ראשון:

"... בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי..."                                             (שם, ז);

"וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ..."   

                                                        (שם, ח);

"וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם"                      (שם, ט).

מעתה, מקום הכניסה של ה' (שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים) יהיה סגור, ובדרך זו יהיה מוגן מכניסת בני אדם, וממילא מהחשש להיטמאות נוספת:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי ה': הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ, כִּי ה' אֱ-לֹהי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ, וְהָיָה סָגוּר"          (מ"ד, ב).

ברוח זו מסביר הרב נבנצל:[9]

"...לכן חשוב ששער הקדים, המרכזי, יהיה סגור ללא צורך שימושי, אלא רק על מנת שיזכרו: מכאן ה' בא – כי מכאן ה' יצא בשעת הסתלקות השכינה לקראת החורבן. ואם תזכרו שה' עלול גם לצאת – אולי לעולם הוא לא יצטרך שוב לצאת..."         (עמ' שסט).

על אף דבריו, להסביר כי זו אחת הדרכים שבה מוגן המקדש העתידי בחזונו של יחזקאל מפני האפשרות שה' יעזוב שוב את מקדשו, כיוון שעתה העם ינהג רק על פי צו ה' (ל"ו, כז).

בפסוקים אלו שבתחילת פרק מ"ג מתוארת השכנתו של ה' בתוך העם (פסוקים ז, ט ודומה לו בפרק ל"ז, כו-כח) תיאור זה של השכנת כבוד ה' קיים במקרא רק פעם אחת נוספת, במעמד הר סיני:

"וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי"       (שמות כ"ד, טז).[10]

במעמד מתן תורה, כמו גם במעמד השראת השכינה בספר יחזקאל, ישנו אשרור לקשר הבלתי הפיך בין ה' ובין בני ישראל, שסופו השכנת כבוד ה'. התגשמותה של נבואה נשגבה זו תתקיים כאשר "לֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי" (מ"ג, ז).

בנוסף, הצירוף "טמ"א שם ה' " אינו מוזכר במקרא פרט לכאן. מיעוט השימוש בצירוף זה מובן, שכן 'שם ה' ', המבטא קדושה, מנוגד בתכלית הניגוד לכל מושג של טומאה. הניגוד הקיצוני שבין שם ה' לטומאה, או, במילים אחרות, אי יכולתו של ה' לשכון במקום טמא, יסודו כבר בתורה. בשני מקומות מדגישה התורה רעיון זה:

1.

"וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ ... וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"

                                              (במדבר ה', ב-ג).

2.

"וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

                                             (במדבר ל"ה, לד).

ראינו כי המסר הנבואי העולה מתיאור מעשה מרכבה בראשית הספר, וממסעות כבוד ה' המתוארים לאורך הספר (ובעיקר מעזיבת כבוד ה' את המקדש בפרקים ח'-י"א וחזרת כבוד ה' למקדש בפרקים מ"ג-מ"ד) הוא שעל העם ללמוד כי לא בכל מצב ה' משרה את שכינתו במקדשו, ובייחוד לא במקום שהעם גורם לטומאתו. למרות זאת, ועל אף שהעם לא נשמע לדברי הנביאים ואיננו חוזר בו ממעשיו – גם לאחר החורבן – הקב"ה לא יעזוב את עמו לעולם. עם זאת, על מנת לשמר את קדושתו בתוך העם בעתיד, הנגישות למקום כבודו של הקב"ה תהיה שונה מבעבר, כפי שראינו בסגירת הפתח דרכו יחזור כבוד ה' למקדש, ובדרכים רבות נוספות עליהם מנבא יחזקאל ועליהן נעמוד בעתיד.

נראה כי לקשר הזה שבין ה' ועמו, שאיננו הפיך – גם בדור החורבן, אך גם לאחריו – כיוונו חז"ל, שבחרו בפרק א' של ספר יחזקאל כהפטרה של שבועות, חג מתן תורה. בדרך זו, בה בחג מתן התורה אנו קוראים את מעשה מרכבה מיחזקאל, אנו למדים כי התורה שניתנה לעם היא נצחית, ועומדת גם בעת משבר.

 

 

 

[1]   ומוכרים דברי חז"ל על המשנה: 'אין דורשים... במרכבה ביחיד': "...עד כאן יש לך רשות לדבר מכאן ואילך אין לך רשות לדבר. שכן כתוב בספר בן סירא: 'במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות'..." (חגיגה דף יג, ע"א); ודומה לכך פירושו של רש"י, לפרק א', כז: "לא ניתן להתבונן במקרא זה", ולפרק ח', ב: "אסור להתבונן בפסוק זה".

[2]   ובדומה גם בפרק א', ג. על האפשרות לקבל נבואה בחו"ל וכן על מקום ההתגלות על יד המים ראו רש"י ורד"ק שם.

[3]   על מראה א-להי זה כנבואת ההקדשה לספר והשוואתה עם נבואתו של ישעיהו, ראו מאמרו של הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות, עמ' 475-457.

[4]   לכיוון ממנו ישובו הגולים לירושלים - ראה גם ירמיה ג', יח ועוד; אך להשוואה שבין יחזקאל וירמיה ייוחדו שיעורים נפרדים.

[5] דיון מקיף בשאלות אלה מצוי במאמרו של מ' בן-ישר, "המרכבה בספר יחזקאל ו'מקדש מעט'", עיוני מקרא ופרשנות, ד, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 28-9.

[6] ראו: הרב ש. הכהן במאמרו "עשר מסעות נסעה שכינה", סיני פח, ג/ד (תשמ"א), 119-104.

[7]   מהעיון בפסוקים נראה כי הכרובים הם הנושאים את כבוד ה' על גבם, ואז אין ליחס לציונם החוזר ונשנה כ-'תחנות' נוספות ב-'מסע', אלא כאמצעי על גביו נישא כבוד ה' בשעה שעזב את המקדש.

[8] והשוו גם למסכת ר"ה דף לא, ע"א.

[9]   הרב נבנצל, "השער הפונה קדים יהיה סגור – למה?" סיני קכג-קכד, (תש"ס), עמ' שסז-שסט.

[10] בנוסף, בחנוכת המשכן כתוב: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט', כג) אך אין זו לשון השכנת כבוד ה' בעם.

ניתן להבחין בייחודו של הביטוי בכך שבמלכים א', ח' (וכן במקבילה בדברי הימים ב', ו') מתואר הטקס שבו נחנך בית המקדש, אך למרות ייחודו של המעמד, אין בו תיאור של השכנת כבוד ה' במקדש.