מעשה שני מהמרש"א ז"ל

  • הרב דן האוזר
מעשה מבת רבנו ז"ל, שבא רבנו הקדוש לביתה והיתה חולה מאד. וישב רבנו בצער גדול ונרדם ובא אליו הבעש"ט ז"ל ואמר לו: מה אתה כל כך בצער? אמר אליו: הלא בתי כל כך חולה, אמר לו הבעש"ט, הלא מה שכתוב בתהילים פסוק "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם" (פירוש מגדיל ישועות מלכו 'מאן מלכי רבנן'. ועושה חסד השם יתברך עושה חסד למשיחו למי שמשיח ומספר מהם "לדוד ולזרעו עד עולם", זהו רבנו ויוצאי חלציו שבאים מזרע דוד המלך עליו השלום). וספר אז רבנו ז"ל המעשה מהמהרש"א לבתו אדיל והיה לה רפואה (נראה לי המעשה שהובילו אותו לקבורה והיה שם באוסטרא טומאה וכו' שכל מי שהלך דרך שם המיר דתו, וכל מת וכו' ובעת שהוליכו המהרש"א דרך שם וכו' ונבלעה הבית תפילה שלהם וכו' וסיים אז "מגדיל" וכו'). והיא ספרה לכמה חולים והיה להם רפואה, וכן רבי נחמן מטולטשין ז"ל גם כן ספר והיה כן וכו'.
(אבני"ה ברזל, נג)
 
מעשה שני מהמהרש"א ז"ל. באוסטרא, מקום המהרש"א ז"ל, היה טומאה להגויים, כשהיו היהודים צריכים לילך עם נפטר דרך המקום הזה (כי לא היה להם דרך אחרת) אז היו מצלצלים וכו', וכל מי שהלך דרך שם המיר דתו רחמנא ליצלן. וציווה המהרש"א ז"ל, שכאשר יהיה נפטר מהעולם וישאו דרך שם, יניחו עליו חבור המהרש"א שעשה. ועשו כן. ושם התאספו כל הכומרים והתחילו לצלצל. והעמידו את מטתו, ויושב המהרש"א ז"ל את עצמו והתחיל לדפדף את הדפים, והתחילה הטומאה עם האנשים להיבלע בארץ, ונבלעו כולם בארץ. ועד היום יש סימן מזה שנבלעה בארץ.
 (כוכבי אור, ספורים נפלאים, עמ' רלד)
 
דו שיח בין רבי נחמן לבין סבו הבעש"ט הינו דבר שיש להתבונן בו. מצד אחד ברור ומובן מאליו כי כל תורתו של ר' נחמן יונקת מהבעש"ט, מייסד החסידות, והקשר הקושר אותם הינו קשר עמוק יותר מקשר מחשבתי, הגותי של שיתוף השקפת עולם ואורח חיים. הקשר ביניהם הוא קשר של דם. כפי שגם מזכיר הבעש"ט עצמו בסיפורנו כשהוא מזכיר את מעלתם וסגולתם של צאצאי דוד המלך. ר' נחמן נולד וגדל במזיבוז', ממש בביתו של הבעש"ט אותו ירשה אמו, נכדתו של הבעש"ט. כך ינק ר' נחמן את רוחו של סבו מגיל צעיר.
 
על אף זאת הרבה ר' נחמן להצהיר בפני חסידיו, כי את עיקר מעלתו לא קבל בירושה ולא בזכות אבות. למעלתו של הבעש"ט, כך הצהיר, הגיע כבר בגיל שבע, וכל מעלתו לא הגיעה לו אלא מעבודה ועמל רב שהתייגע בעבודת השם (שיחות הר"ן קס"ה, קס"ו). בכך רצה ר' נחמן לעודד את חסידיו לעמול ולהתייגע בעבודת ה' הגם שאין להם זכות אבות כמוהו, לעודדם לשאוף למעלות גבוהות. אך מתוך כך אפשר גם ללמוד על מערכת היחסים שבינו לבין הבעש"ט – הבעש"ט מהווה תשתית לר' נחמן, אך עיקר תורתו ואישיותו של ר' נחמן הן בעמל שאחר כך.
 
יש לציין שדגש זה דווקא על העמל בעבודת ה' מהווה שינוי כוון מהותי מדרכו המקורית של הבעש"ט. כל חידושו של הבעש"ט היה להראות לעולם את רוב חסדיו של הקב"ה, כיצד הוא עושה נפלאות וכיצד הוא מתגלה גם בפשוט שבפשוטי העם, שאינם אמונים על העמל עבודת ה' ולפעמים אף להיפך הגמור. כך למשל הספור המפורסם על הילד עם החליל בתפילת יום כפור, שניגש באמצע תפילת נעילה אל הבמה וחילל בחליל מעומק ליבו, ואמר הבעש"ט כי מעשה זה היה אהוב מאוד אצל הקב"ה (אור הגנוז עמ 78); או ספורו של האדם המוטרד כל היום בעסקיו וכמעט ששכח שיש בורא עולם ורק כשהגיע זמן תפילת מנחה עלה בזכרונו שחייב הוא להתפלל וגנח מעומק לבו על שפנה כל היום להבלי העולם ורץ לסימטא צדדית להתפלל ועליו אמר הבעש"ט שתפילתו יקרה מאד בפני השם יתברך ובוקעת רקיעים (שם עמ 77). הבעש"ט העיד על דרכו בעבודת ה' כי בניגוד לימים הקדמונים, בהם היו נוהגים סיגופים ומתענים משבת לשבת, הוא מבטל את מנהגים אלו שם עמ 66). עוד אמר הבעש"ט, כי לאחר כל המדרגות שהשיג בעבודת ה' יתברך הרי הוא מניח את כולם ומחזיק באמונה פשוטה בקבלת האלוקות (שם עמ 76).
 
אין כוונתנו לומר שאין בדרכו של הבעש"ט מאמץ ועבודה כלל, אלא שעיקר התנועה בעבודתו תהיה לקבל את התנועה האלוקית בעולם ולהיות כלי לה. כלי פשוט. כך רבים מסיפוריו של הבעש"ט מתחילים בנסיעה במרכבתו כאשר הוא מורה לאלכסיי נהגו הגוי להרפות מן המושכות ובקפיצת הדרך מובילה כרכרתו של הבעש"ט, אותנו הקוראים, אל תוך הסיפור. הסוסים מייצגים את הכח והרצון למלוך בחיינו (סוסים הם סמל של מלכות וכח, "לא ירבה לו סוסים") ולהתקדם בהם, ואילו הבעש"ט מלמד אותנו להרפות מהם ולתת ליד ההשגחה לעשות את שלה, ללא המאמץ האנושי.
 
למעלה זו הגיע ר' נחמן כבר בגיל שבע. עליה הוא גדל ועל ברכיה התחנך. זו תשתית חייו. על אף זאת בתחילת עבודת השם של ר' נחמן, מסופר שהיה עוסק בסיגופים רבים ובתעניות משבת לשבת. אמנם בהמשך דרכו פסק מהם, אך בכל זאת נראה כי התנהגות זו מעידה על מגמתו ההפוכה של ר' נחמן. אין עיקר הסיפורים על ר' נחמן סיפורי השגחה וקפיצת הדרך, אלא סיפורי יגיעה בעבודת ה', התמודדות עם קשיים והדרכה איך להחזיק מעמד בקשיים אלה. כיצד להתמודד עימם ואיך להפיק מהם לקח. גם ר' נחמן, כמו סבו, היה מניח ליד ההשגחה לעשות את שלה ולא היה מתערב בה יתר על המידה. דרכו הייתה שלא להתעקש 'כנגד' ההשגחה על שום דבר. כתוצאה מכך הביאה אותו מידה זו לא למקומות מופלאים עם סוף טוב כבסיפוריו של הבעש"ט, אלא למקומות של קצה, בהם היה צריך להתמודד ביתר עוז. כך בנסיעתו לארץ ישראל (שבחי הרן יד, יח) שכולה היתה הרפתקה מסוכנת ורבת תהפוכות, וכך גם שאר סיפורי נסיעותיו שנותרו חתומים ברובד הגלוי ונראה שעיקר פעולתן היה ברבדים עליונים, שמימיים ונסתרים.
 
כך למשל מסופר בחיי מוהר"ן קכא:
 
בשנת תקס"ה בין פסח לעצרת נסע לשאריגראד ושהה שם שני שבועות. וגם נסיעה זו היתה פליאה גדולה מאד ואמר לאנשים שלוו אותו: העולם מתגעגעים מתי יהיה כהבעל שם טוב זכרונו לברכה, שאלו היה הבעל שם טוב זכרונו לברכה היה גם כן מחפש יותר. ופתאום יצא משם, ואמר שבורח כמו מאש. ואחר כך היה שם שרפות גדולות כמה פעמים, ואמר אלו היו יודעים בני שאריגראד הטובה שעשיתי להם וכו', אף על פי כן כל זה טוב מעפוש רחמנא לצלן. ומובן מדבריו שהצילם על ידי ישיבתו שם מעפוש רחמנא לצלן. אלה מסעי בני ישראל אשרי הזוכה ויזכה לידע סוד אחד מנסיעותיו הפליאות מאד שלא היה להם שום טעם על פי פשוט. ואמר בעת שנסע לנאווריטש אלו היו העולם יודעים ענין נסיעתי היו מנשקים הפסיעות שלי, בכל פסיעה ופסיעה של נסיעתי אני מכריע את כל העולם כלו לכף זכות.
 
בולט שוב ההבדל, בין הגעגועים של העולם לבעש"ט ולסוף הטוב וההרמוני שהתערבויותיו היו מפיקות, לעומת חוסר ההבנה של העולם את דרכו של ר' נחמן, שמשאירה אחריה שריפות בעיר, ובכל זאת בעולמות העליונים מכריעה את כל העולם לכף זכות.
כך גם לפני נסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל, מתואר הדיאלוג הבא בין ר' נחמן לבין אמו (חיי מוהר"ן קכט):
 
ובבואו למעז'בוז' לבית אביו ואמו הצדיקים זכרונו לברכה ושמחו על ביאתו מאד, ענתה אמו זכרונה לברכה ואמרה לו בני מתי תלך לזקנך הבעל שם טוב זכרונו לברכה, הינו על קברו הקדוש, השיב רבנו זכרונו לברכה, אם זקני רוצה לראות עמי יבוא לכאן. אחר כך בלילה שכב לישן ובבקר עמדה אמו ובאתה אליו ואמרה לו הלא זקנך כבר היה אצלך ומתי תלך אליו, הינו על קברו. השיב רבנו זכרונו לברכה: עכשיו לא אהיה על קברו, בחזירתי אם ירצה השם אהיה על קברו. וכן היה.
שוב נראה ר' נחמן כביכול אינו זקוק לבעש"ט; כביכיול נראה שהוא אף מתנער ממנו. רק כאשר הבעש"ט מתגלה אליו בחלום מתרצה ר' נחמן לבוא אל זקנו, וגם זאת רק בחזרתו מנסיעתו.
 
כל זאת שונה מהסיפור שאנו עסוקים בו. בסיפורנו ר' נחמן נזקק לבעש"ט, מקבל ממנו עצה, מקיים אותה ולבסוף כדרכו של הבעש"ט, הסיפור מסתיים בכי טוב.
 
ובכל זאת, מבעד לשיטין, עדיין אפשר לראות את המחלוקת שבין הבעש"ט לבין ר' נחמן גם בסיפורנו. בדיאלוג ביניהם אנו שומעים מעין תמיהה הדדית בה כל אחד מתפלא על זולתו. הבעש"ט מתפלא מדוע ר' נחמן בצער ואילו ר' נחמן עונה כנגדו, גם כן בטענה: "הלא בתי כל כך חולה", ומה אם כן הפליאה על כך שאני בצער?! גם תשובתו של הבעש"ט נאמרת במעין טענה "הלא" כתוב כך וכך... וברור מה צריך לעשות בנידון..?! דו שיח במחלוקת.
*
נראה שהבעש"ט לא אהב צער, ומשום כך גם כל הסיפורים אודותיו נגמרים בסוף טוב. מבחינתו החיים חותרים באופן ברור אל הטוב הזה, וכנגד הצער. לכן הוא תמה על נכדו – "מה אתה כל כך בצער?"
 
גם ר' נחמן כמובן, לא אהב צער. יותר מכך, כל עניינו היה לעודד את האדם, לנחם אותו ולדרבנו לשמחה. אך דווקא מתוך כך ניכר ההבדל הגדול בינו לבין הבעש"ט. ר' נחמן לא נמנע מהצער. לפעמים אף נראה כאילו הוא נדחף אליו, מסתבך בו כמעט בכוונה תחילה. משכבר נפל למקומות נמוכים אלה, הוא מבקש ומדריך כיצד להחזיק מעמד ולא להתייאש, אך צער ראשוני יש! בעוד הסיפור אצל הבעש"ט יהיה איך יש להמנע מצער, אצל ר' נחמן יסופר כיצד  החזיק האדם מעמד מול צער זה. על כן התמיהה ההדדית בתחילת סיפורנו, המשקפת מחלוקת אמיתית ומהותית האם יש מקום לצער בעולם. הבעש"ט יאמר שלא ואילו ר' נחמן יאמר שכן!
 
מדוע בכל זאת בחר ר' נחמן בסיפורנו לשמוע ולהישמע לעצת הבעש"ט? נראה שהתשובה נמצאת בכותרת הסיפור ובמלים הראשונות בו: "מעשה מבת רבנו ז"ל". הסיפור איננו סיפורו של ר' נחמן, אלא סיפורה של בתו. ואכן, כמו שהוא מתחיל בה כך הוא גם מסיים בה: "והיא ספרה לכמה חולים והיה להם רפואה". כל עוד הצער היה של ר' נחמן החזיק הוא מעמד ודרש מעצמו להתעודד בתוך המצב עצמו, ולמצוא בו את ההדרכה האלוקית, כיצד יש להבין ולנהוג במצב זה. אבל לא כך מול צערה של בתו! הבעש"ט מופיע לא רק כרב וכמדריך אלא גם כסבא של בת זו, אשר במקרה קרויה על שם בתו אודל, אמו של אם רבנו. הבעש"ט מדרבן את ר' נחמן לפעול ישועות כפי דרכו של הבעש"ט וכפי שראוי לזרעו של דוד המלך, ועל כן מתרצה ר' נחמן ופועל כהדרכת סבו.
שמא אפשר ללמוד מכאן לקח חשוב במשנתו של ר' נחמן. מה הקצה שלה, והיכן הגבול שלה עובר. בעדינות וברגישות רבה נוכל לומר שיש להיזהר – לפי דברינו אלה – שאת כל דברי ההתחזקות והאל-ייאוש המיוחסים לרבנו, אפשר שיאמר אדם לעצמו, אבל יש להיזהר מאד באומרו אותם לחברו, שמא יישמע מדבריו רמז להשלמה עם הצער של הזולת! ועל כן תמיהתו של ר' נחמן לבעש"ט ואמירתו החד משמעית: כשהשני בצער, הרי כך גם אני!
 
בנקודה זו חוזר ר' נחמן למשנת סבו וזקוק לעצותיו. לא רק איך להחזיק מעמד בתוך הצער, כדרכו עד עתה, אלא איך לצאת ממנו. איך למשוך "ישועות" – חסדים והשגחות, מעם הקב"ה ולהוליך את הסיפור לעבר סופו הטוב. הפסוק בתהילים מבטיח: "חסד למשיחו". אך ה"פשט" של חסדו של משיח זה בא יבוא באחרית הימים בלבד, וגם התקווה שהוא מבשר היא רק לזמן של שלימות המידות והתיקון השלם, כפי שראוי למשיח. אולם הבעש"ט רוצה להנכיח את הבשורה הזו, שלא תישאר במקומה האליטיסטי והרחוק. לכן הוא הופך את המשיח (בשי"ן ימנית) למשיח (בשי"ן שמאלית), ומבטיח כי מי שישוחח ויספר ספורי השגחה וישועה של תלמידי חכמים, יוושע. כי הרי "מאן מלכי רבנן" והקב"ה נתן להם למלוך בעולם ולפעול בו ישועות. תלמידי החכמים ואנשי התורה הם אנשי הדין. לעומתם, אנשי ה"חסד", דוד המלך וזרעו אחריו, די להם שייזכרו במופתיהם של אנשי הדין ויספרו את סיפוריהם בכדי שגם הם יפעלו את אותן הישועות, אך הפעם בחסד, ולא בדין. לספר סיפורים אלו משמע להנכיח על ידי החסד כאן ועכשיו, את הסוף הטוב שבדין אמור להגיע רק בימות המשיח.
 
*
ר' נחמן שומע לעצת סבו הבעש"ט ומכל הספורים בוחר דווקא את סיפורו של המהרש"א. מדוע?
 
יותר מכל, ידוע כיום המהרש"א בשל חיבורו הנודע על הש"ס. חיבור המשלב בתוכו גם דיון בפרטי הפרטים של הסוגיות, וגם עיון באגדות התלמודיות. נראה שהשילוב של השניים הוא המייחד את חיבור זה. רבים כתבו חבורים על סוגיות התלמוד ומעטים יותר כתבו על האגדתות; מעטים עוד יותר, חברו את שניהם לכדי חיבור אחד. נראה כי לדידו של המהרש"א מוכרחים הם להתחבר זה לזה (ראה סוף הקדמתו של המהרש"א לחידושי הלכות על הש"ס). הדיון הפלפלני, המופשט והאליטיסטי, מוכרח להתחבר אל המציאות הממשית וההשגחה האלוקית בה. חבור זה ייעשה על ידי העמקה ביסודות המציאות ובתורת הנסתר כפי שמופיע באגדתות התלמוד וכפי שמבארם המהרש"א ז"ל. רק תפישת עולם כזו המחברת דין וחסד, עולם כפי שהיה ראוי שיהיה ועולם כפי שהוא בפועל, תופשת את העולם על כל היבטיו כרווי משמעות ותוכן, ויכולה להכיל בתוכה את שני המרכיבים בחיבורו של המהרש"א.
 
עיון בחבור זה, מסתבר, יכול להחיות מתים ולהקים את המהרש"א עצמו לתחיה במהלך הלוויתו. ביאורם של אגדתות התלמוד לא רק מבאר את הסיפורים המופיעים בתלמוד ויוצק לתוכם תוכן, אלא מבאר גם את החיים עצמם כאן ועכשיו. כשם שסיפורי העבר המופיעים בתלמוד הופכים להיות רלוונטיים לאור ביאוריו של המהרש"א, גם החיים עצמם, כאן ועכשיו, הופכים להיות רלוונטיים ומשמעותיים מעבר לזמנם המסוים והעכשווי. החיים הופכים להיות נצח! קמים לתחיה!
המהרש"א, כשכתב את חיבורו, ידע שהכרת ערך החיים, משמעותם ונצחיותם, הם נושאים חשובים במערכה מול הנצרות. מסתבר שרבים המירו את דתם בגלל הפחד מן המוות. לכן, כשליוו אדם אל קברו ושמעו תוך כדי כך את צלצולי הכנסייה, הצליחו צלצולים אלה לשבות את ליבם ולגרום להם להתנצר. הנצרות נותנת את המענה הקל והמיידי ביותר לפחד האנושי מסופיות החיים. היא פודה כביכול את כל בני האדם מהתמודדות עם המוות ועם לקחו, באשר לדעתם, 'אותו האיש' מת כקורבן בשביל כולם וכיפר עליהם במותו שלו. לטענתם, מותו וסבלו שלו מעניקים למאמינים בו חיי נצח. פתרון קל זה מושך את היהודים בשומעם את צלצולי הכנסייה כשפחד המוות לופת את ליבם בבהלה. על בסיס פחד זה ניצבת הנצרות כולה, אך ללא פחד זה נשמט הבסיס עליו היא יושבת. בשורת החיים של המהרש"א מצילה את היהודי מפחד זה ומתוך כך שומטת את הבסיס עליו בנויה הכנסייה כולה. ללא בסיס זה, הכנסייה הולכת ונבלעת בארץ. קומתה של הכנסייה הולכת ונהיית נמוכה, וערכה הולך וקטן ללא הפחד המאיים שהעצים את כוחה עד כה.
מסתבר שלבשורת חיים זו חתר גם הבעש"ט. להוציא את התורה ממקומה האליטיסטי של תלמידי החכמים ולהביאה אל המציאות היומיומית העכשווית. אבל לא פחות מכך להפוך את המציאות היומיומית הזו לנצח. לראות בה את ידי ההשגחה המובילות אותה. 'ספר סיפור כזה', מדריך הבעש"ט את ר' נחמן, 'ובתך תתרפא'. שמא כל המחלות באות עלינו משום שלא האמנו בחיים באמת. משום שלא ידענו להנכיח על ידי החסד, את הדין המחכה לנו בעתיד, במציאות העכשווית. משום שלא ידענו להפוך את ה"משיח" לדבר שאפשר ל"השיח" בו ולהנכיח את אפשרותו. משום שלא האמנו מספיק בחסדיו של הקב"ה והשארנו בלבנו את הטוב המובטח לנו אי שם בעתיד, כשנזכה לו כדין. ואילו כל החסידות לא באה אלא להנכיח את החסד הזה כאן ועכשיו.